R-U-M !!!

והנה אחד מחברי הטובים ביותר, כזה שניצב לידי בשעות הקטנות, לא שואל שאלות ומחכה בשקיקה למוצא פי. לרום יש מסורת מפוארת והיסטוריה מרתקת (הידד למרכז אמריקה) ועדיין רוב האנשים שותים אותו רק בתוך מוחיטו. מוות לקוקטיילים. יחי הלואו-בול עם שני קרח!

הרשת מספקת מעט מאד מידע אודות שילוב הפעולה בין רודולף בורז'ה ואוליבייה קדיו אבל לאור העובדה שהשיר אודות הדודה אליזבט פשוט מפעים, אני חש צורך עז לחלוק אותו אתכם. אני משער שאם היתה לי דודה עבת-בשר בעמק הלואר שהייתי מגיע אליה לביקור בתחילת האביב והיא הייתה מכינה לי פשטידת פטריות במטבח ספון העץ שלה, כשקרני השמש החמימות פולשות דרך החלון ויוצרות כתמי אור על השולחן העמוס כל טוב – כך בדיוק הייתי מרגיש.

שופו, הביטו וראו, אלבום חדש ל-Fall

וגם ל-Raconteurs בשני חלקים, תודות ל-goldenhymn

מחבט לריסים מפציצים באתה צינורית

החיבה לחתולים יכולה כנראה להעביר מוזיקאים על דעתם, לפחות הצרפתים שבהם.

האם קם יורש לברט בקרק? האם העולם זקוק לזה בכלל? גם מנת יתר של אינסולין לא תעזור

לאלו שאהבו את חוויאר ברדם בארץ קשוחה זה הזמן להיזכר בתפקיד מוקדם יותר שלו, קולונל רחאס בסרט הביכורים של ג'ון מלקוביץ' – The dancer upstairs (טריילר)

פסטיבל דוקאביב מגיע לסיבוב נוסף והשנה יש נוכחות מסיבית של סרטים ישראליים. המסקרן ביותר בעיניי הוא שש קומות לגיהנום. את חלק מהזרים דוברי האנגלית ניתן כבר למצוא ברשת. בשנה שעברה היו הרבה יותר סרטים מעניינים בעיני, כשגולת הכותרת היתה הסרט המפעים באמת טניושקה ושבעת הגמדים, סרט אשר לצערי הרב בלתי ניתן להשגה בפורמט לצריכה ביתית

Water, water, everywhere, nor any drop to drink

Nature מקדיש את הגליון האחרון שלו למה שעתיד להיות הבעיה האמיתית של המאה הזו – מחסור במים. כמו כל בעיה גלובלית אחרת, משבר המים מחלק את העולם באופן אכזרי לאלו שיש להם ואלו שאין להם. כמו תמיד, אלו שיש להם עיוורים לחלוטין לקיומו של האחר ובמקרה של המים מדובר בבזבזנות פושעת ורהבתנית. חוקרים רבים טוענים כי בישראל אין מצוקת מים, שכן כמות המשקעים הנוחתת עלינו אינה שונה מזו שבאירופה. הבעיה היא שאנחנו עושים עבודה גרועה מאד באגירת מי גשמים אלו ועבודה מחפירה של ממש בבזבוז אותם מים. אנחנו משתמשים במים כאילו אין מחר: מדשאות בנגב, מזרקות בתל אביב כשם היינו בגני ורסאי, עוזרות בית ששוטפות בעשרות גלונים את בתי-המידות של המתעשרים החדשים וכיוב'. עד לא מזמן היו קמפיינים לחיסכון ולשימוש נבון במים. פעם, באותם ימים בהם אנשים הבינו כי קיימים ערכים מחוץ ל"אני". היום זה לדבר לקיר. אם השכן שלי שוטף את המדרכה שלו בצינור אז למה מה קרה שאני לא? אנחנו מוקפים במדינות שהן מדבר של ממש (סוריה, ירדן) וכשמשבר המים יחריף – והוא יחריף – אנחנו נהיה בבעיה חמורה מזו שיש לנו היום.

