Friday 13 March 2009

סיינטולוגיה ואומנות השנור, או סליחה בחור, תחזיר לי את הסנדביץ'

האלבום הטוב ביותר ששמעתי מאז הפוסט האחרון ואחד הטובים של השנה מגיע מלהקה שאינה חתומה כלל והוציאה אותו באופן פרטי. The antlers יצרו את אלבום הדכאון האולטימטיבי: תחשבו מה היה קורה אם מרקיורי רב היו באמת טובים והמילים היו גורמות אפילו לקורט קוביין להראות כליצן החצר. הדבר ביחידי שאני יכול להשוות אליו זה השת"פ ממוטט ההרים בין טיבט לסטייפלטון לאחר אשפוזו של זה הראשון. בעברם הם (יותר נכון הוא, אדון פיטר סילברמן) עשו פופ שלא עבר את משוכת הבלתי-מזיק והנה מגיעה הקפיצה הנחשונית שעלולה לחשוף אותם ליותר מדי אנשים ולהרוס דבר טוב.

בתחילת השנה קיבלנו עם שיתוף הפעולה הבלתי צפוי והמדהים בין סול וויליאמס לרביעית ארדיטי והנה, מעין צד חשמלי שני של מטבע, צמד מפיקי העל הבריטים various production עושים מעשה וחוברים לפטפטן ג'רי מיצ'ל. שני אלבומים שקשה מאד להגיד מה הם ולגבש דעה אודותיהם.

Snuffaluffagus עושים פופ מתוחכם המזכיר לעיתים את העשיר האומלל המצוין משנה שעברה: הרמוניות קוליות, מלודיות קליטות עליהן נבנים מהלכים שבורים ומקוטעים שמושכים את השירים לכיוונים אחרים מאלו שפליט פוקסס המצחינים היו הולכים אליהם. ומה עוד יותר טוב? שהאלבום החדש חינמי להורדה! הסקוטים עם השם הגאוני חצוצרות האגיס עושים פ'אנק עתיר חצוצרות וכלי נשיפה שאני מגלה באיחור של שנה וחצי. רדיו מוסקבה חוזרים אלינו עם אלבומם השני, בו הם ממשיכים לחפור באדמת הסייק-סטונר עם מלאכת גיטרה משובחת. שוחרי מטאל שאינו מתחנף ימצאו ענין בחדש של מספר 12 נראה כמוך שם לפחות שני קטעים שמחו אותי עד מאד עם מבנים לא שגרתיים ופרצי אלימות שהיו מכבדים כל סרט קיצוצים וביתורים. מי שבקטע של אמביינט אפלולי וכבד ישמח לשמוע שללסטמורד יש חדש.


בפעם הבאה שאתם חושבים לשים זין על השלטים המבקשים ממטומטמים על שתי רגלים לא להאכיל את החיות בגן החיות תחשבו טוב טוב על הסיפור הבא: בגן חיות בשבדיה החליט שימפנז אחד שדי לו באנשים הבוהים בו וכי קצה נפשו בכיעור הנשקף אליו מעברה השני של הגדר. במשך עשור שלם היה אוסף מיודענו אבנים ואפילו מסתת לעצמו מגושי בטון דיסקיות אותם היה אוגר בקפדנות ובשקילות דעת. כשהגיעה העת נטל גיבורנו חופן אבנים וידה אותם במבקרים. כאשר מנהלי הגן החליטו לסלק את האבנים מהמתחם בכדי למנוע פגיעה במבקרים הם סרקו את המתחם ומצאו 5 סליקים ובהם 3 עד 8 אבנים ודיסקיות בטון. בכדי לחקור את התופעה, נסיין הסתתר ובחן את התנהגות הקוף. נמצא כי הוא קם בבוקר, ניגש לבריכה, דלה ממנה אבנים והניחן בנקודות המסתור. בשלב השני, הפגין הקוף אינטיליגנציה גובהה עוד יותר: הוא החליט שלא די באבני הבריכה והגיע הזמן לעבור לדור שני. הוא היה הולך לאורך גדר הבטון ונוקש עליה בכדי לזהות קול חלול שיעיד על נקודות חולשה. בנקודות אלו הוא היה הולם חזק יותר ושובר חתיכות בטון. חתיכות אלו הוא היה שובר לחתיכות קטנות יותר ואוגר אותן. מאז הגילוי הראשון ב-1997, מאות סליקים שכאלו התגלו. האיסוף התבצע תמיד אך ורק לפני הגעת המבקרים, ההשלכה התבצעה רק בנוכחות מבקרים ובעונות בהן תנועת המבקרים היתה דלה, נצפו מעט מקרי יידוי. כמו כן, כל הסליקים היו ממוקמים לאורך הבריכה בצד הפונה למבקרים.

