Saturday 29 March 2008

Walk hard


Walk hard הוא בסופו של דבר סרט די בינוני. לא מפתיע בהתחשב שג'אד אפטאו מעורב בו. זו פארודיה על walk the line והוא מחקה את סיפור חייו של ג'וני קאש. כל הסרטים של אפאטו חוטאים בעודף זמן בולט אבל מה שהמציל את walk hard הוא מעורבותו של הבמאי ג'ייק קסדאן. הסרט הופך את המיתוס של סקס-סמים וחוקנרול לחוכא ואטלולא וגם כאן הוא לא עושה עבודה מזהירה. יחד עם זאת, רצ; הסצנות אשר מתאר את התמורות החלות הן בדמותו של דיואי קוקס והן במוזיקה משלהי שנות ה-60 פשוט מבריקות. בזו אחר זו הסרט מצליח להגחיך ביעילות את חוסר היכולת של המיינסטרים לשלב בין כסף גדול לבין עמוד שדרה. בגדול,walk hard מצטרף גם הוא לשורה הולכת ומתארכת של סרטים המייצגים מגמה חדשה בקולנוע האמריקאי על כל שדרותיו: סרטים המציעים מבט מפוכח – שלא לומר ביקורתי – על התרבות האמריקאית מימי הבייבי-בום ועד ימינו, מבט שבוחן נכוחה את ההזניה, ההרדדה והחפצון של כל רגש או דחף אמיתי המהווים את האימפטוס של יצירת אמנות. אותן עשרים דקות שוות את כל הסרט, לבטח לאור העובדה שהן עומדות בדיסוננס כה צורם הן לאקלים בו הסרט נוצר והן ליתר הסרט עצמו. אה, ובפסקול יש גם כמה שירים מעולים. הא לכם לינק ראשון ושני למועדפים עלי.

חוש לקלוריות


האם יש בעולם החי חוש שישי היודע לאמוד את כמות הקלוריות במזון? מחקר חדש מראה כי עכברים מסוגלים להעריך את הערך הקלורי של מזון ללא תלות בחוש הטעם וכי חוש זה מפעיל את מערכת התגמול במוח, זו האחראית על תחושת העונג. במאמר המופיע בכתב העת Neuron מדווחים החוקרים כי הם עבדו עם עכברים מהונדסים גנטית כך שחוש הטעם שלהם לא יכל לזהות את נוכחותו של מתוק. הם השוו בין עכברים אלו לבין עכברים נורמלים בהעדפתם בין תמיסות סוכר לבין תמיסות תחליף-סוכר. החוקרים גילו כי גם בהעדר חוש טעם למתוק, העכברים המהונדסים עדיין הראו העדפה ברורה לתמיסה עתירת הקלוריות. השלב הבא והמאד לא סימפטי היה בחינה היסטולוגית של מוחות העכברים וממנו הסיקו החוקרים כי היתה הפעלה של מרכז התגמול במוח בתגובה לקלוריות וכי נצפתה עליה בריכוזי הדופמין (החומר המתווך תחושת עונג). כמו כן החוקרים מדווחים גם על הפעלה של תאי עצב באזור תגמול-המזון. לממצאים אלו חשיבות רבה, שכן היה והם אכן יאוששו הרי שהם מספקים הסבר אפשרי למגיפת ההשמנה של העשורים האחרונים ואפיק טיפולי להתמודדות עמה.

de Araujo, I.E. et al. 2008. Food reward in the absence of taste receptor signaling. Neuron. 57: 930-941

Slack jaw yokel

והנה טינדרסטיקס חדש יוצא בסוף אפריל. גם הוא כבר מסתובב לו ברשת.

כנראה זה הרעש אותו משמיעות אימפריות שוקעות. לא חשבתי שאזכה לראות מישהו שועט לעבר מצולות הרפש הללו, אבל כנראה שימים טרופים אלו בארה"ב הם צלחת פטרי למגוון תופעות וולגריות, סרות טעם, נטולות כל מחשבה – והכי גרוע – נטולות הומור. כשבני היל עשה את הקטע שלו בשנות השבעים והשמונים הוולגריזציה של הטלביזיה הממסדית הבריטית עוד היתה מעוגנת איכשהו באג'נדה כלשהי. התופעה הבזויה הזו שנקראת לזלי הול היא אינדיקטור למצב הממאיר של התרבות האמריקאית. בתרבות הכוונה לא רק ליצירה האומנותית אלא גם למכלול השאיפות והמאווים של החברה – ואם לזה הם מכוונים, אז יאללה, בואו תגמרו עם זה מה שיותר מהר ותחסכו מאתנו את הצורך לצפות בגוויה הדלוחה הזו תוססת בעודה גוססת. שאף אחד לא ינסה למכור לי את הקטע הזה של "הפוך-על-הפוך", גאונות מגדרית אינטרנטית פוסט-סטרוקטורלית. יש רק שני זנים של אנשים שקונים את החרא הזה: הילביליז וסטודנטים בגילמן.

