הייתכן? האם זה אפשרי? דאב שלא מעליב את מאזיניו? אני יודע שיש בעיר נחיל עצום של חובבי דאב, אבל עבורי זה אחד הז'אנרים המחליאים ביותר שיש. לא שאין דברים טובים (רק תקשיבו למה שדאאו עושים עם הרידים הנכון), אבל הרוב הוא פשוט מדמנה מוזיקלית. והנה מגיעים דאב גבריאל ומראים שאפשר אחרת. הם מחממים את מיט ביט מניפסטו בניטינג פקטורי. צריך להוסיף עוד? אולי שיו מג'סטי ומייקל סטייפ משת"פים ויש לחבר'ה טקסטים פוליטיים?
ההיפנוסקל החדש הוא בית ספר מתקדם לתורת הברייקור. הבחור אמנם מגיע מבלגיה אבל הוא יודע ברייקור מהו: שלד ספידקור אימתני שמנפח את כלי-הדם במוח ועליו מולבש מכל הבא ליד - ספוקן וורד, היפהופ, אבסטרקט, נויז, אינדסטריאל ומה לא. לחץ תוך-גוגלתי שיביס את החסונה שבצוללות מובטח למאזינים.
קומון החדש הוא אלבום החיפופ של טייקוני הז'אנר היחיד שהצליח לעשות לי את זה השנה. הוא חובר לנפטונז שמדביקים לו צליל אלקטרואייטיזי במיטב המסורת של ג'ורג'יו מורודר והוא זוכה לביקורים מצדם של קניה ווסט, סנטוגולד, ומרטינה טופלי-ברד.
וקצת מדע למתגעגעים:
והנה, בתקווה שסופסוף מולך הגנטיקה ישבר ואנשים יפסיקו לחשוב שיש דבר כזה שנקרא דטרמיניזם גנטי: במאמר המופיע בכתב העת היוקרתי עד אימה Science מדווחים חוקרים אמריקאים כי הם מצאו מנגנון הורשה נפרד מהרמה הגנטית. שנים ארוכות מאד, חוקרים מעטים מנסים לשכנע את המיינסטרים כי גנים אינם גורמי התורשה היחידים וכי יש לשקול מעבר אינפורמציה תורשתית גם ברמה התאית (ממברנות, חלבונים, תיוג כרומוזומים ועוד), תופעה הנקראת אפיגנטיקה: הורשה מעל לרמת הגן. הרבה אנשים לא מוכנים לקנות את סחורה הזו, והסיבה אינה מדעית, אלא כלכלית וחברתית. כל עוד אנשים יאמינו שסיפור התורשה וההתפתחות הוא פשוט ויש בו מעט שחקנים, הרי שסוד החיים הופך לבעיה נגישה ופתירה. מאד קוסם לחשוב שיש גן לכל דבר וכי ברגע שנמפה את כל הגנים ואת כל התכונות והמחלות נוכל לשרטט מפה של יחסים חד-חד-ערכיים שיהוו בסיס לשיפור חיינו. נוכל למצוא תרופה לכל מחלה, נוכל לתכנן ילדים מושלמים ועוד ועוד חזונות נשגבים של עולמות חדשים ומופלאים. גם כסף גדול יש כאן, שכן אם זהו הגביע הקדוש הרי שחברות תרופות ומעבדות גנטיקה יכולות להבטיח כי הן אלו שיפתחו את התרופה וגילו את מסתרי הגנים. אם משתנים נוספים נכנסים למערכת, הרי שכל מחקרם נעשה לשווא. אבל, מה לעשות, והמציאות הביולוגית מורכבת במאות סדרי גודל מהחשיבה הרדוקציוניסטית המערבית (אמריקאית בעיקר) ורבבות האלמנטים ברמת התא, הרקמה, האיבר, הפרט, ההתנהגות והחברה משחקים גם הם תפקיד מכריע בתהליך הבלתי-ניתן-לכימות ולתפיסה שנקרא התפתחות.