ג'ון זורן מגיע לסיבוב הופעות בארץ. זורן הוא מעמודי התווך של סצנת האוונגרד/פרי ג'ז/אקספרימנטל בניו-יורק ורשימת מעלליו ארוכה כאורך גלות העם אליו הוא משתייך (זה כמובן אם לא שואלים את שלמה זנד). הברנש הוציא כבר עשרות רבות ביותר של אלבומים, הפיק כפליים או שלוש, התניע את ה-Jewish revival, כתב מוזיקה לעשרות סרטים שאף אחד חוץ ממנו וקרובי הבמאי לא ראו ועוד ועוד ועוד.

לארץ הוא מגיע עם כמה פרויקטים בולטים שלו: קוברה (פרויקט אלתור שאף פעם לא מבוצע אותו דבר), מצדה (פרויקט המוזיקה היהודית שלו, שינוגן הן רגיל והן אלקטרוני) ועם האלבום החדש והמאכזב The dreamers. כרגיל, הוא ילווה בנגנים האימתניים שלו ובתופעת הטבע הנקראת מייק פאטון.

באוזני זורן כבר די הרבה זמן לא הוציא משהו מרטיט, ולכן הרי לכם לינקוק לקטע הטוב ביותר שלו לדעתי. מאסטרפיס של ממש שנכתב במסגרת פרויקט מחווה לגודאר בשלהי שנות ה-80 באלבום שיצא תחת הלייבל הזצ"לי האגדי Nato. תהנו (זה ארוך, אז אורך רוח)

הבלגים תוקפים! Mint מוציאים חדש ויקירי הממלכה Zita swoon (פליטי דאוס) מחרים מחזקים אחריהם באלבום עם כמה יציאות מדהימות (שימו לב בעיקר לביצוע המחודש שלהם ל-giving up the hero, שיר שיצא באלבומם הראשון מ-1997, Music inspired by Sunrise)

שני סרטוני אנימציה יפים שגם נותנים פורקן ליצר האלימות אבל גם גורמים לי להסמיק מקנאה. המשך אחד לשני

איה פלוטו הוא אחד מספרי הילדים היפים ביותר שנכתבו בעברית. באתר של חפשן הספרים איתמר הופיע סיפור בלשי אודות הספר.

אני עושה את צעדי הראשונים בהטמעת מוזיקה בבלוג. בינתיים זה לא הולך מי יודע כמה. אבל בשביל לא להשאיר את אזניכם ערלות, הרי לכם לינקוק אחד ועוד אחד לשני קטעים טעימים מהחדש של איזובל קמפבל ומרק לנגן. הם מופיעים גם בנגן בצד (אשר יתעדכן מדי פעם בקטעים חדשים). אני עדיין מעדיף את אופציית ה-RS, שכן אתרי המוזיקה דוגמת Last.fm שומרים יותר מדי מידע וזה בלאגן. תורידו, תהיו נבלות כמוני

בפינת הליטוף הפעם כמה הרכבים: הראשון הוא הרכב פופ קליל ונעים בשם Forest city lovers שמגיע אלינו מטורונטו ומשחרר בימים אלו אלבום חדש. השני הוא צמד שחציו שבדי וחציו בריטי העונה לשם The dreamers שהוציא את אלבומו בשנה שעברה. הרכב פופטרוניקה בריטי שיוציא את אלבומו החדש בעוד שלושה שבועות נקרא The shortwave set.

ישנו איזשהו קונצנזוס תמוה לפיו היפנים הם אומה של מעתיקנים. אם יש מגזר שמצדיק את התווית הזו הרי שמדובר במוזיקה השוודית. האם הם אי פעם המציאו משהו או שמא הם פשוט שותים בשקיקה את עמלם של מוזיקאים מקצוות תבל? כל דבר, החל ממטאל שעיר, דרך פופ סכריני וכלה במגפה החדשה, אמריקנה שאינה אמריקאית. הא לכם טעימה מלהקה שכזו.

