מאלף האגמים ועד לכור הגרעיני - מים כבדים

הלייבל המעולה עד אין קץ נומרו גרופ מתמחה בהוצאה מחודשת של אבני אודם שנשכחו ויהלומים שהלכו לאיבוד מתחום הסול והפאנק. הם מבקרים בעליות גג של אספנים מכל העולם, חוצים יבשות וצולחים גאיות הכל בכדי לדלות פנינים שהעולם המוזיקלי פספס בפעם הראשונה. והנה, נומרו גרופ הגיעו לדימונה ומוציאים אלבום המוקדש כולו לכושים העבריים. זה כל כך לא מה שאתם חושבים שהכושים העבריים עושים (אחרי שנים ארוכות בהן שיטחו את התרבות המוזיקלית שלהם לכדי קולות גיבוי לשלמה גרוניך): פאנק, סול ואפרו-ביט לתפארת כור מחצבתם (הווה אומר שיקגו ודטרויט). נראה כאילו משרד החוץ לא יכל לבקש מתנת יומולדת מוזיקלית טובה מזו לחגיגות יום העצמאות: הם שרים בחדוות אין-קץ אודות נפלאותיה של דימונה (בירת הרוחניות העולמית, לא פחות!), נופיו עוצרי הנשימה של הנגב ומגניבותה השמיימית של כנען אשר בציון. ועל כך נאמר כבר: צהוב עולה.

ומשהו אחר לגמרי. הלייבל האיכותי לא פחות קונסטליישן מוציא אלבום נוסף לגברת קרלה בוזוליק. הפעם היא מוציאה את האלבום תחת השם אוונגליסטה והיא משלימה מטמורפוזה מופלאה מאלבומי הקאנטרי המוקדמים שלה. זהו אלבום חריג בנוף של קונסטליישן שרגילים להוציא פוסט-רוק בעוד הגברת עם המגף עושה פופ מתוחכם ומאתגר עם הרבה נגיעות של קלאסי, אמביינט, קברט ואקספרימנטל. את האלבום הקליט לא אחר מהגאון אפרים ואת כלי הקשת מספקת אחת הלהקות הגדולות ביותר שפועלות כיום, ה-silver mount zion. שמיעה לא קלה, אם כי נגישה יותר מהאלבום הקודם.

פרס למנחש הקשר בין התמונה לטקסט

סקרלט ג'והנסון היא זמרת גרועה עם קול קטן וחסר צבע. כמוה יש מיליון זמרים וזמרות אחרים, גם כאלו שזכו להקליט ולהוציא אלבומים. מה שחסר לגב' ג'והנסון הוא מודעות עצמית וקצת ענווה. הבחורה, שטום וייטס יכול להיות סבא שלה מגיעה אלינו טריה מהזוועתון הקולנועי הנקרא נערת בולין האחרת שכל מטרתו היתה ליצור מתח מיני מפוברק בין שתיים מהכוכבניות ההוליוודיות של השנים האחרונות. היא כנראה משוכנעת שהעולם משתוקק לשמוע אותה פוצחת בשירה. עד כאן מגניב ולא חריג. אבל כאשר היא מחליטה לעשות אלבום שלם של גרסאות כיסוי לטום וויטס האגדי ועוד לגייס אייקון כמו דייויד בואי נהיר לכל כי מדובר פה בתעלול יחצ"ני מהזולים שידענו. ג'והנסון לא מסוגלת להחזיק אף שיר, לא רק מבחינה ווקאלית אלא גם מבחינת הגשה, שהיא הייחוד של וויטס. בכדי לפצות, רוכבת ג'והנסון על טרנד אחר של זמננו והוא חזרתו האומללה של השו-גייזינג. עיבודי אייטיז אווריריים, פסאודו-אטמוספריים לא מתאימים בכלל לשירים של וויטס. כל שניה באלבום זועקת "אין לי מושג מה אני עושה. הייתי בטוחה שטום וויטס עושה worship country".

קורפוס היצירה של וויטס הוא מהמורכבים שהמוזיקה הקלה ידעה וסיפור התפתחותו כמספר סיפורים, טרובאדור מודרני וגאון מוזיקלי יכול לפרנס סרטים ומחקרים רבים. יחד עם זאת, ג'והנסון ומכונת השיווק המשומנת שמאחוריה הצליחו באופן מופרך ובלתי נתפס לקמט ולקפל את העשייה המופלאה הזו לכדי מוצר פופ רדוד ונבוב שלא מצליח לייצר כל אמירה (במקסימום) או רגש (במינימום). קשקושי הפקה של קלידי אייטיז א-לא מורודר ולחישות פתייניות אולי יקסמו לחנונים שיושבים מול המחשב כשמולם מרצדות תמונות סוגסטיביות של הסקרלטינה או למגניבים-בעיני-עצמם שחושבים שמדובר בדאחקה הפוך-על-הפוך שתשעשע את כל יושבי הבר השכונתי שלהם. בשורה התחתונה, מדובר בעלבון בוטה, יריקה בעין של אייקון תרבות אמיתי, הרדדה ומסחור של אי נדיר של איכות. איך אותה תרבות מייצרת גם את וויטס וגם את נשאית הסטרפטוקוקוס לבית גו'הנסון נשגב מבינתי.

ואם אתם חולקים על דעתי, הטו שוב אוזן לאינוסם של town with no cheer ו-I don’t wanna grow up, שירי מופת במקור.