Friday 28 March 2008

מאה שנות מוזיקה והמוקדם עדיין יותר טוב מהמאוחר

יש שני דברים שיגרמו לי לפתח ציפיות נוסקות שחקים: ערב ברייקור וסרטי אקשן. לאור העובדה שיש אולי 25 אנשים שאוהבים ברייקור כאן אז אני יכול להמשיך ולקוות בכל הנוגע לסעיף הראשון, אבל הנה רועש וגועש עלינו סרט חדש של רני הרלין! כן, כן, ולא רק זאת: הוא שב ומשתף פעולה עם שמואל ג'קסון (יחד הם עבדו כבר בנשיקה ארוכה ללילה) ועם אד האריס המופלא ואווה מנדז (שעליה אין לי ממש דברים חיובים להגיד). הסרט אמנם הופק ב-2007 אבל הוא הוקרן רק בפסטיבלים ויצא להקרנה סופר מוגבלת בארצות הברית של אמריקה בסוף השנה. זה שיש תאריך יציאה לדץ ודצה לפני התחלת הפצה נרחבת זה לא טוב, אבל אני אצפה ואדווח לכם בהמשך (ובכן, הנה ההמשך: אכזבה קולוסאלית, שכן אין ולו טיפת אקשן בודדת במותחן היבשושי והצפוי הזה. יאללה ברייקור!)

פיירו הסהרורי היא עדין אחת היצירות המכוננות של המאה העשרים ובעיני השילוב האולטימטיבי בין קול למוזיקה. כמעט מאה שנה לאחר ששנברג כתב את יצירת המופת הזו עדיין כמעט ואין לה מתחרים באיכויות המוזיקליות. נכון, הטקסט מגוחך ונטוע עמוק עמוק בצייטגייסט של שלהי המאה ה-19 (טקסט מודרניסטי אפל שייתכן ובצורה גרוטסקית ישמח את לבם של צאן האימו-קידז המזוהם השוטף את ארצנו), אבל המוזיקה מהפכנית והשימוש בשירה-דיבור הוא לא פחות מגאוני. בשישי היינו בקונצרט בתיבה ביפו בו במחצית השניה נוגנה היצירה. לא היה ביצוע מרטיט, אבל רעות בן-זאב דפקה הגשה מעולה. אפרופו, אחת מלהקות הפרוג האיטלקיות הטובות ביותר, האחראית על אחת מיצירות המופת של שנות השבעים, קרויה על שם היצירה הזו.

מרק ליפט, היוצר מוזיקה תחת השם פלאניוואר, משחרר את אלבום האמביינט השני שלו. בתור מישהו עם חיבה מוגבלת מאד לזא'נר הזה, עוד מימי אינו העליזים, לי זה עשה נעים בגב

Thursday 27 March 2008

חדש ולא הכי טוב עדיף על קיים ומאד לא טוב

ב-6/5 יוצא מטמוס חדש. הוא כבר מסתובב ברשת. כרגיל אצל תפלצות האלקטרוניקה מסאן פרנסיסקו ההאזנה מאד תובענית (ואולי גם טובענית), למרות שבקומוניקט טוען הלייבל כי מדובר באלבום פופי, צריך לקחת הכל באופן יחסי. אם בדרך כלל מטמוס נשמעים אפלוליים, הרי שאכן הם מייצרים קטעים קלילים יותר, אבל עדיין מדובר באלקטרוניקה הרחוקה שנות אור מכל הזוועות שמסתובבות בשטח (ובזה אני כולל גם רפש מינ-טק ברלינאי שכה חביב על סטודנטים מגילמן ומקסיקו השורצים לרוב בריף-ראף). שבעה קטעים באלבום, אחד מהם בן 24 דקות. האלבום כולו (אבל לחלוטין) הוא הכלאות סינתי למיניהם. לא קל, וגם לא מהטובים ביותר של מטמוס, אבל במדבר הציה של תחילת 2008, הם משב רוח מרענן.

