לפני הכל, ידיעה משמחת עד כדי התקף אפילפטי: שתי הלהקות המקומיות האהובות ביותר על עוזה, גיישהנו והאייפרונז, חוברות להן יחד בכדי לחגוג יומולדת לאביה של עוזה. האירוע מרטיט האיברים יתרחש ב-3 בינואר 2010, באוזןבר החל מ-21:00. שתי הופעות מלאות (עם הפתעות) במחיר של הופעה בודדת. מעולם לא התקבצו להן כל כך הרבה סיבות טובות בערב אחד ובמקום אחד: הרוק הנושך בדיוק לייזר של גיישהנו עם הרוך והצמריריות של האייפרונז והכל בשביל לגרום לחתולה אחת לגרגר עד עלפון חושים.
וחזרה לענייני דיומא...
כמה, כמה הוכחות עוד צריכה אנגליה לייצר בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת המוזיקה האמיתית היחידה? עשור שלם חב את כל גלגלי ההצלה שלו לילדיה המאותגרים דנטלית של המלכה והנה עוד דוגמא: קר בברלין עושים מה שלכאורה היה יה יז מוקדמים עשו. קראתי לא מזמן מישהו שטען שהסצינה הניו יורקית בתחילת העשור היא שהצילה את הרוק. פחחח... אם אתה כבר מעתיק מקודמיך, לפחות תעשה זאת היטב. YYY – לא טוב; קר בברלין – סוחף ומאלף. אלבום עדיין אין וגם לא קליפ, אבל כל מה שצריך זה שלושת הקטעים בחללם.
כבר חלקתי אתכם את תיאורית החורף שלי? מסיבה לא ברורה, בכל שנה ושנה, רוב האלבומים הטובים (באוזני עוזה) יוצאים בתקופה שבין ספטמבר לנובמבר. אולי בגלל שהם לרוב מגיעים ממדינות שבהן קר, אפור וגשום ואז בדיוק נוחת מזג האוויר שעולה בקנה אחד עם אופיים הטבעי? כל הסבר יהיה קשקוש ורק דרן בראון (ע"ע פוסט קודם) או פסיכולוג אבולוציוני (ראה המשך) יוכל לפתור סוגיה כבדת משקל זו.
לחלוטין שכחתי והזנחתי, אבל הגיעה העת סופסוף לתת כבוד והדר לסדרת הקונצרטים השנתית של הסדנא למוזיקה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב בניהולו של ראובן סרוסי. מעטות הן ההזדמנויות לשמוע ביצועים חיים ליצירות קלאסיות מהרפטואר האדיר של המאה ה-20 בארץ וברוב המקרים הביצועים הם מתחת לכל ביקורת (בדגש על אנסמבל המאה ה-21 שמצליח להביך בכל פעם מחדש עם הגישה המזלזלת שלו). הסדנא למוזיקה בת זמננו היא נקודת אור לא רק בגלל התוכנית המרשימה אותה הם בונים, אלא בעיקר בגין ההתלהבות, החיוניות והמרץ אותם משקיעים הסטודנטים הצעירים, הניגשים לעבודות בכבוד הראוי להן ולא מחפפים כמו עמיתיהם אנשי המקצוע. ראובן סרוסי הוא מוזיקולוג בכל רמ"ח אבריו ויש לו הבנה מרשימה לא רק של מוזיקה אלא גם של תפקידה במארג התרבותי הרחב. הקונצרטים הללו מומלצים בחום!
ושבנו לפינתנו: מדוע יש לבוז באדיקות פנאטית לחרפה הנקראת פסיכולוגיה אבולוציונית. הנה נתקלתי לי השבוע במכתם המתיימר להיות מאמר מדעי (שאם הוא התקבל אין שום סיבה שקומיקס של דר' ספצ'מן לא יתקבל ל-NEJM) ובו הטענה הבאה: לדפוסי הקניות של גברים ונשים יש הסבר אבולוציוני! אני חייב לעצור כאן ולתת לכם להתעשת, לחזור חזרה לכסא ולהסדיר את הנשימה לאחר שזו נעתקה מכם בגין ההרעשה האקדמית המבריקה הזו. חוקר צעיר מאוניברסיטת מישיגן לקח את גוף הידע הנרחב מאד (ונעדר הקונצנזוס מיותר לציין) הקיים אודות מאפייני התנהגות של קהילות ציידים ולקטים והחליט להעתיקן לקניון בן ימינו בכדי להסביר הבלדים בכושר ההתמצאות במרחב ואיתור עצמים בין הזוויגים.הנה ציטוט מופלא מפי הסוס המסביר מדוע הוא לעולם לא יתרומם לרמה אינטלקטואלית גבוהה מזו של חיה זו: אחד מכותבי המאמר טוען כי השעטה הנקבית לעבר מרכזי קניות מיד עם הגיען לעיר חדשה בת הסבר אם מקבלים את הטענה כי תפקידן של נשים מלקטות הוא לאתר מייד מקורות מזון. אם כך, מדוע הן לא מאתרות מייד את המסעדות, הסופרמרקטים והפיצוציות? כי אוכל מעניין להן את תחתית הארנק אידיוט! כמו שאותך לא מעניין שיש נשים בשפע שלא מתנהגות כך ורק שטיפת מוח קפיטליסטית יצרה תרבות צריכה בתוכה נשים מרגישות טבעי לבזבז. אם תשאיר זכר בחנות כלי בניין גם הוא יאבד את הצפון והעשתונות. האם גם זה קודד בדנא שלנו במהלך תקופת האבן? עוד שני טיעונים מביסים מבית החרושת לקש וגבבה של מישיגן: א) תפקידן המסורתי של נשים בעבר היה ללקט צמחים ופטריות וזו מסביר מדוע הן עוברות על פני המדפים ולוקחות פריט אחר פריט, בצורה בדידה. יקחני האופל ברגע זה בסופת ברקים. ב) בעבר לקטות טובות פיתחו יכולת לזהות מזון טוב ובטוח לצריכה על פי צבע, ריח ומרקם והן גם ידעו מתי מאגרים ידלדלו או יחדשו עצמם. התרגום המודרני של יכולת זו הוא הכשרון של נשים לדעת מתי פריטים מסוימים יוצעו בסייל! איך מאמר כזה התקבל לפרסום בכל מגזין שאינו "בננה" ואיך אשפת אינטלקט כזו נמצאת על מסלול קביעות זו סוגיה שרק אורן זריף יכול לפתור. הוריד במצח שלי בעובי ארבעה צול כבר מעצבים...
Kruger DJ & Byker D. 2009. Evolved foraging psychology underlies sex differences in shopping experiences and behaviors. Journal of Social, Evolutionary, and Cultural Psychology.
חוקרים מאוניברסיטת דיוק מדווחים כי יש בידם הוכחה לקשר הדוק בין התפתחותה של היכולת המוזיקלית האנושית לבין הופעתה של השפה האנושית. במאמר אחד טוענים החוקרים כי ניתן לתאר דיבור שמח או עצוב על ידי שימוש בסולמות מינורים ומאז'וריים ובמאמר השני מועלת הסברה כי שני הסולמות השכיחים ביותר במהלך ההיסטוריה האנושית הם אלו המדמים בצורה המיטבית את הקול האנושי ולכן מוזיקה יעילה בגילום תחושות ורגשות. הטענה המרכזית של שני המחקרים היא שההערכה שלנו למוזיקה נובעת מהעובדה שהיא מדמה דיבור אנושי.
Gill KZ & Purves D. 2009. A biological rationale for musical scales. PLoS One. 4 (12): e8144