ג'נסיס פ.אורידג' הוא ללא ספק אחד האנשים החשובים ביותר בתולדות המוזיקה, אחראי הן לסחוס הפועם והן למדיום טלביזיה, בחור (מושג מאד נזיל עבורו) שבכל רמ"ח עצמותיו ומיליון ניתוחיו הפלסטיים הוא ביקורת תרבות מהלכת, מוזיקאי בחסד עליון והאחראי הישיר לקיומו של האסיד בחיינו. לפני שנה נפטרה אישתו ומאז הוא אכול צער, יגון ודכאון. האלבום החדש של PTV3, ממש כמו השת"פ המדהים של דייויד טיבט עם סטייפלטון לאחר אשפוזו של הראשון (אם כי לא באותה איכות), טבוע כולו בתחושות הבדידות ומבט אחד בעטיפה יבהיר בדיוק כמה חמור המצב: תמונת ראי שנלקחה היישר מפרסונה של ברגמן..
חברת האורות האדומים הם להקה בריטית שנטועה כל כך עמוק באייטיז שאפשר להריח את הבושם של מרגרט ת'אצ'ר. תחשבו גו'י דיויז'ן והניו אורדר שמיד לאחר מכן ותבינו במה מדובר. והם גם טובים. הפוסט-רוק, מסיבה בלתי ברורה, זוכה השנה לעדנה. עשרות אלבומים חדשים יצאו בז'אנר, אבל רנסנס ללא silver mt. Zion הוא כמו יד-חרוצים ללא וודקה-רדבול. אבל מיני-רנסנס אפשרי, אם זוכרים שהחודש יצא קילימנג'רו דארק-ג'ז חדש וכי בספטמבר הגישו לנו אימפורטנט את המחטני החדש: פוסט-רוק אינסטרומנטלי (להוציא הקטע האחרון) אפי שמשלב לתוכו הרבה מאד פוסט-מטאל ועוד כל מיני מרעין בישין שהפכו לאופנתיים לאחר sun 0))) ו-earth.
אני מתעב את אפל, את ה-iPot, ה-iTunes, iWhatever ואת ההייפ סביבם. ואני לא לבד: בפרק גאוני, דוגמתו לא היה כבר ירחים רבים, הסימפסונס משפילים את אפל ואת סטיב ג'ובס עד אפר. לא לחינם זו תוכנית הטלביזיה הגדולה של כל הזמנים ולנצח נצחים.
ענק האקשן מבריסל שופך את חייו האישיים על גבי המסך הגדול, כן כן, ואפילו אוסף ציון מרשים מ-imdb.
וקצת מדע:
ברקלי נחשבת לסמן השמאלי הקיצוני ביותר באוניברסיטאות בארה"ב, עד כדי כך שהיא זכתה לכינוי peoples republic of Berkley. כנראה שהדבר תקף רק עבור הפקולטות למדעי הרוח, שכן אחרת איך אפשר להסביר את הזוועה הבאה: חוקרים מהאוניברסיטה הנ"ל טוענים כי יש הבדל בפעילות המוחית בין ילדים עניים לבין עשירים. עצם הרעיון לבצע השוואה שכזו מחריד, אבל הבה נתן למדען שבנו להאזין רגע ולבחון את הממצאים. במאמר שיופיע בכתב העת Journal of Cognitive Neuroscience מתארים החוקרים השוואת אא"ג (פעילות אלקטרוגרפית במוח) בין ילדים בני תשע ועשר מרקע סוציואקונומי שונה. הם מדווחים כי הבדלים בפעילות נצפו ב-PFC, אזור המוח האחראי על רוב הפעולות הקוגניטיביות המורכבות. הם כותבים כי ילדים עניים מאופיינים בפעילות PFC נמוכה יותר, אם כי תופעה זו אינה גורפת וישנם ילדים עניים עם פעילות גבוהה הדומה לזו של הילדים העשירים.
