The prevalence of ingratitude

פתיחתה של 2009 אינה מבשרת שינוי מ-2008: עדיין ערימות על גבי ערימות של זבל נשברות על אוזני. יחד עם זאת, 2009 נפתחה בבום-על קולי של שמות גדולים (כולל אלו של האינדי: פרויקט ברודווי, הגברת דיאן, התזמורת הקולנועית, רובין היצ'קוק, m. ward ועוד רבים) ואף-אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל – לא עשה לי שום כלום. אי לכך, הבה נפנה למחילות בהן ממשיכים לעשות מוזיקה טובה:

לאנונימי מגיע לקבל פוסט-רוק מפתיע באיכותו מבית היוצר של gathiens האמריקאים וגם שיני הים שמוסיפים נגיעות לאונג'יות לכל המטאל האיטי שלהם. אירמין שמידט וקומו מגיעים אלינו ממחשכי 2008 עם אקספרימנטל מעניין. אלבה נוטו ממשיכים עם האמביינט שלהם עבור ראסטר נוטטון ומרצבו לא יכול לסיים את 2008 בלי עוד אלבום (המצטרף לתריסר שיצאו כבר באותה שנה) של שלושה קטעים, אלימים עד אימה, מתופפים עד דמעה. קווטר טט הם חבר'ה אמריקאים שעושים רוק זוויתני מחודד בטעם של פעם. תחשבו על אמצע הדרך בין סוניק יות' של תחילת שנות התשעים לגרסא האקדמית של אטומיק ביצ'ווקס.

ברוס פננינסולה היא להקה קנדית (מטורונטו דווקא) המורכבת משלושה מתופפים ומקהלת חמש נשים (חלקם עבדו כבר עם שמות כמו final fantasy וסבסטיאן גראנז'ה) שמשלבים פולק טרנס-קונטיננטלי, פופ, אקספרימנטל ובלוז. תחשבו על שילוב בין סקוט ווקר המאוחר לבין פוליפוניק ספרי כשהם על אקסטה בקתדרלה. 16 חוזרים עם עוד אלבום של סאות'רן מטאל אגרסיבי. המושכות עושים אקספרימנטל פולק במיטב המסורת הבריטית (לא הקקה ניאו-פולק סטייל דבנדרה), דהיינו אוירה גותית גבדה עם מוזיקה איטית שמן הסתם בוקעת באפלה מן הביצות ליד אחוזת בסקרוויל.

רוצים לדבר על ציפייה? תסתכלו על הדבר הזה: נאסא הם צמד היפהופיסטים שמצליח לגייס לאלבום שלו את השמות הבאים – טום וויטס, דייויד ברן, צ'אק די, קול קית', MIA, ספנק רוק! האלבום יוצא עוד חודש והמייקספלייס מבטיח מאד.

the better i feed her, the bigger the figure

שמחה וששון: כל כך נדיר שבארץ מעלים הפקה של אופרה מודרנית והנה רועש עלינו פברואר עם לא פחות משלוש כאלו. במסגרת פסטיבל קונטמפו תועלנה שתיים: הראשונה היא בבכורה כך שאין לי כלום להגיד אודותיה, והשניה היא מהיצירות האחרונות בהחלט של פאוסטו רומיטלי טרם החזיר נשמתו לבוראת. ללא ספק חוויה מוזיקלית חריגה מאד בנוף המקומי, אז הא לכם לינק להורדה למען תתרשמו ותלכו לראות (שזה כמו לקנות את הדיסק אז יוצא סבבה). אינדקס המתכות יועלה במוזיאון ב-26 בפברואר ויומיים בלבד לפני תוכלו לראות את אופרה בגרוש של וויל/ברכט. על זה כבר אין צורך להכביר מילים. שבוע מוזיקלי לפנים ממתין לנו. לו רק הופעות המוזיקה הפופולרית המובאות לארץ היו באותה רמה.

ומנושא לנושא באותו נושא: התמונה המלווה את הפוסט הזה מיוחדת במינה. המלחין ההולנדי יוריאן אנדריסן (נכד לשושלת מלחינים מפוארת) החליט שהוא במשך חמש שנים משרטט את דיוקנה של אשתו. נשמע פשוט, לא? לא אם השרטוט מורכב כולו מהפרטיטורה ליצירה עצמה. בחנו את התמונה מקרוב ותראו.

לעומת כושרם הפנומנלי להיות מגעילים ודוחים, הצרפתים לעתים רחוקות יודעים גם לעשות מוזיקה. תשאלו את המפיק של דאפט פאנק וג'אסטיס, שמוכן להשבע שנער טהיטי ומשפחת דקל הם הדבר החם הבא וכי מרכולת הסאנשיין פופ שלהם תחטף כלחמניות. לאור העובדה שהאלבום יצא במאי 2008 ייתכן והוא טועה ומדובר בזלזל שצנח. נורמהכתבו להם ספר בשבדית ויצא להם שילוב פוסט-רוק-אינדי נחמד וטעים מאד, במיוחד בקטעים כמו empty hand או waste. פוסט-רוק יותר "קלאסי", דהיינו הרבה יותר אמביינטי ונמתח תמצאו בשיתוף הפעולה בין פורטו רויאל לבין חל"ת היוונים. ועדיין באותה שכונה, אם כי בכיוון אחר, נמצא את רנפרו שמנסים לשלב IDM, גליץ' פוסט ופופ. מצליח? לא תמיד, אבל ראוי להאזנה. רגע, רגע, לא סיימנו פה, גליץ' חדר-שינה עם הפקה אובר-מינימלית שיגרום לכם להיות משוכנעים שאתם ישנים עם צרצרים ששרים מנדלסון ביוניסון (הא, הא! חרזתי!) הוא מנת חלקם של ישן בצדפות.

ברלין תמיד היתה בירת התרבות הגרמנית וגם כיום עדיין פועל בה כוח יצירתי מפעים. הבעיה היא שהעיר הענקית הזו מוצפת בצונאמי של חקיינים ופוזאיסטים, מטונפת בוואנביז והיפסטרים שמסתירים את קומץ האמנים המוכשרים שבה. בינתיים, מרכז תרבותי אחר, תוסס ומעניין אחר קם בדמותה של קלן. החדשות בשש באים מהעיר הדרומית ואמנם הם רחוקים מלהפילני מערסלי, אך הם דוגמא טובה למה שקורה שם.

וממש לקינוח, שני יוצרים שלא צריכים שאטרים להם הקדמות: מדליב הגאון חוזר עם האלבום המי יודע כמה שלו בשנה אחת והפעם הוא יורד דרומה לברזיל, מחטט בקרביים של המוזיקה המקומית וחוזר עם קרוב לשבעים דקות של מיקס שרק הוא יודע לייצר. עדין ביותר עם האלקטרוניקה, הוא נותן לצלילים המקומיים לעשות את העבודה. עדיין באלקטרוניקה, פרויקט ברודווי סופסוף שבים אלינו עם אלבום חדש!