והכדור ברשת...... החיצונית

השבוע למדתי שבפברואר נפטר ג'קי אורזצקי, הבסיסט האוסטרלי המחונן אשר אחראי לפיסת הפאנק/סול המדהימה מאמצע שנות התשעים חכמת משפחה. למרות מותו לא השאיר אחריו האחרון מדינה מיותמת, שכן זבייר ראד מגיע גם הוא מלמטה ומציע מרכולת של מוזיקה אבוריג'ינית, קאנטרי (עם סלייד גיטאר), ואלטרנטיב, שילוב שהוביל אותו להוציא את אלבומו החדש באנטי. החדש של נגטיבלנד מציין סטיה חריפה בדיסקוגרפיה של ההרכב פורץ הדרך הזה: האנשים הטובים אשר ברגיל מייצרים קולאז'ים בלתי אפשריים של סאונד בייטס והתכה מטורפת של מוזיקה ומלל החליטו שהגיע הזמן לעשות פופ, שירים קליטים עם מבנה רגיל, מלודיות וכיוצא באלו. מה שקיבלנו זה מעין XTC בתאונה חזיתית במשאית נגטיבלנד נהוגה בידי זאפה. נראה לי שיקח לי כמה וכמה שמיעות בטרם אחליט אם מדובר ביצירה בקאנון של הלטר סטיופיד או לברוח מרעש. למי מכם שמלודרמה גותית עושה לו את זה כדאי להעיף הקשבה בכיוונם של לוקס אינטרנה האמריקאים החובקים חדש בימים אלו. לריסה לויבה, המוכרת לנו מעבודתה בפ-אנו ולאחרונה בהרכב מולטי-ווקאלי החביב חזרת המקהלה, מוציאה במינט אלבום סולו ראשון תחת השם קלריסה. מי שאוהב את הפופ שלו מתוחכם ומעודן (דהיינו מי שאהב את שני הפרויקטים הנזכרים לעיל) ימצא אוזן קשבת גם כאן.

האם העולם המערבי אכן אוהב את החריג? היתכן? הכצעקתה? ברמה הסוציולוגית כמובן שאלו דברי בלע, שיקוץ וטרפה שהס מהזכירם, אולם בכל הנוגע לספורט, הופכים אנו עורנו ומגלים היפר-אהבה למוטנטים, לחריגים שבחריגים. נתנכנסו כאן, למשך 18 ימים, לצפות בהולכי שתיים שכל קשר בינם לבין אנושי מקרי בהחלט. כתבתי כאן כבר, לפני כחודשיים וחצי – לאחר שנשבר שיא העולם במאה מטר – אודות מיהם האורגניזמים הללו שמתרוצצים, מקפצים הודפים ונהדפים לכל עבר. ואז הגיעה האולימפיאדה. ארבעים שיאי עולם בבריכה. הגיוני? לא ממש. 9.69 במאה מטר, כאשר רק חמישים מתוכם באמת בוצעו ברצינות ובמהירות מקסימלית. אנושי? אם קוראים לך ספוק, אולי. על הרקורטן והפרקט השחורים הם גיבורי תרבות כמו שהם לא באף מקום אחר (להוציא, אולי, את עולם ההיפ-הופ). מוסלמים וערבים הם יקירינו כאשר הם גומאים חמישה ועשרה קילומטרים יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לרוץ קילומטר בודד. אידיליה אולימפית תרתי משמע – כתתנו חרבותינו (אלו ששם משפחתם אינו פוטין לפחות) לשלטים, שמנו בצד את שנאת הזרים שלנו והעלנו על נס את המוטנט. דהיינו, חריגות פיזיולוגית מהונדסת לצרכי בידור קבילה בעינינו עד כדי ביטול חריגות תרבותית, דתית, אתנית ומה לא.

בסוגיה זו, ספורט מקצועני אינו שונה כלל מסדרות הביבים עליהן נוהגים מבקרי תרבות ללהג: דין אולימפיאדה כדין השרדות, דין אליפות עולם כדין קח אותי שמשון. כולם יודעים שכולם מרמים ומשקרים, ההפקה (במקרה של הספורט המקצועני אלו האנשים עם הכיסים העמוקים, דהיינו נותני חסות בדמותן של חברות נעליים וכיוב') מייצרת את הגיבורים המסומנים שלה וכולם נשענים לאחור ומשוכנעים שיורד גשם. בהאבקות המגוחכת סגנון WWE לפחות הבינו שאין טעם בצביעות הזו והלכו עד הסוף עם המוצר שלהם – אמת בפרסום.

