את סיכום השנה של עוזה אתחיל מהסוף, מאותם אלבומים שלא ממש עמדו בקריטריון שכן הם לא סיפקו חווית האזנה מלאה, כזו שחבקה את מירב או את כל רצועות האלבום. אלבומים שלא הצליחו לרגש אותי במלואם אבל עדיין אגרו בתוכם כמה קטעים מצוינים או לפחות הבטחה לעתיד.
אז הנה הם, המדשדשים, או close but no cigar(סדר אלפבתי):
The switches – Lay down the law (Interscope, 18/03/2008
The whip – X marks destination (Phantom sound & vision, 24/03/2008
לפני כמה ימים התפרסם ב-Ynetראיון עם רונה קינן, רם אוריון ואביב מארק. הופתעתי לקרוא שהגברת קינן ניפקה את הפנינה הבאה "אנשים לא צריכים לחפש מוזיקה, היא צריכה למצוא אותם". WTF? את בהכרה בכלל? לא מספיק שמה שמוצא את האנשים זה חרא את עוד מעודדת אותם להסתפק בזה? שיהיה ברור: בצוק העיתים התרבותי בו אנו חיים, בו הצריכה היא פסיבית והצריכה היא של חומרים שבימים טובים בהם בינוניים, מפלטו היחיד של החפץ ללמוד, לרכוש השכלה, להתפתח ולהתרחק מהטמטום החושים הוא חיפוש. חיפוש אקטיבי, אגרסיבי, חסר מעצורים ונטול מגבלות. אם לא תשקיעו מאמץ אמיתי וכנה בחיפושים שלכם לעולם לא תמצאו את הדבר שיצליח לרגש אתכם באמת. לפתוח את עיתוני סוף השבוע או לשמוע תוכנית רדיו פעם בשבוע לא עושה כלום. הפטרו מהתיווך של זרים, מערימות על גבי ערימות של מסננים לא-רלבנטיים שמושפעים משיקולים שאינם קשורים לטעם שלכם בחצי לירה.
מכל עבר ואתר, מגזין ותוכנית רדיו עולה בבירור הטענה כי 2008 היתה שנה טובה ליהודים. גירדתי בפדחתי בעוז ושאלתי עצמי "וואלה? אולי טעיתי כל שהנה וזו אכן שנה קוסמית ומופתית?". מה בדיוק ב-2008 גרם לי לא לאהוב אותה? התשובה לכך די מורכבת ומתייחסת לא רק לשנה הנוכחית. נתחיל עם קצת מספרים: השנה הצלחתי לגרד 18 אלבומים. לשם השוואה, ב-2000 אהבתי 45 אלבומים. מאז, הממוצע השנתי עומד על 19 אלבומים וגם זאת רק הודות ל-2006 שהניבה 31 פנינים. בסוף שנות התשעים הממוצע זינק לסביבות ה-35. במקביל, חלה עליה חדה בכמות הסינגלים שאהבתי: השנה יש כ-150 כאלו וזאת לעומת כתשעים ב-2000. האם רק לי יש תחושה שישנה מגמה של ירידה באיכות המוזיקה הפופולרית? האם יכול להיות שבשנה בה יש פחות אלבומים טובים אני אוהב יותר סינגלים? האם ייתכן כי היום השוק מכוון יותר ליצירת סינגלים ולא עבודות שלמות ומלאות? אולי התשובה נעוצה בתופעה מספרית אחרת: איך לעזאזל יכול להיות מצב בו אני מקשיב לששים אלבומים מלאים בסופ"ש אחד ולא מצליח למצוא אפילו קטע אחד טוב לרפואה? הבעיה היא יחסים ולא כמויות אבסולוטיות, כי בסה"כ יצאו מספיק אלבומים טובים לפרנס אפילו אוזניים רעבות כשלי, אבל ל"ו צדיקים לא משנים את העובדה שסדום ועמורה הן מה שהן.
