פיטנגו זה טעים לי!

באנג גאנג האיסלנדים האדירים חוזרים אלינו באלבום חדש שיוצא בשבוע הבא יחד עם זאת האזנה לקטעים בחללי מעידים על סאונד שונה לגמרי מיצירת המופת You ונסיגה לכיוון פופ ברט בקרקי נלוז. איך חולפת לה תהילת עולם...

למי שהחמיץ: הופעת האיחוד של my bloody valentine מלפני שבוע (שהייתה למעשה אחת משתי חזרות גנרליות לפני סבב האיחוד העולמי שאכן לא יכלול את כנען). ואם כבר בענתיקות עסקינן, הרי שפול וולר השיק חדש בתחילת החודש. אם אלט-קאנטרי עם קריצה שובבה עושה לכם את זה, אז עוטו כמוצאי שלל על החדש של השאול הבוער הקנדיים. לעומת זאת, אלו שמעדיפים את הקאנטרי-פולק שלהם על הסלעים ימצאו מזור בחדש של ציפור חומה, אלבום אקוסטי מינימלי האוגד בתוכו קטעים ישנים כחדשים. פופ שבדי רחוק מאד מלעשות לי את זה, אבל פסיפיק! עושים אלקטרו-פופ לא מעליב ושמיע בהחלט. נשאר בתחום ההמנעות מהעלבה ונגיע לאנגליה, שם התיקונים מוציאים אלבום ב-EMI של סוג הרוק שמצליח מאד עכשיו בממלכה. ליידי לין מגיעה אלינו מבלגיה ונושאת באמתחתה תופיני ג'ז ממגוון סגנונות בהגשה עדכנית ונוטפת חמידות לדובוני אכפת-לי מלומדים. ג'ון מת'יאס מתרבב בכישוריו האקדמים והמוזיקליים, אבל בין לבין הוא עושה מעין פופ-פולק-רוק לא מזיק (אבל דוקטוראט הוא בטח לא היה מקבל אצלי). אח, אח, הרומנטיקה שבנוסטלגיה: לבך נשבר מוציאים את החדש אך ורק בפורמט קלטתי ובו נגיסוני פופ המייצגים את הבון טון של האינדי פופ האמריקאי של ימינו.

איי, לא בניתוח

בלתי-אפשרי לקרוא לסוניק יות' סל אאוט, אבל איך אפשר לאכול את העובדה שהם השיקו אלבום אוסף (עם קטע חדש ובוהק) באופן בלעדי בלב המאפליה הנקראת סטארבקס? מדובר בדיסק שהקטעים שבו נבחרו על ידי מוזיקאים ושחקנים מפורסמים וזה לא עוזר בכלל כאשר אנשים כמו אדי ודר מקוששים זרדי שטויות ומלהגים דברי הבל אודות השירים אותם הם בחרו (אבל – לחלופין – גם גאס ואן סאנט בין הבוחרים). זה מריח, אבל בטח לא מארומה של קפה. יאן טירסן חוזר אלינו עם פסקול נוסף, הפעם לסרט דוקומנטרי המתעד את חייו של יורד ים בלמ"זי העונה לשם אריק טברלי.

האי.פי. החדש (ויניל בלבד) של אחות עם פצע (סטיבן סטייפלטון בשבילכם) מבריק כמנורה במוזיאון יודאיקה: שלושים שנה לאחר האלבום הראשון שלו ועדיין אף אחד – אבל חד משמעית אף אחד – לא מתקרב לאיכות חסרת הפשרות של המוזיקה הנסיונית שהקופיף הבריטי המטורף הזה עושה. סטייפלטון הוא גאון, אבל הוא יוצר בעיה: מיד כשאני מסיים להנות ולהתענג אני נזכר בנחילי המדמנה המאפיינים את ז'אנר האקספרימנטל היום. סוגה טבועה בקלישאות, חסרת דמיון ומעוף, אינסטרומנטלית ברובה, חפה מכל שביב הומור, מקובעת ובעיקר פסאודו-אקדמית/אינטלקטואלית. אם נסיכי הביצה בני-ימינו היו טורחים לתת כבוד מינימלי לעבר אולי הם היו מצליחים להתרומם מהרפש המוזיקלי אותו הם יוצרים, או שלפחות היו עושים טובה וחדלים מעיסוק באנטי-מוזיקה שלהם. The Bacteria Magnet ללא עוררין נכנס לרשימה (הקצרה מאד) של האלבומים הטובים של 2008.

ועוד תזכורת להשקה החגיגית של ה-cycle of the donkey ביום ששי הבא עלינו לטובה, בשעה אחת בבוקר בבר סילון אבן גבירול 129. את NWW אני לא אשמיע שם, אבל הרבה רוק לעפעפיים כן.

אה, ואם כבר עסקינן בפלסטיק פיקוקס: השבוע הייתי באולפן יחד עם גיישה נו להקלטה של הקטע הראשון מתוך אלבום שני (במהרה בימינו). נשמע בן-נפקנית השולטת בצומת ביד רמה. מי שהיה בהופעותיהם האחרונות מכיר חלק מהחומר ויודע שבשילוב עם סאונד אימתני עסקינן בקונן הברברי שופרא דשופרא.