מעבר לקוריוז, הממצאים הללו מעידים על חוש התכנון המפותח של שימפנזים, הכולל הבנה של תוצאות מעשים עתידיים וביצוע התנהגויות לשם השגת מטרה עתידית. חשוב לציין, כי ידוי האבנים התבצע במהלך מאבקי-כח בין השימפנזים, כך שהם עושים שימוש בנו בכדי להראות כמה חזקים הם, וזה כבר גולש ל-theory of mind.

Osvath M. 2009. Spontaneous planning for future stone throwing by a male chimpanzee. Current Biology. R195


בתקשורת אלקטרונית קיים מונח הנקרא חסימה, המתאר מצב בו אות אחד נועד למנוע את העברתו של אות אחר. במאמר המופיע בכתב העת Current Biology מתארים חוקרים מאוקספורד מקרה של חסימה טבעית בתקשורת בין ציפורים (ראו תמונה). החוקרים בחנו זוגות של Peruvian warbling-antbird (Hypocnemis peruviana), ציפורים אשר שרות דואטים וגילו כי כאשר נקבה אחרת נמצאת בסמוך, נקבת הזוג תשיר במטרה להפריע לשיר של הזכר ולנסיונות הפלרטוט שלו עם הצעירה החצופה שהגיעה לה כך פתאום. על ידי סדרה של ניסויי הקלטות (בהם משמיעים לזוג הניסוי הקלטות שונות של ציוצים ארמיתיים שעברו עריכה דיגיטלית) גילו החוקרים כי צמדי הניסוי שרים באופן מסונכרן בתגובה לשירים מצד זוגות אחרים וסינכרון זה נעלם כאשר הם שרים בתגובה ליחידים, או יותר נכון, יחידות. הנקבה לא שמחה מנוכחותה של נקבה בודדת ומנסה להפריע לזכר מלתקשר עימה. הזכר לא נשאר חייב ובתגובה להפרעה משנה את שירו (דהיינו את התדר) בנסיון לפתוח ערוץ תקשורת בכל זאת.

Tobias JA, Seddon N. 2009. Signal jamming mediates sexual conflict in a duetting bird. Current Biology. 10.1016/j.cub.2009.02.036


צמד חוקרים שבדי מוכיח, בפעם המי יודע כמה, כי הגזענות אתנו, גם אם מנסים להסתיר אותה היטב. במאמר בכתב העת Journal of Labor Economics מראים החוקרים כי מהגרים לשבדיה אשר משנים את שמם לשם ידידותי יותר למקומיים משתכרים יותר ממהגרים ששומרים על שמם האמיתי ופער זה מגיע עד 140 אחוזים. כמובן שאין מה להתלהב יתר על המידה, שכן ברוב המקרים הנבדקים הרוויחו שכר מגוחך לפני שינוי השם כך שכעת הם מרוויחים סכום מצחיק במקום מגוחך. יתרה מזאת, הסינון הזה מתבצע עוד בשלב של הגשת המועמדות לעבודה, כך שסיכויו של נושא שם מקומי להיות מוזמן לראיון גבוהים עד אימה מאלו של מהגר. החוקרים בדקו 640 מהגרים אשר הגישו בקשה לשינוי שם במהלך שנות התשעים והתמקדו בהכנסותיהם בשלוש השנים שלפני הגשת הבקשה ובלוש השנים שלאחריה. הם מדווחים כי השינוי הגיע במהלך השנה לאחר שינוי השם

Arai M, Thoursie PS. 2009. Renouncing personal names: An empirical examination of surname changes and earnings. Journal of Labor Economics. 27 (1): 127


Monday 9 March 2009

נתתי לך שטר של מאה והחזרת לי רק עשרים. לדקור אותך עכשיו או אח"כ?