סאב פופ מוציאים את החדש (והשני במספר) של שרה קהון שצברה כבר קילומטראז' לא מבוטל בסצנת הפולק - אמריקנה - סונגרייטר. לא מהמם, אבל בימים בהם כל קבצן בתחנת מטרו הוא סינגר-סונגרייטר וכל להקה שקונה את הבגדים שלה באופן קיבוצי בויצו היא פריק פולק, אז גם זו נחמה.

Wednesday 26 March 2008

Nightwatching


בשקט בשקט הגאון הויזואלי פיטר גרינאווי ממשיך לעשות סרטים. למרות שסרטו האחרון השתתף בתחרות בפסטיבל ונציה בארץ לאף אחד אין כוונה להביא אותו. לא מפתיע לאור העובדה שהאחרון שלו שהופץ מסחרית כאן היה "כתוב בעור" ושבינו לבין מסחרי אין כל קשר. על העבודה של גרינאווי תמיד אפשר להתווכח אבל זה די ברור שהוא לא מתיימר לעשות סרטים פילוסופיים או פסיכולוגיים. הוא פה בשביל להדהים אותנו עם רעיונות חזותיים פורצי גבולות והעלילה היא משנית לחלוטין (גם לזה כמובן יש יוצאי דופן, לפחות בסרטים שלו משנות השמונים). אחרי שניסה כוחו בתאטרון ובאופרה, משלב גרינאווי את הכל בסרטו החדש המנסה להחיות את ציורו המפורסם של רמברנדט "משמר הלילה". גם באוזן השלישית לא תמצאו את הסרט ולכן מי שמעוניין יצטרך לחטוא בהורדה! לסרט גם שני יתרונות ברורים: הוא חזרה לסגנון של חוזה השרטט הגאוני והפעם גרינאווי מוותר על שירותיו של המלחין הטרחן והמשמים מייקל ניימן
נתקלתי בהרכב הפולק-אמריקנה הטרנסאטלנטי משפחתי Moriraty ובעיקר נשבתי בקולה של הגברת מוריארטי. מהמוזיקה לא נפלתי, אבל אולי יהיו כאלו שכן.

האובססיה הנוצרית-פגאנית עם מוות תמיד התמיהה אותי. חיבה לדתות יש לי בכמויות הומיאופתיות, ולבטח לא לכאלו שמציעות למאמינים שלהם גאולה דרך אימה ופחד מהבלתי-נודע. הרכב הגות'-שוגייז/דרון האמריקאי Have a nice life (איזה שם אומלל) הוציא אלבום המוקדש כולו לקונספט הזה. יש להם היומרה לטעון כי המוזיקה שלהם "ברוטלית" מדי למייספייס וכי האלבום שלהם הוא הדבר המדכא ביותר שאי-פעם יצא. מעבר לבורות המוחצנת בהיסטוריה של מוזיקה פופולרית, יש להם ערמות של קש וגבבה באתר. בקרוב בפרויקט קירוב לבבות סמוך לביתכם...

Soul jazz הוציאו אלבום אוסף כפול המתעד את ההיסטוריה הקצרה של ה-MC במוזיקה הבריטית למן תחילת שנות השמונים, פרויקט שהחל בפודקאסט הזה. לאלבום קוראים An England Story: The Culture Of The MC In The UK 1983-2008

אני לבטח לא היחיד שחושב ששם האלבום החדש של אחינועם ניני הוא ממעשי האיוולת הגדולים בתולדות הלחן העממי, נכון? Genes and Jeans? WTF? זה עמוק, בעל משמעות נסתרת? רק בגלל החוזוק שזה הביא לי, הא לכם לינק להורדה. ואם כבר בג'ננה עסקינן, הרי שקולקטיב המדמנה B-52s החליט משום מה להוציא אלבום חדש. הנה נהרס אפריל.

דני אברג'יל הסב את שימת לבי לקיומה של סדרת סרטים תיעודיים העוקבת אחר תהליך יצירתם והפקתם של האלבומים המצליחים והחשובים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. חברה בשם Eagle vision שמה לה למטרה לתעד את עמודי התווך הללו ולמרות שלפעמים קשה להסכים עם הבחירות שלהם, הפרויקט משובץ בכמה סרטים שהם חובה לכל שוחרי המוזיקה. Dark side ו-nevermind הם דוגמאות בולטות.