האם ניתן להעניש את השנה כולה בגלל פרות באושים אלו? האם האקלים בתוכו נוצרים אלבומים טובים דינו להשפיע גם עליהם? בהתחלה חשבתי לכתוב "לא" אבל אז העברתי לילה עם דני והעלתי את השאלה מתי יצא האלבום החשוב האחרון? הוא ענה Ok computer ואני טענתי כי מדובר ב-nevermind. רדיוהד אמנם שיחררו את האלבום האחרון שהדהד למרחקים, אבל הוא נשא בחובו בשורה (מוזיקלית וחברתית) מוגבלת ביותר. השורה התחתונה היא שכבר קרוב לעשרים שנה שלא קיבלנו ביטוי מוזיקלי –חברתי אותנטי. אפשר לפטור זאת בכך שמוזיקה לא חייבת לשאת את המראה החברתית בידיה וזו טענה תהיה טענה נכונה, אבל לוקה בחסר. חברים, מאז 2000 לא קרה שום דבר מעניין במוזיקה. אנשים מוכשרים שלא סופרים אף אחד ממטר תמיד פעלו בשולים ותמיד יפעלו ולעולם יצרו מוזיקה טובה. אבל העשייה בשולים נידונה להיות בעלת קהל מצומצם והשפעה מזערית. האוונגרד מחלחל לאט, אם בכלל. לפני עשרים שנה היה לנו את קורט קוביין ואת הגראנג' והיום יש לנו צחנה שנקראת אימו וטוקיו הוטל. לפני עשרים שנה קיבלנו את מיסטר באנגל והיום האינדי מתהדר בפיסות אשפה כמו דבנדרה בנהרט. לפני עשרים שנה תסכול, מחאה ועצבים עדיין ייצרו משהו והיום הם רק ממחזרים ומעלים גרה. עד לפני עשרים שנה מוזיקה היתה bootom-up, דהיינו מבעבעת מלמטה ועולה כלפי מעלה כשהיא גוררת עמה את כל המשקעים והמייצגים האמיתיים של החברה אותה היא מנסה לתעד ולשקף. היום המוזיקה היא top-bottom: מוכוונת, מהונדסת ומיוצרת לפי דרישות קהל ממוצע וסטטיסטי, המפולג במשרדים בקומות העליונות של גורדי שחקים של תאגידי ענק. הז'אנרים המוזיקליים היחידים שקמו להם במהלך עשרים השנים האחרונות היו אלו שייוצרו או על ידי קפיטליסטים או על ידי סמים שנוצרו על ידי קפיטליסטים. אם נדמה למישהו באינדי לכאורה שהוא פול מחוץ לטווח השגתו של המיינסטרים רק בגלל שהוא לא חתום באחת מחמש חברות הענק, הוא טועה בגדול: זה לא משנה אצל מי אתה חתום, משנה איזו מוזיקה אתה עושה. בדיוק כמו שבארץ כולם מדברים פוליטיקה ורק זאב טנא שר אותה. כולם מונחים על ידי יד נעלמה שיוצרת מערבולת הסוחפת לתוכה את כולם ורק החזקים באמת מצליחים לברוח מהכח הצנטריפטלי ולהתקיים על הקצה. איפה אנגליה של 1977 (או בגרסא האמיתית שלה 1981 בלוס אנג'לס?)? איפה סיאטל 1991? המיינסטרים הוא כבר לא רק סטרים, הוא פאקינג נהר שתופס כמעט את כל העקומה. המערכת הכניעה (כמעט) את כולנו: רייגן שרד את ההארדקור בלי למצמץ, בוש האבא שרד את פאריס מבלי לדעת מיהו בכלל וקלינטון קבר את הגראנג' עם תחילת הקדנציה שלו. ושאף אחד לא יגיד לי שאין קשר בין קפיטליזם דורסני המשווק בתור מרדף לגיטימי של ההמונים אחר האושר לבין גסיסתה של תרבות המחאה. כפי שאמר כבר קייזר סוזה: the greatest trick the devil ever pulled was to convince everybody he doesn’t exist.
אז מה בעצם – אם בכלל – מבדיל את שלהי שנות האלפיים מכולה עשור לאחור?
באופן מובן מאליו, המוזיקההיא חלק מהתרבות בה היא פועלת ואם מסביב הכל מדשדש ומתכנס לכדי בינוניות אז מדוע שהמוזיקה תהיה שונה?