אם מצמצת ג'ון זורן הוציא אלבום חדש. זה לא חדש ובאותה מידה זה גם לא חדש שרק חלק קטן מהתפוקה בעצומה הזו אכן שווה משהו, אבל בערך פעם בשנה הוא מוציא משהו מעניין ופעם בכמה שנים הוא מוציא משהו פשוט מכרסם גבינים. בעשור האחרון רוב האלבומים המנשנשים היו מסדרת המוזיקה לסרטים, ושני החדשים נמנים עליהם. מספר 22 בסדרה נקרא הסעודה האחרונה והוא נכתב לסרט נסיוני צרפתי. הוא שונה מאד מרוב מוזיקת הסרטים שלו ולראשונה הוא לא מנגן בסקסמופון וחובר לאדון בפטיסטה על הנקישות. את קידמת הבמה תופס הרכב ווקאלי והוא פשוט אימתני עד כדי לוחמה פסיכולוגית לטשטוש חושי האויב.

נשאר באותה שכונה, ועוזה תספר לכם שיש שני קטעים של מר באנגל מאלבומם השני (דיסקו וולנטה) שהוקלטו יחד עם השאר אולם ראו אור יום רק על גבי קלטת נידחת אי שם איפשהו. הנה הם מגיעים להם במלוא תפארתם לבלוגוספירה. מדוע אנו בונים ספינה כה גדולה הם הרכב המשלב קברט וצועני בקרקס פרעושים המגשר בין פליני לברטון, מעין ביירות מתוחכם ומשוכלל.

אני שונא דאב. גם רגאיי. גם דאנסהול, רגאמאפין וכל הדברים האלה. נדירים עד כדי כאב ראש המקרים בהם זה יוצא בסדר (בוב מארלי, אסווד ודר פלאן הם המקרים היחידים המוכרים לי). אבל אז מגיע פתאום ג'ה וובל. אותו ג'ה שביסס ב-PIL, אותו אחד שעשה תפנית חדה לעולם האמביינט. הוא החליט להשיא את הבלתי-מושאים: דאב ומוזיקה סינית מסורתית. בעוונותי הרבים גיליתי רק באיחור ממש לא אופנתי את טרי קלייה (אפילו האו"ם כבר נתן לו פרס אז כך שאני ממש לא בעניינים) והשנה יוצא לו אלבום חדש. אני שמעתי את what color is love מ-1973 וגיליתי שילוב פאנקי בין ניק דרייק לנינה סימון עם קונפטי של ברי ווייט. ככה סתם באמצע היום.


עוזה מאחלת הצלחה לטווסי החצות במסעם ל-SXSW בסוף החודש ומבקשת פעם נוספת מגיישהנו להזדרז לאולפן ההקלטות.


