חתול עם מריצה של מסטיקים

אמנם ימי הפרויקטים השאפתניים פינו מקומם לתרבות סינגלים, אולם הם לא מתו: כמו שהפסקול לחיינו שיחררו עכשיו אלבום כפול בן שעה וחצי, באים הברנשים העונים לשם אילינוי ומסיימים בימים אלו פרויקט אור-קולי בן חצי שנה במהלכו הם שיחררו פעם בחודש EP וסרטון קצר ונתנו הופעת ריליס פעם בחודש. בתום הפרויקט מתקבלים אלבום, סרט ומיני-טור שלמים, מעין מהפכה בזעיר אנפין של כל שלושת הפורמטים הנ"ל . שילוב מוצלח של פופ ורוק, דוגמתו הרבה זמן לא שמענו, משהו שמזכיר את בן פולדס בתקופה שהשתן לא עלה לו לראש עדיין, כשהקול של בק יוצא מגרונו. הם למעשה שגרירים מוצלחים מאד של הבון טון של ה-sophisticated pop וההרמוניות קוליות שמצליחות לרגש את הילדים לאחרונה ומראים להם מאיפה משתין השג (דג זה מוטיב חוזר פה). תוכלו לראות פה1, פה2, פה3, פה4, פה5, ואת החלק האחרון פה6. ואם בא לכם לקרוא גם ביקורת על הפרויקט המענין הזה, סורו לכאן.

גם ילד606 מוציא חדש בו הוא מגיש עוד מנה של אלקטרוניקה מהסוג הלא מתחנף: שילוב של טכנו, האוס, גליץ', UDM וקלאב, והכל באווירה האפלולית הרגילה שלו. 69 חדרים לא מחדשות בכלום, אבל הן מגישות ארוחת הארד-רוק קלאסי מלאה, על שלוש מנותיה: הרבה ריפים, הרבה הוקים וחומת גיטרות. לא הארוחה המזינה ביותר שניתן להעלות על הדעת, אבל גם לעוזה מגיע מדי פעם ממתק עתיר קלוריות ודל בנוטריינטים.

יש גבול: לפני כמה שנים ילדי האינדי גילו מחדש את הטרופיקליה. גילוי זה הוביל לחיבוקם מחדש לזרועות המיינסטרים של אוס מוטנטנס. להקה שבשנות השבעים הוציאה שני אלבומי מופת אמיתיים אבל מאז נשאבה לה במערבולת לתהומות שאול ועמורה. באלבום החדש שלה יטול חלק גם מייק פאטון. לא טעים לי!

אתה בכלל יודע מה זה חפירות, יא אידיוט גלגלצ? לך הביתה יא אפס!

Wevie Stonder הם בנים לשושלת מופלאה של מוזיקאים (האמת, כמעט אך רק בריטים שייכים לשושלת זו) שלוקחים איזו סוגה שרק בא להם והפכים לה את הצורה. האקספרימנטל הבריטי נטול כל תחרות. זו שאלה מעניינת מדוע רק נתיני המלכה מסוגלים לייצר אקספרימנטל ברמה כזו ועוד עם כמויות כה בלתי נתפסות של הומור ומודעות עצמית. ניתן אולי לקרוא להם הלואיס קרול של הלאונג'? ה-NWW של הצ'יזי? המוזיקה שכריס מוריס היה עושה אם הוא היה מתרחק מגליץ'? לא ברור מה הם בדיוק, אבל משעממים הם לא, ולפעמים הם אפילו מבריקים מוזיקלית. בימים אלו יוצא חדש.

הרוג את הנשרים הם בעיני אחד מהרכבי ההיפ-הופ הגדולים ביותר של העשור. בשנה שעברה נומי אכזב קשות באלבום הסולו שלו, אבל אלבום חדש של הנשרים מראה כי אף אחד מהארבעה לא שכח איך עושים היפ-הופ טבוע בג'ז, אמ.סי. שהפלואו שלו טמון בהיותו מספר-סיפורים ולא בטכניקה או מהירות, והכל עטוף באווירה אפוקליפטית חונקת שפשוט חוטפת את המאזין לעומק השכונה. אולי אפשר לקרוא לזה היפ-הופ נואר, כי ברור לחלוטין שזו יכולה להיות המוזיקה שוויל היה כותב לברכט ומצמידים לפסקול של לאנג. איזה כיף שהם חזרו אחרי שלוש שנות שתיקה.

מתי יצא לכם להקשיב למוזיקה פקיסטנית? יתרה מזאת, הידעתם שתעשית הקולנוע הפקיסטנית זכתה לשם משלה: לוליווד? ובכן, הלייבל הבלתי נלאה והמתגמל עד אין קץ Finders keepers מוציא בימים אלו אלבום אוסף לשירים נבחרים משנות השבעים בלוליווד. המרחק מבוליווד אינו גדול, אבל ההבדלים הקטנים הם עולם ומלואו. את איפסו פקטו אני מציג בפניכם בעיקר בתור פוטנציאל למשהו עתידי. רביעית הנשים הבריטית הזו עושה קברט-פופ, מעין גרסא שמחה יותר של two ton boa. הלהקה טרם שיחררה אלבום לאוויר העולם והחומר הגולמי מהופעות נשמע עם פוטנציאל שבידי ההפקה הנכונות עשוי להתממש ולהיות מעניין מאד. מיה דוי טוד הענוגה (שאחראית לאחד מאלבומי השנה שעברה שלי) החליטה שאת החדש שלה היא תעשה אינסטרומנטלי. הקטעים הבודדים ששמעתי מעניינים, אבל עד שלא אשמע הכל בשלמותו לא אדע כנראה. אם אתם בקטע של פוסט-סייק-רוק פגאני, כנראה שאתם צריכים להקשיב לחדש של פגמי גולגולת השבדים שמשחררים אותו בלייבל האיכותי Important. וויליאם בזינסקי, אחד מעמודי התווך של החיבור בין מוזיקה קלאסית בת-זמננו לאמביינט/דרון ואביר הלופינג, משיק אלבום חדש.