השבוע, לאחר חודשים של הורדת ערוצים בודדים באופן הכי מתסכל שניתן להעלות על הדעת, סופסוף זכיתי לשמוע קטע שלם ומלא (אמנם טרום מיקס) של הגיישהנו החדש. שלוש וחצי דקות של אושר צרוף וחיוך מטומטם על הלקקן. עם טלסקופ הם לא רואים את התחרות בארץ...
מכפלת תרמו את כישוריהם המוזיקליים להפקה של התיאטרון הציבורי של ניו יורק יחד עם אן האת'אווי של הלילה השניים עשר. במקור הם עושים פופ-אמריקנה קסומה וכעת הם התחברו לצד הברוקי שלהם. האמת שהתוצאה די מזעזעת ולכן זו הזדמנות משובחת להיזכר ברגעים יפים יותר:
החודש יוצאת הדפסה מחודשת של כל שלושת אלבומיה של רולי ראיין מ-1973. הבעיה היא שהקטע הזה הוא הטוב ביותר ומשאיר את השאר מילין רבים מאחור.
והנה כמה דברים בקטנה, יען כי או שעוזה לא הצליחה למצוא את האלבום המלא או שהיא לא ממש נפלה מהם, אבל לא ברמה שתמנע הפצת הבשורה: המציצנים היפנים מגיעים דווקא מאנגליה והם עושים הרבה רעש, משהו שמזכיר את קווין אנדרינה (ע"ע פוסט קודם) ובעיקר כי יש להם חתול בעמוד הבית. כפר כף-הרגל הם בדיוק סוג הבלאגן שאני אוהב: הרכב תופים-קולות בלבד, או שמא יש לומר תופים-צרחות? תשכחו ממלודיה או מורכבות מוזיקלית: זוהי פשוט אנדרלמוסיה-פסט במיטבה, ומתכון בטוח לכאב ראש לשותפיכם למשרד ולפיטורים מיידיים. מתנדב הרובה גם הם בריטים אבל הם תקועים בעשור אחר לגמרי עם מעין שוגייזנינג מעודכן. הביצים החביבות עושות את מה שאמור להיות אלבום האימה של המאה שכולו מחווה לטווין פיקס ואני די משוכנע שאתם צריכים לשכוח לגמרי מבדלמנטו ולחשוב יותר בכיוון של פופ אידיוטי משריש. אליסה לו האיטלקיה עושה אמביינט אוורירי שלא צולל יותר מדי.
והנה דוגמא מצוינת למצבה של המוזיקה היום: הדוקן. הרכב האלקטרו הלונדוני הוא למעשה הפרוד'יג'י של שנות האלפיים, אבל עשור בלבד יוצר בדל של עולם ומלואו. המוזיקה של הפרודיג'י עיצבה דור שלם בגלל שתי סיבות שהופכות להקות ומוזיקה לאל-מותיות: מוזיקה שכמוה טרם נשמע עד אז וצמיחה מתוך תרבות-נגד אמיתי. סצינת הרייב של שלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים ייצגה תרבות מחתרתית של ממש (למעשה זו התנועה החברתית-מוזיקלית האחרונה שצמחה באמת מתוך מגמה של התרסה) והמוזיקה ששימשה לה כשגריר היתה בוטה כפי שרק ההארדקור של לוס אנג'לס היה בשנות השמונים המוקדמות מאד. פרודיג'י ייצגו בכל רמ"ח איבריהם תרבות שלא יכלה ולא יכולה לשבת במיינסטרים. היום, יש לנו מצד אחד את הדאבסטפ ומצד שני אימו. כולם ביטויים מוזיקליים של ילדים מפונקים ושבעים שתרבות וחברה הם מונחים נפרדים זה מזה עבורם. הדוקן לקחו מפרודיג'י משהו בלתי ניתן לתרגום שנקרא sensibilities ולקחו אותו היישר לבמה, בלי לעבור את התחנות בהן עברו פלינט והאולט. הדוקן לא מייצגים אף אחד ושום דבר ולכן המוזיקה שלהם (טובה ככל שתהיה) לעולם לא תגיע לגבהים של פרודיג'י המוקדמים. אולי המהפכה המוזיקלית הבאה תגיע ממזרח אירופה או מרכז אמריקה, מקומות שבהם עדיין יש חשיבות לעממיות של המוזיקה, לקונטקסט בה היא נוצרת ולא מוצר אינטרנטי סינתטי המבלבל בין חשיבה עצמאית לשטיפת מוח קפיטליסטית. הסאונד הבא חייב להיות סאונד של כעס כתחליף לשאננות ולמדושנות של היום.
ולקינוח: אלבום חדש להרכב החיפחופ האוסטרלי חשיבה טקטית. הקטעים שאני אוהב ממנו לא זכו לוידאו, אז נחזורה אחורה לאלבום הקודם ונדלה ממנו קצת שמיייח.