נפתח בהקדשה לנאורות של אריזונה, לאמינות הקמפיין החדש נגד עובדים זרים, לאיש הרוח אביגדור ליברמן ובחירת לבו יחידת עוז, למורשתו המפוארת של טומי לפיד ובנו יבדל"א ובכלל, לכל אלו שהפיקו והפנימו את לקחי המאה האחרונה
אוסטרליה הופכת להיות מעצמת פאנק גלובלית (קיילי אולדיסט, הבמבוקים) בעיקר הודות לפעילות הנמרצת והאיכותית של הלייבל הבריטי טרו ת'וטס (מעצמת פאנק בפני עצמה). אבל לא רק הם. רנדה חאמיס וממלכת הסול שחררו בשלהי השנה שעברה ויניל נוטף פאנק סמיך, מנושף בכבדות שרק מזניק את מעמדה של מושבת האסירים מעלה מעלה. בעוד עשרים שנה הלייבל נומרו יעשה מהם מטעמים אז למה לחכות עד אז?
המנטרה מעל הירח הנמס ללא רבב, באופן לא מפתיע, עושים שוגייז. מה שכן מפתיע הוא שהם באים מאיטליה והם מביאים הרבה כבוד ורעננות לז'אנר חבוט לעייפה שימיו היפים מאחוריו והיום רק חבורות אינדי מבושמות ותועות מייצגות אותו. תוסיפו את זה למטאל מהפוסט הקודם, לפאנק של קליברו 35, ופאנק הלבקני של ג'צ'ינטו קאנק ותקבלו טור דה פורס (מייצג או לא) של איכות מוזיקלית במגפיים.
אלק אמפייר, אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית המודרנית, חוזר הביתה ומוציא אלבום חדש עם להקת הטרור הגרמנו-יפנית שלו, אטארי טינאייג' ראיוט. ATR אחראים להמצאתו של הסגנון שלימים יקרא דיג'יטל הארדקור, שילוב הרסני בין פאנק לגאבר, אשר שימש את אמפייר וחבריו כפלטפורמה אגרסיבית להפצת מניפסטים פוליטיים שאפשר רק לחלום לקבל דוגמתם בכנען. מאז אמפייר ניסה את כוחו בשלל זא'נרים חשמליים אחרים ועכשיו הוא חוזר לכור מחצבתו, במה שנשמע יותר כמו גרסת הביג ביט לסגנון, מעין רימיקס של ליאם יולט ל-ATR.
והגברת M.I.A. מספקת לנו דוגמא מאלפת להבדל התרבותי בין שנות השבעים להיום: הקליפ החדש והכה מדובר של המעייפת הטמילית גורם לאנשים לכווץ גבינים, לעפעף בכבדות ראש ולשקוע בשרעפים אינטלקטואליים, כאשר מדובר בלא יותר מפלגיאט פלסטי, צעקני ווולגרי של יצירת המופת של פיטר ווטקינס מ-1971 Punishment park. ארבעים שנה הבדל ומדבר 140 תווים נפער ביניהם. היה אפשר לעשות זאת כך:
עוזה נופפה בזנבה כבר כמה וכמה פעמים כבר בנוגע לתרבות הנואלת הנהוגה כיום באקדמיה של פרסום-קידום (Publish or perish). עכשיו מגיע מרצה סקוטי ומספק נתונים אמפיריים להוכחת רקבונה של שיטה זו. החוקר יצא לקרוא כמות נכבדה ביותר של מאמרים מדיסציפלינות שונות ומגוונות והגיח עם המסקנה הבאה: לחוקרים הבאים ממדינות בארה"ב שבהן יש פעילות אקדמית ענפה יותר יש נטיה מובהקת לדווח אודות ממצאים חיוביים או כאלו התומכים בתיאוריות קיימות. כך, בעוד שבדרום (נוואדה, מיסיסיפי) תוצאות חיוביות התקבלו בפחות ממחצית המאמרים, הרי שבמדינות כמו מישיגן, אוהיו ומחוז קולומביה תוצאות חיוביות