במאמר החדש, יצאו החוקרים לבדוק מנגנון אפיגנטי מוכר היטב הנקרא סימונים אפיגנטיים. הסימון הנחקר ביותר הוא מתילציה של כרומטין, תהליך אשר חושף או מסתיר חלקים מהדנא וכך הופך אותו לזמין לשכפול ושעתוק. תהליך זה משפיע על זמינותם של גנים שונים בזמנים שונים. זהו תהליך אפיגנטי שכן קומפלקס חלבוני מצמיד לכרומטין (המארז בו עטוף הדנא ב"שגרה", כאשר לא מייצרים עותקים חדשים ממנו לשם ייצור חלבונים) קבוצה כימית הנקראת מתיל. מאפייני המתילציה הם מידע אפיגנטי אשר עובר בתורשה מדור לדור ולכן רק הקוד הגנטי עצמו (הסידור הלינארי של חומצות האמינו) אינו מספיק בכדי לדעת מה יהיה התוצר ההתפתחותי הסופי, שכן רצף זה אינו מספק כל מידע אודות מתילציה עתידית. מחקרים עברו הראו כי מולקולות רנא זעירות (miRNA) מעורבות בפעילותו של הקומפלקס החלבוני שמבצע את המתילציה לכרומטין והם משמשים מעין גששים שמסמנים את הנקודה בה המתילציה אמורה להתרחש. המחקר החדש מגלה כי בתוך ה-miRNA יש תת-משפחה הנקראת piRNA שהיא בעצמה נושאת מידע תורשתי, במקרה המדווח, כושר הפריון מהאם לצאצאיה בזבוב הפירות. piRNA נמצאים רק בתאים של אברי הרבייה ותפקידם המוכר עד כה הוא מניעת פעילותם של טרנפוזונים (גנים קופצים העלולים לגרום נזק חמור מאד לדנא). צוות החוקרים יצא לבדוק האם piRNA מעורבים בתהליך הנקרא דיסגנזה היברידית: תופעה בה הזיווג בין זבובות מעבדה לבין זבובי בר זכרים מוליד צאצאים עקרים בעוד הזיווג בין זכרי מעבדה ונקבות בר מוליד צאצאים בריאים ותקינים
החוקרים מדווחים כי כאשר הם השתילו piRNA בעוברי זבובים, אלו מנעו את ביטויים של רצפים בדנא אשר מקודדים לייצורם של חלבונים המעודדים עקרות. בכך, האם מנסה להבטיח כי צאצאיה יהיו פוריים. ההבדל הגנטי בין זבובי המעבדה לזבובי הבר הוא טרנספוזון בודד שחסר ממטענם הגנטי של המעבדתיים.
Brennecke J et al. 2008. An epigenetic role for maternally inherited piRNAs in transposon silencing. Science. 322 (5906): 1387-1392
במהלך האולימפיאדה כבר כתבתי כמה מגוחכים הם שיאי העולם ה-100 וב-200 מטר של אוסיין בולט. הנה מגיע לו מחקר חדש המתפרסם בכתב העת The Journal of Experimental Biology שטוען כי גבול המהירות האנושי עומד על 9.48. לפני מחקר זה הערך עמד על 9.65 וכנראה שהפיזיולוגים נבהלו שהנה מביסים את תחזיותיהם. אץ לו רץ לו חוקר אמריקאי לעשות סדר בדברים ובכדי להשיג מאמר הוא כלל גם סוסים וכלבים בבדיקה שלו, רק למקרה שענף ההימורים יפנה בקריאה נרגשת. החוקר אסף נתונים אחורה בזמן ככל שידו השיגה והוא ביקש לראות האם, לפי רישומים אלו, ביצועיו של אחד משלושת המינים הגיע לשיא, התייצב ולא השתפר. הוא טוען כי סוסים וכלבים אכן הגיעו לשיא מהירותם, שכן מאז שנות השבעים לא נשברו שיאי מהירות בקרב מינים אלו. החוקר ביצע כל מיני חישובים בעייתיים מתודולוגית בהם הוא שיקלל ביצועי אתלטים וגידול באוכלוסיה והגיע למסקנה כי דווקא בקרב בני אדם יש מקום לשיופר ושיפור זה יעמיד את הגברים על 9.48 ואת הנשים על 10.19. מה היה קורה לו הוא היה עושה את המחקר לפני מייקל ג'ונסון ששבר שיא עולם בן כמעט שלושים שנה? מה הקשר בין גידול אוכלוסיה לקבוצת אתלטים שכולה נשענת על חומרים מעצימי ביצועים? מה בנוגע למגבלות פיזיולוגיות (חיכוך מפרקים, טווח תנועה, התחממות גוף, עומס על השלד)? הקיצור: עוד דוגמא למחקר שעושים בקשל, שווה שקל אבל מגיע להתפרסם בכתב עת טוב.
Denny MW. 2008. Limits to running speed in dogs, horses and humans. Journal of Experimental Biology. 211: 3836-3849
