La dispute הם הרכב פאנק אמריקאי קשוח שלוקח את ההרדקור למחוזות The ex ובשום שלב הם לא חוששים לשחק עם הז'אנר ולהזריק לו חיוניות רבה. האלבום החדש מוקדש לעיר האהובה עלי – ונקובר. בנוסף הם גם מודעים למוזיקה שסביבם: שם הלהקה הוא שם של קטע של יאן טירסן והמוטו בחללשלהם הוא שם של אלבום של גודספיד, שניהם אמנים כבירים (שלדאבון כולם גם מדברים צרפתית)רק לפני כשבוע התוודעתי לקיומו של הקולקטיב הברוקלינאי The world/inferno friendship society. נגסתי באלבומם האחרון משנה שעברה והם מזכירים לי שילוב של דאאו, squirrel nut zippers ופאנק (בפ' דגושה). יש להם עוד כמה וכמה אלבומים, אך זה היחיד שעבר את הגשר. החומר רחוק מאד מלשמור על רמה אחידה, אבל כשזה עובד זה פנטסטישה. מיסטר נום הם צמד אמריקאי שמזכיר לי באופן חד-משמעי את פורגט קסטס הנהדרים. האלבום זה אך יצא, אבל הם עדין מרחק שנת אור אחת או שתיים מהקלטות הנשכחות. יחד עם זאת, מדובר בעוד נסיון ליצור חיבור בין פרוטו-רוק בסיסי מאד וגס לבין מהלכים מורכבים המאפיינים שלבים אונטוגניים מתקדמים של הרוקנרול. לעניות אזני זו האזנה ראויה ומתגמלת.
האם כבר הפלגתי בשבחיו של האלים הצעירים החדש? לא רק שעסקינן באלבום השני המומלץ של השנה הדלוחה הזו, הרי שלפנינו קאמבק של להקה שלא הצליחה לרגש לי את בלוטות הטעם כבר כשבע שנים. ברוכים הבאים גושי נייטרליות אירופית. ומשתיים לשלוש: לאחר שלקחת פסק זמן מהרדיפה הבלתי פוסקת אחרי דברים חדשים הטיתי אוזן שוב לפורטיסהד החדש ונכנעתי בגדול. תקליט שממש לא שכנע אותי באופן גורף בכמה שמיעות ראשונות מתברר כאלבום השלישי האיכותי של השנה (מצטרף לנגיסוני האיינשטורצנדה וליאנג גודז האקוסטי). מובן מאליו שאין לכם צורך בהמלצה נוספת אודותיו, אבל הוא בהחלט משכמו ומעלה מעלה ורק גורם לשנה הדלוחה הזו להראות אומללה ועלובה עוד יותר.
נייצ'ר ממשיך בסדרת הכתבות שלו על הקשר שבין מוזיקה למדע והפעם לורל טריינור מדסקס את הבסיס העצבי והחושי של השמיעה והקשר לאופן בו אנו מבינים ומפרשים מוזיקה.
בחודשים האחרונים נוצר זמזום אנופלסי טורדני ביותר סביב "סצינת" הנויז המקומית. אם בסצינה כוונת המשורר לריבוי הרכבים אז אכן לפנינו גרעין סנסציוני של יצרני קק(ו)פוניה כנענים. אם סצינה טומנת בחובה גם רמיזה כלשהי לאיכות אזי לפנינו מושג נבוב ונטול כל משמעות. הנויז המקומי, בדיוק כמו אחיו ואחיותיו העולמיים הם הנגטיב של הפופ העולמי (או, אם להשתמש שמקבילות קרובות יותר – של המטאל העולמי): קש וגבבה צפויים באופן תהומי, מנייריסטים להחריד שלא חוששים לטבוע בביצה של כל קלישאה סוגתית שניתן לדרוס בדרך. לפופ ואפילו למטאל אני יכול לסלוח, שכן הם נעדרי תחושת עליונות מצוצה מהאצבע, כזו שנשענת על יומרה אינטלקטואלית ועל מעין פסאדו-מיסיונריות אשר בו בזמן דואגת להדיר כל אחד אחר משורותיה. אני את שלב הנויז שלי מיציתי לפני יותר מעשר שנים. בעשר השנים הללו קרו מעט מאד דברים חשובים בז'אנר, וכמו רבים וטובים רגעי השיא שלו ודמויות המפתח שלו נטועים עמוק באייטיז. את החדשנות המוזיקלית שלי אני מקבל היום ממקומות לא צפויים במוזיקה הפופולרית, שכן אלו המקומות שלא משווקים עצמם כלל תחת סוגה כלשהי ופשוט באופן טבעי יוצרים דברים חדשים. מחוץ למוזיקה הפופולרית יש רק שני מקומות שבהם אני מוצא עניין ואתגר: ברייקור וקלאסי מודרני. כל הלהג הנויזיסטי אודות דרונז, משטחים, פלטות, ושאר התפייטויות קולמוס אינפנטיליות נמצאות באמת ובתמים ביצירות שנכתבו לפני שאבות הזא'נר בכלל נולדו (אבל על הרקע להתפוצצות של המוזיקה הקלאסית האקדמית ארחיב בפעם אחרת). צר לי, אני לא אוהב לכתוב ביקורות שליליות לרוב, אבל כל הפלצנות נויז הזו כבר גרמה לי להרעלת מתאן וגופרית. מי שרוצה לטעום על בשרו מוזמן לשים פעמיו ללבונטין שבע החודש ולשמוע ערב שלם המוקדש לנויז ושלוחותיו הסרטניות (לא זוכר מתי זה בדיוק)
