מטען וכבוד(ק)ה

נותר עם תמונות הם הרכב בריטי שרגליו נטועות עמוק במסורת הקנטרברי ואחרי הזוועתון שנקרא פליט פוקסס הם באו להראות איך עושים פופ קאמרי כהלכתו. אפילו הקול של הסולן מזכיר את זה של קארוון. הנשרים הם הדבר הכי קרוב לוו טאנג, הדור הבא שתמצאו בסביבה: הרבה אנשים עושים חיפחופ נינג'ה תחת אבטחה של ביט כבד. למרי פיסקר יש המון כוונות טובות ואפילו מוזיקה טובה, הבעיה היא שאת אותו הדבר – אבל בדיוק אותו הדבר – קיבלנו כבר אי שם בשנות התשעים ממאזי סטאר הגדולים. אם אהבתם את הופ סנדובל, זה יעשה לכם את החודש.

בתמונה: כבודקה - שילוב של קאווה וודקה, סוכר ודוגדגן (חני שפיצר: נומנקלטורה; אפרת אלטר: תיעוד חזותי; אריאל לבנטל: שדרוג חזותי)

צוות חוקרים מאוניברסיטת חיפה טוען כי טראומה שנגרמה לחולדה עוד בטרם התעברה משפיעה על התנהגות צאצאיה. במאמר המופיע בכתב העת Developmental Psychology מתארים החוקרים ניסוי שנערך בקרב חולדות שחולקו לשלוש קבוצות. האחת נחשפה לאירועי עקה שבועיים לפני תקופת ההזדווגות, השניה נחשפה לאותם אירועים שבוע לפני והשלישית שימשה כביקורת ולא נחשפה לאף עקה. כאשר הצאצאים הגיעו לבגרות (לאחר חודשיים) החוקרים בחנו את התנהגותם. החוקרים מדווחים כי צאצאים לנקבות שנחשפו לעקה לפני ההתעברות הפגינו מאפייני התנהגות חריגים (טווח החריגות היה נרחב, אולם בשורה התחתונה מדובר בהתנהגויות שאינן אופייניות לחולדות בריאות). במאמר נטען גם כי צאצאים לנקבות תחת עקה שבוע לפני ההזדווגות הראו התנהגות היפר-אקטיבית שלא נצפתה בקרב קבוצת הניסוי השניה. החוקרים מדווחים גם אודות הבדלים זוויגיים, כך שנקבות היו יותר לחוצות מזכרים.

Shachar-Dadon A et al. 2009. Adversity before conception will affect adult progeny in rats. Developmental Psychology. 45 (1): 9-16

במאמר תיאורטי חדש טוען דר' חלבה בוצ'יי כי תגובות רגשיות מייצרות מפל ביוכימי אשר בסופו של דבר משפיע גם על תאי הרבייה (ביציות וזרע) – דהיינו לחוויות הנרכשות בחייו של ההורה יש השפעה על הצאצאים. רבות כבר סיפרתי לכם אודות עקמומיותה והטעות הבסיסית ביסודה של הדוגמה המרכזית בביולוגיה (התיאוריה של ריק אודות חד-סיטריות בזרימת המידע מדנא לחלבון, דהיינו מהמטען הגנטי לתכונה הסופית) והנה דוגמא נוספת, אם כי תיאורטית בלבד. במאמר המופיע בכתב העת Bioscience Hypotheses טוען החוקר המקסיקני כי אנדורפינים המיוצרים בתגובה למצבים רגשיים מגוונים מתניעים תהליך בו שינויים ביוכימיים מוצאים את דרכם בסופו של דבר לתאי הרביה (germ cell) ומשפיעים על האופן בו הדנא משועתק

Halabe Bucay A 2009. Endorphins, personality, and inheritance: Establishing the biochemical bases of inheritance. Bioscience Hypotheses. 10.1016/j.bihy.2009.03.003

אין, אין כמו פסיכולוגיה אבולוציונית. תחום מחקרי שלם שהוא קש וגבבה, אספסת וטחב.

חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר טוענים בדיצה כי כסף, יופי ותהילה הם פאטה מורגנה וכי אותם אומללים שזוכים להם למעשה רק סובלים מהם וחייהם נעדרי שמחה. במאמר המופיע בכתב העת Journal of Research in Personality מתאר טריו חוקרים ניסוי שנערך בקרב כ-150 בוגרי אוניברסיטה שמהלך השנתיים שלאחר סיום לימודיהם. החוקרים ביקשו ללמוד אודות מידת שביעות הרצון של הבוגרים מחייהם, רמת הבטחון העצמי שלהם וביטויים של חרדה ולחץ. הבוגרים גם נשאלו שאלות שחולקו לשתי קטגוריות: כאלו האמורות להעיד על עיסוק באחרים וכאלו האמורות להעיד על עיסוק עצמי. נעזוב לרגע בצד את הנחות היסוד של החוקרים ואת מבנה השאלונים ונתמקד בתוצאות: החוקרים טוענים כי הבוגרים שהשיגו את מטרותיהם החומריות אופיינו בשכיחות גבוהה יותר הן של רגשות אשם ובושה והן של מיחושים כתוצאה מלחץ (כגון כאבי ראש ובטן). לעומתם, הבוגרים המהוללים שבחרו להתמקד במטרות נאצלות יותר כמו זוגיות, מעורבות בקהילה או "צמיחה אישית" (מה זה החרא הזה? מישהו מוכן להסביר לי אחת ולתמיד?) אופיינו בשכיחות גבוהה יותר של אותן תכונות טמירות שניתן למצוא רק בקרב אלו שקראו את הסוד: אהבה עצמית, תחושה של well-being, קשרים מפותחים וחיובים עם אחרים ועוד חרטטת צרכנית פוסט-הכל. אל תתזנו לזלזול שלי להטעותכם: שניים ממחברי המאמר הם אלו האחראים ל"תיאוריה" מאד מקובלת בז'אנר המדעי המפוקפק הזה הנקראת Self-determination theory, לפיה well being היא תוצאה ישירה של דבקות במטרה וביעדים, כל עוד היעדים הללו הם עצמאות, פיצוח כישורים ופיתוח קירבה לאחרים. הקיצר, רק מדע מעוות וניו אייג'יסטים יכולים לפרנס את הקשקשת הזו ולצערי הרב הפסיכולוגיה של היום נראית כמו מיזוג של השניים.

The path taken: Consequences of attaining intrinsic and extrinsic aspirations in post-college life. Journal of Research in Personality. 43 (3): 291-306

שמישהו יערוף כבר לדייויד ברן את הקודקוד

ברייקור הוא הז'אנר הכי אומלל שקיים. הוא אומלל בגין הדיכוטומיה המופרעת שמעצבת את קיומו. לכאורה, מדובר בתת-תת-ז'אנר של אלקטרוניקת מועדונים מטופשת ורדודה שאמורה לענות על דרישות פרימיטיביות של צרכני סמים חזקים לחטוף בראש פיצוצים שאפילו גאבר כבר לא מסוגל לתת. הרוב המכריע של הברייקוריסטים עונים בדיוק ואך ורק על הדרישה הזו: הביט הייחודי של הברייקור (אותו טוויסט חולני של ג'אנגל שיוצא בפרצים אפילפטיים) פשוט רץ לו במערכות הגברה היסטריות וזהו. אבל כמו כל דבר, הדברים המענייניםקורים במחוזות הנידחים. כשמגיעים לטובים בסוגה אין מנוס מהמסקנה שברייקור הוא לא רק המוזיקה הכי טובה שנעשית היום, אלא הוא כורח מציאות, שלב אבולוציוני הכרחי בהתפתחותה של המוזיקה הפופולרית. כש-enduser לוקח כל סגנון מוזיקלי שאי-פעם היה ובמיומנות מפעימה רוקח אלבום שלם של ברייקור הוא למעשה נותן לנו לא רק היסטוריה של המוזיקה הפופולרית על שלל סגנונותיה, אלא גם פרשנות חדשה וחדשנית שמעמידה את הכל באור אחר. אחרי ששמענו כל סוג ביט וקרחצו. אלקטרוני שהוא, אחרי שמשפחת המטאל הגיעה למחוזות מגוחכים של ברוטאל גריינדקור, הכל הפך לפארסה והפסאוד-ההתמקצעות בתת-זא'נרים נטלה מידי היוצרים את יכולת הרפלקסיה הבסיסית ביותר ואפילו את חוש ההומור והיכולת לצחוק על עצמך. כאן ברייקור נכנס לתמונה ועושה את העבודה בשביל כולם, יוצרים ומאזינים גם יחד. ברייקוריסטים טובים נמצאים בז'אנר לא בגלל הרעש באימתני, אלא בגלל שזה המקום הכמעט יחידי היום (להוציא אוונגרד אולדסקול א-לה NWW או נגטיבלנד) שבו יש יד חופשית לעשות מה שרק בא לך. אין איסורים, אין טאבו, אין הנחיות, אין "מה שהקהל מצפה לו". ההפך הגמור: מברייקוריסטים איכותיים אתה אף פעם לא יודע מה לצפות – בסופו של יום תקבל מנה גדושה של IDM עם פלמנקו. בעיני ברייקוריסטים טובים (ולצערי הם מתי מעט, אבל די בהם) הם מבקרי התרבות (בכלל והמוזיקלית בפרט) הנשכנים ביותר בנמצא: מוצאים בדיוק את הטוב ומגחיכים את הרע ובכל באותה נשימה ועל גבי ביט שיגרום לרוב האנושות להצטרף ללהקת הלמינגים הקרובה.