זו נקודה אחת של המוזיקה היום: בגלל הרשתות החברתיות, בשל הצניחה ההיסטרית בעלויות הפקה ומחירי כלי נגינה ותוכנות, כמעט כל אחד ששורק באמבטיה מוציא אלבום. ברור שמתוך מצולות זוהמה מוזיקליות אלו לא יצמח דבר טוב. אבל לאף אחד אין מתכון לברירת המוץ מהתבן ולכן נוצרת התחושה ששל שחיה באוקיינוס של מדמנת צלילים ולא משנה אנה יפנו עינינו נתקל ברפש, רפש ועוד קצת רפש.
לפני עשרים שנה ואפילו לפני 15 שנה, לא היה אינטרנט, אותו כלי מופלא שאמור היה לשחרר אותנו לחופשי ולפרוץ את שרידי הגבולות האחרונים הפך למכלאה הגלובלית הגדולה ביותר שיש: במקום להרחיב את אופקיהם של האנשים הרשת תרמה להתגדרות והתבדלות של קהילות ותת-קהילות, קל יותר למצוא אנשים בצלמנו ודמותנו ורק איתם אנחנו מתחברים. זה נכון במחקר המדעי וזה נכון במישור החברתי. אנחנו עומדים חסרי אונים מול העושר האינסופי של מידע וזמינותו והתגובה היחידה שלנו היא התכדררות פנימה והסתגרות מפני כל דבר לא מוכר. אנחנו מקבלים בהכנעה סדר יום של אתר שיודע לתת ציון מושלם ללהקת ביבים דוגמת פליט פוקסס. אין גבול לבושה? פליט פוקסס? מוזיקה אפסית, נטולת כל חידוש, אמירה או ייחוד? זה לא אינדי, זה תסס מעיים גלגלצי שפשוט פחות אנשים מכירים ולכן אלו שכן מכירים מכתירים אותו בתור אלטרנטיב ומתכסים בו כשמלת רואה ואינו נראה. זו הסיבה מדוע 2008 הסריחה. וגם 2007 וגם כל העשור הזה.
ואחרי כל העצבים הללו, הנה האלבומים שעוזה אהבה השנה. היות והפוסט הזה ארוך מאד החלטתי לחלק אותו לכמה חלקים. בחלק זה רק אתן את הרשימה ובהמשך השבוע יגיע פוסט ובו פירוט ואפילו סאמפלר.
את אלבום השנה שלי תוכלו לזהות בקלות...
Piano magic – Dark horses EP (Make mine music, 27-10-2008
Einsturzende neubauten – The jewels (Potomak, 26/05/2008
The Matthew Herbert big band – There’s me and there’s you (!K7, 28/10/2008
Frida Hyvonen – Silence is wild (Secretly Canadian, 04/11/2008
Grimm Larkin – Parplar (Young god, 20/10/2008
Lulu rouge – Bless you (Music for dreamers, 14/05/2008
Nurse with wound – The bacteria magnet EP (Dirter, 26-05-2008
Nurse with wound – Huffin’ rug blues (Dirter, 23-06-2008
Portishead – Third (Island, 28-04-2008
Alice Russell- Pot of gold (Little poppet, 17/11/2008
Mia Doi Todd – Gea (Kindred spirit, 04/03/2008
Goldfrapp – Seventh tree (Mute, 22/02/2008
John Hill - Six moons of Jupiter (Finders keepers, 14/07/2008
Laura Marling – Alas, I cannot swim (Virgin, 04/02/2008
The miserable rich – 12 ways to count (Hazelwood vinyl plastics, 04/04/2008
Tom Morello (The nightwatchman) – The fabled city (Sony music, 30-10-2008
Textile ranch and Plinth - The rest, I leave to the poor (Make mine music, 27/10/2008
Young gods - Knock on wood - The acoustic sessions (Muve, 18/04/2008
ושיר השנה שלי, זה שפשוט לא מפסיק להתנגן ואני שומע אותו בריפיט לפחות חמש פעמים בכל פעם שהנגן מגיע אליו, הוא שיר ראוי לשנת סחי זו. הארדקור הולנדי אימתני הן במילותיו והן במהירות חסרת הבושה שלו. אגרסיות שהלוואי ומישהו פה בארץ היה יודע לייצר
ממש לפני שנגמרת השנה אני מגלה את הרכב האלקטרוק הגרמני deichkind ששיחרר את אלבומו השני השנה: אלקטרו אגרסיבי כהלכתו, ביטים קשוחים וצוננים כמתכת, בחיתוכים חדים כתער וצעקות בגרמנית. אטארי טינאייג' מודל שנות האלפיים (דהיינו גרסא מעודנת באופנתיות ברלינית)? אולי. עוד סופשנה, הפעם לא תגלית אלא פשוט הוצאה ממש מאוחרת: MF Doom, החיפחופיסט המצוין שתמיד חופר מטה ומטה בכדי להגדיר היפהופ אנדרגראונד מהו, חובר ל-black cat the mouse trainer לאיפי כל כך קצר שרק להגות את שם האלבום לוקח יותר זמן. כמובן שהם מצליחים לדחוס פנימה יותר חומר טוב ממה שג'יי זי, קניה וליל ויין אי פעם יכניסו לכל הדיסקוגרפיה המצרפית שלהם.