סינקדוכה הינה כלי ספרותי, אמצעי המשרת מטרה. נראה כי צ'רלי קאופמן בחר במילה זו לכותרת סרטו האחרון מסיבות שאמורות לתת עומק נוסף לעלילה (אם אפשר לקרוא לה כך) אולם, לדעתי, זו התבררה כבחירה אומללה. קו מנחה בכל תסריטיו של קאופמן הוא עלילה אגבית (ההופכת לרזה יותר יותר עם כל סרט) המפנה מקום לצורה ולשימוש (שהופך מופרז) בתעלולים ושיטות כתיבה. אין בכך כל פסול: היצירה הספרותית הנחשבת לרומן הטוב ביותר של כל הזמנים עושה זאת, רק ששם ג'ויס זונח עלילה לכאורה ראשית לטובת שרשרת עלילות משנה קטנות שנושאות עמן מה שניתן לקרוא לו תובנות אנושיות. הסיפור של סינקדוכה הוא רזה עד כדי כחשון. גם זה בסדר, אלמלא קאופמן לא היה דוחק בצופה להביט אל עבר הסיפור: הוא זונח קונספטים של זמן, גוף, מקום וממש כופה על הצופה – בצר ובכואב לו – לחפש עוגן כלשהו. העוגן היחידי שנותר הוא הסיפור ואז מתברר כי זה נעדר וכאשר לבסוף מצליח להתבהר צל צלו של סיפור, הוא לא טומן בחובו כל תובנת עומק או חותם. אז מה הוא עושה פה בעצם? הוא זורק כלים מקובלים ומוכרים (זמן, מקום וגוף) ומציע תחתם אך ורק סימבוליקה. אם זו הבשורה אז תודה לא, קונצים של סימבוליקה ברגמן עושה טוב עשרות מונים; סוריאליזם ומשחקי זמן בוניואל יכול ללמד אותו תוך כדי שינה טרופה ומינימליזם לירי (ואני מאמין שהוא מחפש ליריות אם כי הוא מנסה להתנער ממנה) יש לנו בדלפק טרנס מליק וזאת בלי לציין בכלל את ההעתקות (כן, העתקות ולא השפעות) הנשפכות מפליני, גודאר ורנה. למעשה, הסרט הוא התחבטות נרקסיסיטית ספיראלית (ספיראלית ולא מעגלית בכדי שניתן יהיה להכביד עוד ועוד בסימבוליקה שאינה מובילה לשום מקום) מודעת לעצמה. ברוב המקרים מודעות עצמית מוסיפה קלילות ליצירה תוך כדי קריצה למבקרים. כאן הנרקיסיזם הוא מהות הכל: זהו סרט שני שבו קאופמן מראה שהוא לא מסוגל בכלל לדמיין קיום שאינו שלו, מעין נכות חברותית מעציבה שהיא בעצם מקור הכבדות של הסרט. יש שיגידו שזוהי מהותו של כל אמן, הנבירה האוגצנטרית הזו בקרבים של עצמך. אולי, אבל יש במאים מוכשרים עד אין קץ שאולי כשרונם נובע - בין ביתר - מיכולתם להתסיר זאת. אני כל הזמן חשבתי כמה אומלל, בודד וחסר יכולת לתקשר צריך להיות בנאדם בכדי להציג כזה גוף יצירה. על זה מלביש קאופמן גם את הבעיטה בכל כפתורי הרגש שפון טריר המאוחר הטיס לדרגת אומנות וזאת רק בכדי להלביש גרם בשר על כמה סצינות בודדות שאמורות להחזיק את הצופה במתח ועם רמת ענין מינימלית בכדי שצלח את הסרט ויגיע לקיצו המיוחל. אם כל הסרט מסתכם במונולוג המשודר לאוזנו של הגיבור בסיומו ניתן היה לתמצת זאת בסרט קצר של 15 דקות. יופי של משחק (קת'רין קינר מדהימה אותי כל פעם מחדש), יופי של עיצוב וזהו. אין לי שום בעיה שיוצרים ישחקו עם האופן המקובל של הגשה ויעשו שימוש בתכסיסים בכדי ליצור ענין, אבל גודש שלא מוביל לשום מקום הוא מעשה רמיה וגזל זמן. קאופמן רחוק עשרות שנים מלהיות הראשון שמותח את גבולות הצורה אבל הוא לבטח בין הראשונים שזונחים לחלוטין את התוכן. בשורה התחתונה עסקינן ב-storytelling: תספר את הסיפור איך שאתה רק רוצה, אבל אם אין לך סיפור, אז תעוף לי מהפנים. זה כמו בדיחה חסרת פאנצ'ליין המסופרת על ידי האדם הדכאוני ביותר בעולם. אני רק מקווה שהמטפל/ת של קאופמן, זה שצריך לסבול את ההגיגים המתייסרים שלו בין סרט אחד למשנהו, מצא דרכים יצירתיות להתמודד עם מה שבעליל הוא אישיות משעממת עד זרא. מה קרה לבנאדם שכתב את ג'ון מלקוביץ'?