למה בכלל הלאתיכם בזאת? היות והשבוע, לראשונה בהיסטוריה הלא קצרה שלי נכנעתי ללחץ נפשי והגוף שלי קרס כמו דגנרט עם תסמינים שאני מתבייש בכלל להודות בקיומם. הפכתי לרכיכה ג'לטינית בזויה שדוחה את עצמה. זה לקח שבוע ואז, בסבב האלקטרוניקה השבועי שלי נחתו על אוזני ארבעה אלבומי ברייקור חדשים. האזנה לספרדי הצעיר שיוצר תחת השם devoner (הורדה חינמית!) נתנה לי את הכאפה הדרושה ואיפס אותי לימין מהר יותר מאוסיין בולט. מאוחר יותר הצטרף גם צ'ופ צ'ופ וסיפק ברייקור אלים ביותר (פחות מורכב מזה הספרדי) שכמותו לא שמעתי עדיין השנה. אם מישהו מחמשת קוראי הבלוג הזה יתחבר לברייקור, עוזה עשתה מלאכתה ויכולה לתלות את הערדליים בשקט.

קראנק 2 לא יזכה ככל הנראה להפצה בארץ. באותה מידה סביר גם להניח שהפסקול שלא לא יגיע לחופי כנעו. חבל בשני המקרים, אבל בעיקר בגינו של הפסקול, שכן מדובר בדבר הטוב ביותר שמייק פאטון עשה זה שנים. פאטון לקח את כל מה שהוא עשה אי-פעם (פאנק מטאל, אלקטרוניקה על שלל סוגיה, צווחות וצריחות וכמויות גדושות של מוריקונה) ועשה סמטוכה אחת גדולה מהכל. היות ובפסקול עסקינן, אנחנו מקבלים למעלה משלושים קטעים אינסטרומנטלים קצרים שתואמים להפליא את תזזיותו של הסרט.

גרין גו הם הרכב אלקטרו-אינדי קנדי שמשיא את שני הסגנונות במיומנות מפתיעה. הרכב קנדי אחר מציע גם מוזיקה שונה לחלוטין שכן ה- Dreadnoughts מקפצים ומקפיצים עם הגרסא שלהם לפאנק בלקני. נוסטלגיה 77 הם אחד מעמודי התווך של הגל החדש של הפאנק והם מהווים ציר מרכזי באחד הלייבלים החשובים בתחום (tru thoughts). בחדש הם נוטשים קצת את השמיייח וחוברים לצמד הג'זיסטים הותיק לבית משפחת טיפט ורוקחים יחדיו תרחיף ג'ז הנע מווקאלז דרך נו ג'אז ועד לפרוג. גודרון הולק עשויה לההתגלות כלרקין גרים של 2009 עם השילוב המוזר שלה של פופ ודארק אייטיז. היא ללא ספק כרתה לעצמה נישה משלה עם סגנון הגשה ייחודי ודברים שהרבה אחרים ירתעו בכלל מלנסות אפילו. נקבות צווחות הם טריו שמשלב גארא'ג וסקרימו. נראה לי שזה די ממצה את התיאור עבור מי שהדברים האלו עושים לו את זה. ג'סי רוז הגרמני הוא מפיק שמתמקד לרוב האוס, אבל החדש שלו הוא מצליח לקחת את ה'ז'אנר למקומות מעניינים יותר וברגים מסוימים אפילו להשמע כמו הרברט לעניים.

זה נדיר ביותר שלייבל מצליח לשחרר בבת אחת כמה דברים טובים. נדיר עוד יותר אם מדובר בלייבל בינוני. טי פי הוא אחד שכזה, והוא מתמחה בסטונר, סייק ורוק דרומי. עד היום גולת הכותרת של טי פי היתה האלבום הראשון של atomic bitchwax מ-1999 (עדיין אלבום הסטונר האימתני ביותר בכל הזמנים). והנה תוך חודש יצאו בלייבל הזה הרביעי של AB, החדש של hopewell (סייק פשוט אבל נאמן לשורשים), החדש של Assemble head in sunburst sound (שעושים גרסא יותר מעודכנת ומורכבת של הז'אנר) ושל פרשי המתמטיקה השחורה (שכבר עושים פוסט להכל ומערבבים, דום, פוסט רוק, סייק, פרוג, אמביינט ומה לא בכדי ליצור אלבום מהפנט לחלוטין).

להבדיל מטי פי, קונסטליישן הוא לייבל עם סטיפות של כבוד, והנה גם הוא משחרר – באותו יום – שני אלבומים שמן הראוי שיתפסו את שימת לבכם: אלבום הכורה של הרמזים (מעין סופר גרופ עם פליטי ארקייד פייר) שאמנם עושים מה שניתן לקרוא לו אלטרנטיב, אבל כל דבר שיוצא בקונסטליישן לא נשמע כמו מה שהוא אמור להיות. פשוט תחשבו מה היה קורה אם אלטרנטיב היה מגיע לידים של הצלחה קיסר שחור. Elfin saddle הם הרכב יפני-קנדי שעושה לפולק אמעשה סדום ומוסיף גם קצת מורה. תחשבו מה היה קורה אם תאטרון קבוקי היה מגיע ליערות בריטיש קולומביה ועושה מחווה לפולק המקומי.