רובין היצ'קוק, הטרובאדור הבריטי שנודד לו כבר שלושה עשורים, חוזר אלינו בעוד אלבום עם להקתו החדשה. אמנם שנים ארוכות הוא לא מצליח לשחזר את פסגות האייטיז שלו, אבל תנו לו כבוד על מאמץ והתמדה לפחות.
והנה משהו לחכות לו: ארבע שנים אחרי הקצר, מגיעה הגרסא הארוכה של "9". אותו במאי, טים ברטון וטימור בקממבטוב על ההפקה וג'ניפר קונלי, אלייז'ה ווד, מרטין לנדאו (ז"ל), כריסטופר פלאמר וג'ון סי. ריילי.
עכשיו רופאים יודעים את מה שרודני קינג וצבא שלם של ראפרים מ-NWA, דרך DP ונוער הגבעות יודעים: המשטרה משתמשת ביותר מדי כוח. במאמר המופיע בכתב העת Emergency Medicine Journal מדווח צוות חוקרים אמריקאי כי על סמך מאפייני הפציעות של אנשים המגיעים לחדרי מיון ברחבי המדינה ניתן להסיק כי מפגשים עם הבחורים בכחול יצרו עדויות כחולות בבשר. החוקרים ראיינו למעלה מ-300 רופאים העובדים בחדרי מיון אוניברסיטאיים. הנה הנתונים: 99.8 (!!!) אחוזים מהנשאלים סבורים כי המשטרה מפעילה כח פיזי חריג בעת מעצר חשודים. 98 אחוזים דיווחו כי הם טיפלו בנבדקים שהגורם לחבלותיהם הוא כנראה שוטרים (לא בכל המקרים החולים מוסרים את הגורם המדויק לפציעתם). כשני שליש מהרופאים דיווחו כי הם טיפלו בלפחות שני מקרים של אלימות משטרה בשנה החולפת. יחד עם זאת, שבעים אחוזים מהרופאים לעולם לא דיווחו למישהו אודות פציעות אלו (למרות שהביעו רצון עז לעשות זאת) ו-95 אחוזים מהם טענו כי אצלם כלל נוהל מוסדר של דיווח אודות מקרים כאלו. מיותר לציין שבכיוון ההפוך ישנם נהלים לעייפה: אלימות בבית, התעללות בילדים, אלימות כלפי שוטרים וכו'.
ועוד נתונים ממש לא מפתיעים: רופאים העובדים במרפאות ציבוריות טיפלו בפי ארבעה יותר מקרים של אלימות משטרתית מעמיתיהם העובדים במוסדות אוניברסיטאיים או פרטיים. הפציעה השכיחה היא נזק כתוצאה מאגרופים או בעיטות ומאזיקים הדוקים יתר על המידה.
Hutson HR et al. (2009). Excessive use of force by police: a survey of academic emergency physicians .Emergency Medicine Journal. 26 (1): 20-22