הידעתם שלגבי גלזר, סולנית Luscious Jackson, יצא אלבום סולו בשנה שעברה? לחובבי הלהקה בלבד כנראה

פישרספונר חוזר לעניינים בלייבל האלקטרו הפעלתני קיצונה. סינגל חדש עם שני קטעים ורמיקסים של טוקדיסקו ו-ד.י.מ. כפי שאומר קוואמי: טעים, הכי טעים לי.

Tuesday 25 March 2008

האם נוכחותה של קרלה ברוני בארמון השאנז אליזה מסמנת את תחילתה של תופעה מבחילה בה נשים עם שם איטלקי בעליל שרות בצרפתית פזמונים שיגרמו אפילו ליונק דבש לנוס על נפשו ולחפש משהו חמוץ? אם שואלים את 4AD ואת ברברה קרלוטי אז כנראה שכן. את תחושת הקבס והגועל ניתן להפיג עם החדש של קרוליין הרינג, בהנחה שאמריקנה עושה לכם את זה.

האסון האקוקיברנטי אני נעימות מארגן הקלטות של הופעות חיות שונות ומשונות. הראשונים לשחרר הקלטות אקוסטיות של החומרים שיופיעו באלבומם החדש הם Spiritualized

Monday 24 March 2008

קציר היום

יאללה, כפיים! לא רואים אתכם! Switches הבריטים מציגים אלבום חדש של רוק קלאסי ושמחות לגבות, או כפי שאומרים רן וסטימפי: Happy happy joy joy.

קצת שלווה ורוגע מארצות הצפון: Said the shark הדנים עם אלבום חדש.

מכירים את הלהקות האמריקאיות המטופשות שמוצאים אותן בערימה של טריליון בשקל, אלה שמשקיעות יותר כסף ביחצנות מאשר בהפקת האלבום? אז הלהקות האלו בדרך כלל מורכבות מזכרים עם מראה גנרי של "בוא תפרק לי את הפרצוף עם קלטרת כי אפילו לי נמאס מהחיים המגעילים וחסרי התוכן של עצמי". ואז ניגשים לעמוד המייספייס שלהם. רואים את התמונה ומיד עושים אחורה פנה כי ברור איזו שואה מוזיקלית תצא מהרמקולים. הנה דוגמא

Sunday 23 March 2008

עוד ממעללי פלוקה


פלוקה כבר שוקלת 15 קילו וכפי שתראו היא לא ממש מסתדרת עם מים.
החל מה-25.03.2008 ולמשך שבועיים להקת הפאנק האמריקאית Pennywise תציע את אלבומה התשיעי להורדה חינמית. לאחר מכן יהיה זה הלייבל Epitaph שיקח את מעותיכם.

Death in June – מבכירי ובחירי האינדסטריאל פולק - משגררים את אלבומם הראשון זה שלוש שנים.

חדשות טובות לחובבי הפופ המתוחכם: Youthmovies הוציאו שבוע שעבר אלבום שלם.

קצת שלווה ורוגע מהמזרח הרחוק. Miroque היפנית מוציאה אלבום אמביינט חדש. לא בדיוק כוס הסאקה שלי, אבל כמה כבר יוצא לכם לשמוע דברים מיפן שלא גורמים להתקף אפילפטי?

מי ביקש קצת פוסט-רוק אירי ולא קיבל? הלהקה עם השם המאד ז'אנריסטי And so I watch you from afar משחררים חדש לאויר העולם.

וקצת IDM לא רע בכלל מבית היוצר של (מביך להגיד)... צ'צ'י ג'ונז.

לא יודע מה קורה באוויר של ורונה, אבל האיטלקים מפגיזים באיכות חסרת פשרות. שנה שעברה היו אלו מפלצות הפאנק הבלקני Jacinto Canek (אם אתם בקטע של גוגול בורדלו עדיף שתתרחקו, כי להבדיל מהרכיכות חסרות עמוד השדרה המתחנפות האלו, האיטלקים נושכים כאילו אין מחר) הרי שעכשיו מגיע elio e le storie tese, הרכב מטורף לא פחות אבל מכיוון אחר לגמרי. בנוסף יש להם את אחת העטיפות הכי יפות שראיתי בשנה האחרונה. רוצו הביטו וראו

הצרפתים ממשיכים לחרוך רחבות עם אלקטרו פריך. הפעם זה Kazyo שמוציא חדש.