קאנטרי קלאב, או כשצבים נושכים חזק

והנה קאנטרי קצת אחר: נראה לי שמשיתוף הפעולה בין סוניק בום (הלא הוא ספייסמן 3) לבין ג'ים דיקינסון (קפטן ממפיס) ניתן היה לצפות ליותר מאשר סתם גבבת בלוז פטפטנית חסרת מעוף. לעומתם, האחיות הידועות כפסטיבל משמחות מאד עם אלבום אלט-קאנטרי קטן ונימוח (אפילו התמונה שלהן מזכירה את אחי איפה אתה). מאדאם הבריטיות עושות נעים בגב ונלס אנדרוז האמירקאי זוכה לביקורות מהללות.

ועוד ערימה

מאן מאן הוציאו חדש בתחילת החודש בלייבל המתחדש תמידית אנטי ובו הם עורמים עוד מהקיש קיש קריא של בלקן-קברט-פופ. מצעד הזאבים הקנדים מוציאים את אלבומם השני ביוני, אבל בזכותם של טופסייטס הוא כבר בבלוגוספירה. האם ניתן להגדיר את המוזיקה שאו האמריקאים עושים כפופ קאמרי נסיוני? הטו אוזן לתקליטם החדש ותחליטו בעצמכם. עברו יותר מ-15 שנה מאז ש-was (not was) הוציאו אלבום ואז, כרעם היום בהיר, נוחת עלינו חדש. כל מי שמרגיש חוסר משווע בזירת הפאנק (פ' רפה) מוזמן להסכית, היות ומאז הפסקול של חרמן על הזמן לא התברכנו באיכות פאנקית שכזו. הרכב האלקטרוניקה האמריקאי דוש מוציא אלבום חדש וסביר שכזה באנטיקון. אסטרולב הם להקה מאינדונזיה שהחליטה שיהיה נחמד לעשות שיכול אותיות לסטריאולב ולראות מה יקרה (או שהם קראו ממש טוב את אלואיז ואבלאר). התוצאה לא רחוקה מהמקור בסגנון (המוקדם) אך כן ברמה.

סטיפה חדשה

פישבוי הם הרכב פופ די מוזר מטקסס. המלודיות והעיבודים ילדותיים משהו והמילים מנסות לשעשע. האם זה ג'ונו מוזיקלי? צ'פטר הפאן-אירופיים עושים פולק-רוק שלו ונינוח. באתר שלהם תוכלו לראות כיצד הם עמלו קשות על הכנת אלף הדיסקים הראשונים שלהם ביד. המוזיקה לא מרשימה כמו הוידאו. גלן פורטר עושה דאון-טמפו עם נגיעות של אילביינט לא רע. מקהלת הנערים של אוליבר נורת' הם עוד להקת פופ עם סולנית עדינה המגיעה אלינו מדנמרק (כנראה שמשהו לא רקוב בממלכה ככלות הכל...).

וטיבר חוזרים אחרי פגרה של שנתיים עם אלבום קאברים. מאו מורטה הפורטוגלים הותיקים מצטרפים גם הם לשרשרת ארוכה מאד של דאדאיסטים ורוחשי אקספרימנטל ומוציאים גם הם אלבום המוקדש לרומן הפולחן "שירי מאלדורור"מהמאה ה-19. בלופרינט משחרר אלבום חדש כאילו עם פאנקדליק אבל באמת מדובר בחיפ-חופ אלטרנטיבי (יש לו אלבום להורדה חינמית באתר).

גריילז המעולים חוזרים עם עוד אלבום של רוק אינסטרומנטלי. Current 93 ממשיכים בפרץ האלבומים של השנה ומשחררים עוד אי.פי לדרך. ג'ייסון פורסט (שגם היה אצלנו בארץ) חוזר אחרי שנתיים ליצור תחת השם דונה סאמר והוא מביא עמו שוב ערימות של הפי ברייקור

היום יומולדת להרבה אנשים

שניים ממקימי ענקית האקספרימנטל-מטאל נוירוזיס מוציאים במאי אלבומים חדשים: הגיטריסט סקוט קלי ישחרר את אלבום הסולו הראשון שלו בתחילת מאי וכשבועיים לאחר מכן יצטרף אליו סטיב פון טיל (טעימה). די ג'יי זד ואנטז הוא פטפוניסט שאמתחתו גדושה בתקליטי סווינג, ביג בנד וג'ז לדורותיו והוא עושה מהם סמטוכה למשעי.

האדוקן!, הרכב האלקטרו-רוק המעולה מלונדון משחרר אלבום חדש בתחילת מאי ובו קטעים שטרם שזפו רמקולים. לא שומר על רמה אחידה ולפעמים חוזר על עצמו אבל מכיל חמישה קטעים שיפרקו כל רחבה לרסיסים. שימו לב ל-that boy that girl ול-Get smashed gate crash.

האם הלבונטין 7 יחדל מתישהו לסחוט את לשד עצמותיו של מייק פאטון? לא כל דבר שהוא עשה ולא כל הרכב שהוא עבד אתו נדרשים להגיע לארץ ולבטח לא לזכות להבלטה בפוסטרים בחוצות העיר. הדאב טריו הרכב שעומד בזכות עצמו ללא כל קשר לפאטון, אבל בלבונטין 7 יודעים כנראה היטב שהדבר היחידי שמוכר מוזיקה לפוזיאדה של הציר ריפראף-מרסנד-מנזר הוא הייפ מצוץ מהאצבע. מישהו אמר מינימל טקנו או שסתם ראיתי את דבנדרה מעופף מעל?