דנקו ג'ונס מסתובב כבר למעלה מעשור, מתיז זיעה, משפריץ דם ומפורר את האפידרמיס שלו על כל מי שמוכן להקשיב. ג'ונס הוא התגלמות הרוק באוזניה של עוזה, הוא כל כך מלוכלך, טבול עד לשד עצמותיו בשילוש הקדוש של חספוס, אלימות ופאוור קורדס, אפס תקינות פוליטית וגישה כללית של "כל העולם יכול לשבת לי על האדון פרמשטק". פרוטו-מטאל, רוק דרומי עם אשכי פיל, תקראו לזה איך שתרצו, האנרגיות האלו שעומדות מאחורי המהות הרוקנרולית מתפוצצות דרך הרמקולים באופן שיגרום לכם לעשות דבר ודבר אחד בלבד: להניף אצבע ולצרוח עד שיחר גרונכם. זה גם כל כך משמח שהשגריר הזה של רוק אמתי ומגורען הוא לא רק קנדי, אלא גם שחור. מאז ימי דת רעה, לא נראה שילוב שכזה. בימים אלו יוצא חדש, שבו הוא עושה סימנים של חזרה לגדולה האמיתית שאפיינה את אלבומיו הראשונים מתחילת העשור הקודם.
נוטיק נסטיק נמצאים בסביבה יותר מדי זמן מבלי להוציא אלבום. האלקטרו המינימלי שלהם, סוג של שדרוג טריפ-הופ, צריך למצוא לעצמו קהל מעריצים רחב, לפחות ברחבות.
די הרבה זמן לא התעצבנתי ככה ממוזיקה. הקול של אנאיס מיצ'ל מעביר בי חלחלה, הפרויקט הפסאודו-אינטלקטואלי של אלבום הקונספט החדש שלה, שנדמה כי נתפר בכוונה למידותיו של קהל היעד ההיפסטרי, המילים המביכות והמוזיקה הפשוט משמימה. אבל, השיר הזה דווקא כן מצליח לעשות משו. הטקסט עדיין ילדותי (כל שצריך הוא להקשיב לקולטור שוק מלפני שני פוסטים בשביל לקבל חלופה ראויה), המוזיקה פשוטה (אולי מדי). אולי זה קולו של גרג בראון? לא יודע להסביר, אבל השיר הזה מצליח להציל אלבום שלם משריפה במדורת ענק. עיינו גם בתגובות לוידאו, הן יותר מעניינות מהאלבום עצמו
מזמן לא כתבתי על סרטים, בעיקר בגלל שאלו שאני נהנה מהם אני או שוכח לכתוב אודותיהם או שאני לא מוצא טריילרים עבורם. הנה ניסיון לתיקון המעוות. מיקמקס יושב, באופן פרדוסקלי, יחד עם שבעה צעדים בפסגת סרטי הנקמה שאני מכיר. בעוד שבעה צעדים הציג את הצד האלים והמתבקש, מיקמקס עושה חוכא ואטלולא מפרויקט הנקמה ומציג אותה באור קומי לחלוטין. הבמאי של אמלי רוקח עוד מעשיה פנטסטית במיטב המסורת האיופאית ונדמה כאילו הוא משלב את פליני ואת שוונקמאייר באופן שהיה מעור קנאה בשניהם. סיפור חמוד על דמויות בלתי אפשריות שלא אמורות בכלל להיות מסוגלות לבצע את מה שהן עושות מוגש עם קריצה וויזו'אל מעוררי השתאות. פיל גוד טהור.
ברק לבן. נסו לדמיין כיצד היה נראה סרט על רדנקים מחגורת התנ"ך בבימויו של בויד רייס ותקבלו מושג טוב על מהו ברק לבן. הסרט מגולל את סיפורו האמיתי של רקדן כלשהו, אבל זה לחלוטין לא משנה אם מדובר בסיפור אמיתי או לא. זהו אחד הסרטים הכי דתיים שתראו אי-פעם והדחף שלו הוא הסיתרא אחרא, וממש לא ישו הצחור. משחק מבריק של אדווארד הוג (שנראה דומה באופן מחשיד לוינסנט גאלו) סוחף את הצופה לתוך סופת הברקים המתחוללת בראשו של אדם שנפשו נגזלה בידי השטן בדיוק במקום בו הייתם מצפים שזה יקרה. תורידו את הקברטיות של טום וויטס ותתמקדו אך ורק בלכלוך ובזוהמה שהחיים העלובים במדינות הדרום מציעים ותזריקו פנימה כמות בלתי נתפסת של פנאטיות דתית ותקבלו מתכון נפיץ עד אימה.
ghost in the shell (טריילר) הוא פרשנות אנימה לבלייד ראנר שמהווה שלב הכרחי בדרך מטריקס הראשון. סיפור מצוין, אנימציה מהממת, ובניה חסרת תקדים של אוירה יוצרים את אחד מסרטי האנימציה הטובים שתראו, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה. הסרט יזכה לגרסת תלת-מימד חדשה בשנה הבאה בדרימוורקס עם מעורבות של ספילברג. ולסיום הפרק החזותי, תא 211, דרמת בית סוהר ספרדית לופתת וחזקה ביותר. תשכחו מאוז או כל מה שחשבתם שמעניין בסיטואציה הזו ותגידו שלום למקום בו יש רק רעים (או טיפשים), הגבולות לא ברורים וגם מי שחכם לא בהכרח שורד. לא מצאתי טריילר באנגלית.
מחקר חדש יצא לבחון את האופן בו ילדים רוכשים את הכלים להבין את העולם הביולוגי שסביבם. הנחת העבודה הרווחת כיום היא שכל הילדים באשר הם רוכשים את הגישה האנתרופוצנטרית (ביולוגיה נאיבית) בהגיעם לגיל 6-7, אולם מחקר חדש מראה כי טענה זו שגויה וכי התמקדות באדם הינה התנהגות נרכשת באמצעות תרבות. כותבי המאמר חקרו ילדים אמריקאים לבנים הגרים בסביבה עירונית או בסביבה כפרית וילדים של ילידים אמריקאים. החוקרים מדווחים כי הפרשנות האנטרופוצנטרית לטבע היתה אך ורק מנת חלקם של הילדים בסביבה העירונית: בעוד שילדים לבנים לומדים שרק צמחים ובלי-חיים הם "חיים" הרי שבשפת הילידים מים וסלעים עונים על ההגדרה הזו, כמו גם כלים שנוצרו למטרות ספציפיות.
Medin D et al. 2010. Human-centeredness is not a universal feature of young children's reasoning: Culture and experience matter when reasoning about biological entities. Cognitive Development (in press)