התקבלו בלפחות 95 אחוזים מהמקרים! כמובן, ממצאים שכאלו הם מה שמכונה בתעשיה "מועדי-פרסום" שכן הם משמנים את הגלגל של התעשיה המממנת אותם והם לא מייצרים ממצאים סותרים או תיאוריות השוללות את הסדר הקיים. איכותו של חוקר נמדדת היום אך ורק על פי כמות ולא איכות: מספר הפרסומים שיש לחוקר, הקליבר של כתבי-העת בהם פרסם וכמות הציטוטים לה הם זכו היא המדד העיקרי. הבעיה היא שהערכים הגבוהים ביותר במדד זה הם נחלתם של תחומי מחקר סקסיים (דהיינו כאלו שאפשר לתרגמם לכסף גדול): רק כתבי-עת בתחומים אלו (ביוטכנולוגיה למשל) זוכים לציונים גבוהים ורק מעבדות שיש להן תקציבי ענק מסוגלות לפרסם בכתבי-עת אלו. בכדי להשיג תקציבי ענק – כמו בכל מקרה – צריך להשאר במיינסטרים וכך נוצר לו מעגל היזון חוזר חיובי שלילי ביותר שרק מעמיק ומקבע דוגמות ופרדיגמות, מדיר את רגליה של רוב הקהילה האקדמית ומהלל ומפאר הישגים שהם בסופו של דבר מינימליים ומינורים ביותר (שלא לומר שגויים פה ושם).
Fanelli D. 2010. Do pressures to publish increase scientists' bias? An empirical support from US states data. PLoS One. 5 (4): e10271
שתי מעבדות נפרדות מדווחות באופן עצמאי על תצפיות העשויות להעיד (לא לראשונה) על מנהגי אבלות והבנה מסוימת של קונספט מוות בקרב שימפנזים. המאמר הראשון מתאר תיעוד וידאו של שעותיה האחרונות של שימפנזית מבוגרת בגן חיות בריטי שמתה בשקט בכלוב שלה. להבדיל ממקרים של מוות טראומטי שתועדו בעבר, כאן חבריה ללהקה של הז"לית היו לרוב רגועים והיו כך כמה ימים לפני פטירתה. התיעוד מראה כיצד ברגעים הספורים לפני מותה היא קיבלה הרבה יחס מחבריה (שמן הסתם ניסו לבדוק האם היא עדיין בחיים בכלל). עם מותה עזבו אותה ורק בתה הבכורה נשארה עמה. לאחר שהמטפלים הוציאו את הגופה הקבוצה המשיכה להיות רגועה כמה ימים, במהלכם אף אחד לא התקרב לאזור בו ישנה המנוחה (ולזה יש כמובן הסבר לא אבלותי).
המאמר השני – והטוב יותר - מתאר כיצד שתי נקבות בטבע בגינאה המשיכו לשאת צאצא מת שבועות לאחר פטירתו ממחלת ריאות. דיווחים כאלו התקבלו בעבר והם עדיין מזעזעים: האמהות נושאות על גבן את הגוויה, מטפחות אותן ומגינות עליהן מפני טפילים וזבובים גם כאשר הגוויה כבר רקובה לחלוטין. החוקרים טוענים כי הם ראו כיצד במהלך התקופה ישנה הדרגתיות בדעיכת הקשר בין האם לילד עד שסופסוף הן נוטשות אותו ונותנות לחברי הקבוצה האחרים להתקרב אליו.
Anderson JR, Gillies A & Lock LC. 2010. Pan thanatology. Current Biology. 20 (8). R349-R350
Biro D et al. 2010. Chimpanzee mothers at Bossou, Guinea carry the mummified remains of their dead infants. Current Biology. 20 (8). R351
כך זה נראה בטבע
וכך זה נראה אם נשלב את שני דיווחי המדע שקיבלתם פה היום