איפה נתחיל בכלל: בהעדר לגיטימיות לקשר שבין פעילות עצבית להתנהגות שאף אחד לא יודע לכמתה? ביצירת קשר קוזאלי רופף להחריד בין פעילות רחבה למצב התפתחותי? בביסוס קביעה גורפת על משימה כה פשוטה שהיא אינה רלבנטית כלל ועיקר לחיים האמיתיים? בחוסר הבנה מוחלט של הקשרים חבריים והתפתחותיים? אין עוררין על כך שנמצאו הבדלים, אבל מה זה אומר? האם יש גרדיינט לפיו הפעילות הולכת ועולה ככל שיש לך יותר כסף? ומה זה בכלל יותר כסף? האם האיש העשיר בעולם הוא גם החכם בעולם? מיותר לציין שאנחנו רחוקים שנות דור מלמפות את כל הפעילות המתרחשת ב-PFC ולהבינה. ברור לחלוטין שהסביבה בה ילדים גדלים, החינוך לו הם זוכים והגירויים להם הם נחשפים משנים את האופן בו מוחם עובד. על כל צעד שאנחנו לוקחים לתוך המוח אנחנו מתרחקים מהבנתו אז מה לעזאזל הם ניסו לעשות שם? נסיון אצילי לשפר את חייהם של ילדים עניים שרק משחק לידיהם של דטרמיניסטים הטוענים כי הכל בגנים? ילדים עניים לא יכולים לקבל מספיק גירויי התפתחותי? רק ילדים עשירים שלא עושים כלום חוץ מלשחק בפלייסטיישן או לבהות בטלביזיה כן מקבלים גירוי קוגניטיבי ראוי?
מאמרים כאלו ראויים לגינוי ודחייה אוטומטית מהספרות המדעית אבל בגלל שמדענים היום מוטרדים מהשלכות חברתיות של ממצאיהם ביחס הפוך לאופן בו הם טרודים בהשגת מימון למחקרי הפיגולים שלהם כנראה שזו מנת חלקנו לעתיד הנראה לעין. פאק, כמה שאמריקאים מטומטמים.
מדענים שבדיים הצליחו לגרום לנבדקים לחוש כאילו הם בגוף אחר. במאמר המופיע בכתב העת החינמי PLoS One מתארים החוקרים את ניסוייהם. בראשון הם הרכיבו על ראשה של בובה שתי מצלמות שחוברו לשני מסכים שהונחו אל מול עיני הנבדקים באופן שכל שדה הראיה שלהם הורכב מתצוגת מסכים אלו. כאשר הנבדקים הטו את ראשם גם המצלמות הופנו לאותו כיוון כך שנוצרה התחושה בקרב הנבדק כי הוא רואה את מה שהבובה רואה. בשלב מסוים הנסיינים נגעו הן בבטן הנבדק והן בבטן הבובה אל מול המצלמות, כך שהנבדקים חשו את המגע על גופם שלהם וראו אותה על גוף הבובה. בניסוי השני נעשה שימוש באותה פרוצדורה, הפעם נבדקים חיים החליפו את תפקידה של הבובה. גירוי המגע נעשה כאשר הנבדקים התבקשו ללחוץ האחד את ידו של השני. בניסוי שלישי הדגימו החוקרים את עוצמת התחושה כאשר הם הראו שתגובות הנבדקים היו חזקות יותר במצב בו סכין הוצמדה לזרוע של הנבדק עם המצלמה ולא לזרוע של הנבדק עצמו. ניסויים נוספים הראו כי האשליה הזו מתקבלת גם עבור זוויגים שונים (גבר ואשה) אולם היא לא מתקבלת עבור חי-דומם במקרה של עצמים כמו קוביה או כסא.
החוקרים טוענים כי ניסויים אלו מעידים עד כמה קל להתל במוח ולגרום לו להאמין כי הוא מנהל גוף אחר ועד כמה נזילה היא ההגדרה של העצמי הפיזיקלי.