מילה קטנה על shoegazing. אני לחלוטין מבין את הרצון של אנשים, בצוק עתים יצירתי, כאשר שום דבר חדש לא מסתובב מתחת לאף, להביט לאחור ולנבור בעבר במטרה למצוא או נחמה או דחף יצירתי. יש פעמים בהם הדבר מוצדק ומועיל. לדוגמא, תחייתו של ה-hardcore punk קשורה לתמורות חברתיות והזעם שמשתחרר דרך המוזיקה רלבנטי היום כשם שהיה אז (וזה הזמן להמליץ בחום על הסרט התיעודי American hardcore). אבל, יש דברים שלא נוגעים בהם, היות והם קשורים בשלשלאות פלדה לזמן ולמקום בהם הם נעשו ולעובדה שפסגותיהם נכבשו כבר.shoegazing ופרוג הם הדוגמאות הטובות ביותר לכך: אי אפשר להתעלות על יצירות המופת של הז'אנרים הללו. ותרו.

עוד דברים שיצאו:

Silver Jews - Lookout mountain, lookout sea

The cinematic orchestra - Live at the Royal Albert hall

The apples in stereo - Electronic projects for musicians

צץ-רץ.

והנה - באקט נרקיסיסטי להחריד - נולד לי בלוג.
אני לא יכול להבטיח תפוקה על בסיס קבוע, אז בכדי לצקת קצת תוכן כבר עכשיו, הנה הלינקוק הראשון. כמובן שצריך לתת כבוד לפלוקה ולאמבטיה הראשונה שלה:
http://www.spiegel.de/video/video-27067.html

מחשבות ראשונות על Southland tales

אני עדיין זקוק לקצת זמן להתבשל בכדי להגיע למסקנה לגבי דעתי אודות ה"חדש" של ריצ'רד קלי (דוני דארקו), הן בגלל שהסרט עצמו בעייתי והן בגלל שהוא מגיע אלינו בתזמון מוזר מאד, אחרי ארץ קשוחה, זה יגמר בדם ופראנויד פארק. משהו מוזר מאד עובר על הקולנוע האמריקאי בזמן האחרון (ואני לא מדבר על ההתייפיפות והעיסוק בנושאים פסאודו-חברתיים לניקוי המצפון ההוליוודי שהיו ב-Rendition או Blood Diamond) וזה כמובן משקף תמורות בחברה האמריקאית עצמה. זה לא מפתיע אותי ששניים מהסרטים כאן לא הגיעו כלל למסכים בארץ (למרות שיש דיבורים על כך שפראנויד פארק כן נרכש). אולי בפוסט עתידי ארחיב בנושא, אבל הדבר החשוב כרגע הוא סצנת הפתיחה של ST: מדובר בסצינה מהפנטת, פשוטה, מדויקת, קצרה ואימתנית. אם לא הייתי יודע אחרת היתי חותם שגאס ואן סאנט עשה בה הומאז' ל-T2. חבל רק שהמשך הסרט לא היה כזה.
משפט קטן לסיום: חובה לראות את דוני דארקו לפני ST, הן בגלל שדארקו טוב יותר והן בגלל שהוא חיוני להבנה מלאה יותר של ST.

תודו שעל זה לא חשבתם: חמישים (!!) גרסאות כיסוי למריח כמו רוח נעורים. רוב המכסים יותר אנונימיים מכל אוכלוסיית אוגנדה גם יחד, אבל ניתן למצוא את מיודענו המגוחך ריצ'רד ציז, את פטי סמית', פול אנקה וכמובן – חורכי הרחבות, תזמורת היוקללה של בריטניה. ההורדה קצת בעייתית, אבל תתמודדו כך