אלבום הבכורה של הדוגמנית הבריטית קרן אלסון פושר כמו מי-ביצה בצהרי-יום מאי, אולם הוא שווה רק בשביל השיר המשובח הזה (ובל נשכח את הפיקנטריה שהיא אשתו של ג'ק וויט שהפיק את האלבום)
בדיוק כפי שלברנדון פרי יש הקול היפה בעולם בו ניחן זכר אנושי, כך בת' גיבונס מתהדרת במיתרי קול שמחוץ לג'ז אין כמותם. מסתבר שהגברת עשתה פסקול לסרט צרפתי ב-2005 ומשום מה בעלי הזכויות מסרבים בתוקף להוציאו. מה שמסתובב ברשת הוא, לפיכך הקלטה של הפסקול כפי שהוא נשמע בסרט עצמו. את שיר הנושא אין למצוא, אולם שיר אחר (לו כתבה גיבונס את המילים) המופיע בסרט הופיע לראשונה באלבום של רודריגו לייאו. הנה:
קשה עד בלתי אפשרי להתחרות ביכולת של פרל וויליאמס ו-NERD לייצר גרוב פאנקי שרירני. הם מייצרים להיטים בקלות מכעיסה פשוט אבל הם פשוט כל כך טובים שהם מתנהגים כמו בובנים המשתלטים על הגוף הקולקטיבי של כולנו. תענוג!
האירופאים, להבדיל מהאמריקאים בסוגיה זו, מאמצים את הגישה של "אם יש לך מה להגיד, תגיד מהר". בעוד שאת המטריצה ושר הטבעות לקח כמה שנים לראות, הרי ששתי טרילוגיות מהיבשת מוכיחות שאפשר להוציא הכל בתוך שנה, ואפילו בתוך חודש. Red riding הוא עיבוד טלביזיוני בריטי לספר של דייויד פירס ולא רק שהוא חולק לשלושה סרטים, הוא גם נעשה על ידי שלושה במאים: ג'וליין ג'רולד (Becoming Jane), ג'יימס מארש (Man on wire) ואנאנד טאקר (הילרי וג'קי). על פניו זהו סיפור דומה לזודיאק של דייויד פינצ'ר, אבל הדמיון די מוגבל, שכן מקרי הרצח תופסים מקום משני לסיפור האמיתי של השחיתות ועל פני קרוב לשש שעות נמתח תיאור מדכא באמת של הבנאליות של הרוע. האפרוריות והעליבות פושים כל כך עד כי נדמה כי בעולם יש שלושה סוגי אנשים בלבד: רעים, טובים שהרעים הורגים מיד ומפגרים שניצלים מדין מוות אבל סובלים בדרכים אחרות. משחק מופתי מפצה על בימוי בעייתי לעיתים ובסה"כ עסקינן בפרויקט שדורש צפיה.
טרילוגיה אחרת מגיעה משבדיה והיא עיבוד לסדרת הבלש המהוללת של סטיג לארסון שמת אחרי כתיבת שלושה מתוך עשרה כרכים. שלושת הספרים עובדו בידי שלושה במאים שונים גם הם ויצאו לאקרנים במהלך 2009 ולמרות שלא מדובר ברעיון לא נתקלנו בו מעולם, העיבוד הקולנועי מושבח ומראה איך אפשר בתקציב מינימלי יחסית להתחרות בתוצרים ההוליוודיים. ואם כבר הזכרנו את פינצ'ר, הרי שהוא אמון על הגרסא האמריקאית, שתצא ב-2010. (מדהים כמה הטריילר האמריקאי לא קשור לסרט ונועד רק לחרמן אנשים עם סף ריגוש של חמוס)
ואחרי כל הרוע האנושי הזה, הנה הפסקה מתודית, מרענן חיך שובה לב ומקסים עד כדי פרכוס והקצפה (תודה לטליה):
מדי פעם עוזה מביאה לכם את הנסיונות המדעיים המגוחכים לכמת חוויות רגשיות ותרבותיות. החשיבה המדעית הרדוקציוניסטית מניחה כי כל חוויה אנושית, מורכבת ככל שתהא, הניה בת-פירוק ליחידות אטומיסטיות קטנות שהן הן אלו שיספקו לנו הסבר רציונלי ואמפירי לאופן בו אנו מתנהגים. זהו כמובן כשל מתודולוגי א-פריורי שניזון מאותה דיכוטומיה לה מציית מוחנו בעת פעולתו: אנחנוידעים היטב שהתנהגות (לא רק של בני-אדם) הינה מערכת מורכבת ביותר, אולם הדרך היחידה בה אנחנו מסוגלים לחקור ולנתח תופעות היא על ידי התעלמות מהתמונה הגדולה והתמקדות בפרטים הקטנים. אז לענייננו: פיזיקאים ברזילאים נחושים טוענים כי ניתן לשפר באופן קיצוני את ההמלצות האינטרנטיות שהנגן או שירות המוזיקה נותן על ידי התעלמות מהקטגוריזציה הקיימת והתמקדות בקצב. על סמך מאות שירים וניתוח דפוסי הקצב שלהם טוענים החוקרים כי ניתן לבצע קטלוג ז'אנרי מהימן של קטעים בודדים יותר על סמך מבנה הקצב שלהם. החוקרים התמקדו ברוק, בלוז, בוסה נובה ורגאי (שזו כבר חלוקה בעייתית: תחת רוק אני יכול לשים קשת אדירה של מקצבים) והתמקדו בדפוס הקצב השכיח (והנה בעיה שניה: שכיח לא מכסה הכל). בהצלחה לכל מי שמנסה לחפש מוזיקה חדשה וטובה על סמך ההמלצות של האלגוריתם הזה...
Correa DL, Saito JH & da F Costa L. 2010. Musical genres: beating to the rhythms of different drums. New Journal of Physics. 10.1088/1367-2630/12/5/053030
מחקר אחר בחן את תגובותיהם של כ-250 סטודנטים (חומר הגלם האהוב ביותר על פסיכולוגים) למוזיקה ורעשים אחרים ביקש מהם לסווגם כנעימים או צורמים. החוקרים שינו פרמטרים פיזיקליים של הדגימות שהושמעו לנבדקים כגון תדרים הרמוניים ו-beating (תדרים סמוכים זה לזה שמופעיהם יוצאים מסנכרון במחזוריות). החוקרים הגיעו למסקנה כי אקורדים נשמעים נעימים או צורמים כתלות במידת ההרמוניות שלהם. ההעדפה לתדרים הרמוניים היתה חזקה יותר בקרב מוזיקאים, מה שמוכיח שוב את טענת הלימוד/אילוף והקונטקסט התרבותי.
McDermott JH, Lehr AJ & Oxenham AJ. 2010. Individual differences reveal the basis of consonance. Current Biology. 10.1016/j.cub.2010.04.019