עוזה עקרה עצמה והעבירה את כתובתה למקום חדש. בגין המעבר ושאר מריעין בישין אחרים לא עודכן הבלוג, אבל עכשיו יש גם יש בשר חדש. בכדי לחגוג בדיוק שבוע להגעתי הלכנו לראות הופעה שאני מחכה כבר למעלה מעשר שנים לראות, מונומנט הרוקנרול דנקו ג'ונס. ג'ונס הוא רוקנרול בהתגלמותו, אני לא מסוגל לחשוב על אף אחד אחר שאפילו מתקרב לזה. תשכחו מסקס, סמים ורוקנרול, אולי הקלישאה הכי מטופשת ומזיקה שנהגתה ונקשרה למהות האמיתית של המוזיקה הפופולרית. רוקנרול מתחבר לצורך הבסיסי של כמויות בלתי נתפסות של אנשים לעשות את מה שג'ק בלאק אמר ב-school of rock: stick it to the man. ג'ונס עושה מה שאפשר לכנותו הארדקור בלוז, או מטאל-גאראז' אבל לתיוג הסוגתי יש משמעות אפסית כאן. ג'ונס כותב מלודיות בסיסיות על ריפים קולעים ורצחניים שכל כולם מיועדים להכות בפטיש המסר שלו חזק ועמוק. הוא גדל עם תסבוכים קלאסים של ילד לא מקובל בחור-תחת בקנדה ובמקום לטבוח בחבריו לספסל הלימודים הוא כתב שירים על סקס, על מכות רצח שהוא רוצה להפליא בקוף המלוקק שמזיין את הכוסית של השכבה, על נסיעות במכונית פתוחה במהירות מופרזת ובגילופין. לצורך העניין, ג'ונס הוא סינגר-סונגרייטר, רק שמבקום פסאודו-רגישות ועדינות מזויפת הוא הוא עומד ערום לחלוטין מול המאזין שלו. כולנו למדנו כבר שחחשיפה טוטאלית במוזיקה אמורה להגיע באריזה של עדינות מהוגנת, דברי חכמים בנועם ינוגנו. בולשיט, בפיתה. לג'ונס אין פרסונה בימתית או אלטר אגו שמנקז לתוכו את כל המאווים הכמוסים והבלתי ניתנים להגשמה שלו. ג'ונס חי ונושם את כל מה שהוא שר ומנגן ולכן הוא מודע לעצמו. מ-א-ד. באמצע ההופעה שאל ג'ונס את הקהל האם הוא מוכן לקבל חריגה מהטקסטים הרגילים אודות נושאים שברומו של עולם או שמא הוא מעדיף להתבוסס במי ביבים ולשמוע שיר על מין אוראלי.
מרכולתו של ג'ונס לא זכתה לבית חם במשך תקופה ארוכה. הם קיימים כ-15 שנים ולקח להם חמש שנים ומעבר יבשת למצוא לייבל. בעבודה קשה, באמת מהתחתית של התחתית, הם הצליחו למקם עצמם בנקודה בה אליז'ה ווד, סלמה בלייר, מייק וואט ולמי ממוטורהד מופיעים אצלם בקליפים.
ג'ונס הוא פרפורמר בחסד עליון בדיוק בגלל שהוא לא מנסה למכור מה שהוא לא. פיו, לבו ומפרטו שווים הם וכשמחברים לכך את הכשרו המופלא שלו לכתוב המנוני רוק אגרסיביים מתקבלת הופעה שאסור להחמיץ. הרבה מאד שנים לא נהניתי כך מהופעה. לא באתי לשמוע מהלכים מורכבים ולראות להטוטים אקרובטים על גיטרה. באתי לצפות במחזמר הכועס שנכתב על כמעט כל אחד ואחד מאתנו. עשור שלם בדרכים שכלל, ביגר והחכים את ג'ונס ועל הבמה, למרות שהעיבודים נופלים ברמתם מאלו של האלבומים, הוא מטיל רימונים בזה אחר זה. עוד לא ראיתי מוזיקאי ששולט בקהל שלו ביד כה רמה (ובאותו זמן מתגמלת) וזה משיב לו בסגידה דתית ממש.
ללא כל צל של ספק אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי, ספתח מהמם למסע שלי במועדוני העיר החדשה. בעוד שלושה שבועות יש לנו את אמילי ג'יין וואיט, שהיא מעין נגטיב של ג'ונס אבל מצוינת גם היא.