ולקינוח: אם מישהו חושב שמה שקרה היום עם בולט אינו אנושי, אני מבקש להזכיר שאת שיא העולם במאתיים מחזיק אדם שהמומחיות שלו היתה בכלל ריצת 400. לא רק זאת, הוא רץ כל כך מהר שהספליט שלו המאתיים עדיין מהר יותר ממה שבולט עשה היום. ואם מייקל ג'ונסון לא היה על סמים/השתלת רקמות/הנדוס גנטי/נבעל על ידי חייזר/נמשך על ידי קרן אלקטרומגנטית מהפנטגון אני אלוף עולם בהדיפת כדור ברזל.

אנא אנשים, רק לא מופז!

למלך הברייקור בונג-רא יש אלבום חדש. יד ארוגה, הלא הוא סולנה של 16 כוחות סוס, מוציא אלבום חדש ולא שונה מהקודמים, כך שמי שאהב אותו קודם לא יתאכזב הפעם. אמון טובין ממשיך בהוצאות האינטרנטיות בלבד שלו והפעם מדובר באיפי החוגג את אמנות הפחלוץ. או'מוות הניו-יורקים מוציאים אלבום נוסף של קאנטרי פסיכוטי. את האלבומים הקודמים של נערות הסוגריים לא חיבבתי אולם עושה רושם כי המעבר לטומלאב מביא עימו רוח חדשה והאלבום החדש מציע שילוב של פופ הבארוק המוכר שלהם יחד עם נגיעות קברט ווודוויל בתזמור עשיר. מחבט איטי הם צמד בריטי שנשען על כישוריו הווקאליים בכדי לשווק את סחורת הפופ שלהם. חיות זהובות הם הרכב סייק פולק אמריקאי לא מזיק בכלל, בהתחשב בסחי המאפיין את הפריק-פולק שסביבם. עוד חדש השנה לטור של דורוטי, הפעם מוזיקה שהם כתבו למחזה מ-2003 – האמת: פקקט.

בתזמון מעולה מתפרסם מחקר חדש שכדאי שמופזיקו יעיין בו. שני חוקרים (האחד אמריקאי והשני בלגי) טוענים כי כאשר מועמד למנהיגות מנסה להציג עמדות מתונות הוא למעשה יורה לעצמו ברגל, שכן מצביעים מעדיפים עמדות ברורות, גם אם אלו קיצוניות. ההגיון מאחורי בחירה שכזו, טוענים החוקרים, הוא שהמועמד מציג מחויבות אידיאולוגית איתנה. בהתייחסם למצב הנוכחי בארה"ב, אומרים החוקרים כי לרפובליקאים יש יתרון היות והם מציגים עמדות נחרצות בנושאי בטחון וכלכלה ואם הדמוקרטים רוצים לנצח בנובמבר, עליהם לפתח עמוד שדרה. במאמר המופיע בכתב העת The economic journal מראים החוקרים כי מצביעים אשר אינם משוכנעים מהי מדיניותו של מועמד מחפשים אחר אינדיקציות למהימנות ואמינות כתחליף. בניגוד לתיאורית המצביע החציוני, לפיה מצביעים בעלי-ידע עושים שימוש בידע זה בכדי לבחור במועמד עם אידיאולוגיה דומה לזו שלהם (ואז האסטרטגיה העדיפה למועמדים היא לכוון למרכז, שם נמצאים רוב האנשים), המחקר החדש מניח כי למצביע הממוצע אין מידע שלם אודות המועמדים ואת החלל שנוצר בגין העדר מידע רלבנטי אודות מצע ואופי המצביע הממוצע ימלא בעזרת מערכת של פיסות מידע בעזרתן הוא ינסה להבין איזה מועמד עדיף על פני המועמדים האחרים. פיסות מידע אלו יהיו פריפריאליות למצע עצמו ויהיו פסיכולוגיות בעיקרן. צמד החוקרים כותב כי במטרה לשכנע קולות צפים הגיוני יותר להציג עמדה ברורה וחד-משמעית על פני מסר עמום ודו-משמעי. הבעיה עם המחקר היא שהיא מניחה כי הבוחר מפעיל מערכת של שיקולים רציונליים ולא רגשיים. כידוע לכולנו, המקרה הישראלי רחוק מאד מלהיות מאופין בעודף הגיון ושקילות דעת.

כעת נותר לראות האם גם בישראל נתנהג כבלגים ואמריקאים או שמא חסר-החוליות מופז אכן יחמיר את המצב העגום גם כך ויבחר לראשות הממשלה.

Carrillo JD, Castanheira M (2008). Information and strategic political polarization. The Economic Journal. 118 (530): 845-874