Human skab אחראי במו ידיו הקטנות לאחד האלבומים המוזרים ביותר שיצאו אי פעם. טראביס רוברטס מחור נידח במדינת וושינגטון היה רק בן עשר כשהקליט את אלבומו השני. אבל להבדיל מוינה שלוש מאות שנה לפני כן, לא מדובר בגאון מוזיקלי בתהליכי נביטה, כי אם במופרע עם קבלות ונטול כל כשרון נגינה בעליל. יחד עם זאת, הקלטת הלוהטת (שיוצאת בימים אלו בהדפסה מחודשת) מעניינת הרבה יותר מסלונים הוינאים מבחינה תרבותית. ישנם רבדים בהם ניתן להתייחס לאלבום: עדות מוזיקלית לילדות היפראקטיבית נטולת ריטלין (דיווח מפי הסוס אודות ניפוץ חלונות קבוצתי שעלה יפה לאחר נסיונות רבים, תהיות על הסיבה מאחורי מותם של הדינוזאורים ודיווח על המילים האהובות עליו בתחרות האיות והמכות שחטף בעקבותיהן) המובילה את הזאטוט לחבוט על סירים ומחבתות, פסנתר לא מכוון, בקבוקים צעצועים, גיטרת שלושה מיתרים. האם זהו ביטוי אותנטי לעולמו ולפחדיו של ילד בן עשר בשלהי ממשל רייגן והמלחמה הקרה (ג'ון ווין, קרבות האבקות, שיר ארוך במיוחד על מוות מקרינה רדיואקטיבית ומניפסט הקורא להשמדת ברה"מ הם דוגמאות מתבקשות). האם עסקינן בפרץ דמיון ויצירתיות (מוגבלת אמנם) מקסימים אך בלתי שמיעים? הכל מתגמד לעומת ההגחכה המתבקשת של אלו שיגידו שאם זו מוזיקה אזי כל מי שמתייחס ברצינות לאלבום הזה שם עצמו לחוכא ואטלולא (הרי הילד בעצמו מנגן על כלים לא מכוונים ומעיד על עצמו שזה הכי טוב שהוא יכול לנגן. כשהאלבום יצא, מגזין ספין טען כי כך היה נשמע קפטן ביפהארט בגיל 10. העובדה שהילד הזה לא צמח להיות מוזיקאי אינה מעידה כלום (דברים רבים יכלו לקרות במהלך חייו שמנעו ממנו ללכת בכיוון של קריירה מוזיקלית), אבל אני בהחלט מעדיף כמה קטעים מהאלבום הזה על קטעים מהשמך הביפהארטי.
לורה מרלינג חוזרת ומעמידה עצמה למבחן האלבום השני. משימת ההערכה היתה קשה ודרשה האזנות מרובות, למעשה אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לקח לי כל כך הרבה זמן לגבש דעה אודות אלבום, שכן מדובר באלבום מתעתע: הכשרון הגדול עדיין שם אבל האלבום לא משחזר את השיאים אליו נסק אלבום הבכורה, הוא חג לידם. נראה כי מרלינג בוחרת להתכנס לתוך מעין סטטוס קוו עלום של סינגר/סונגרייטרים שמונחה על ידי רוחו של ניק דרייק ופועלו של רובין היצ'קוק ומוותרת בדרך על המרחב שנטלה לעצמה באלבום הקודם. זו בחירה בעייתית במקרה של מישהי עם כשרון כזה והיא אכן משתלמת רק באופן מוגבל.
לורה אחרת, בריטית גם היא, היא לורה ויין והיא עושה את צעדיה הראשונים בקריירת הפאנק-סול כשהיא מנצחת על הרכב בריטי-הולנדי. מי לייקי!
הנוכחות האמריקאית המסיבית במהלך המלחמת העולם השניה סימנה את תחילתה של תהליך תרבותי בו המאחרים ספגו וספחו השפעות עצומות מהפולשים. במרוצת השנים – ושלא כגרמנים או הצרפתים - האיטלקים הפכו לשלוחה אמריקאית בה יש סצנות תרבותיות פעילות ביותר המושתתות על מקור אמריקאי: בקולנוע אלו המערבונים וסרטי הג'יאלו ואילו במוזיקה היו אלו הג'ז והאיטלו דיסקו. על התפר יושבות הלהקות שכתבו מוזיקה לסרטים הנ"ל, הידוע מביניהם הוא כמובן אניו מוריקונה. קליברו 35 הם הרכב בן זמננו שעושה הומאז' לאותה תקופה הן על ידי גרסאות כיסוי והן בחומרים חדשים. פאנק סמיך ועתיר אוירה עושים שמח.
שת"פ דביק בין דייויד ברן לבין פטבוי סלים שבפרויקט חדש ושאפתני (אלבום כפול) מגייסים המון זמרות מפורסמות ומצליחים לייצר מוזיקה שאפילו מעליות בבנין בו נערך האירוביזיון היו סוגרות את הדלת בפניהן בבעתה. נדמה כי הצמד שהכשרון התאדה ממנו יותר מהר מיוד מחומם תפר את בליל השירים הזה לרימייק של ספינת האהבה. אה, סליחה, מדובר באלבום קונספט על אימלדה מרקוס. וזה אמור להסביר את המעטפת המוזיקלית ואווירת הטראש/קאמפ? פחחח.... ועוד כשהם מתעלמים באלגנטיות מהעובדה שהיא ובעלה שדדו מיליארדי דולרים מקופת הפיליפינים. הרגעים הסבירים היחידים באלבום מגיעים מאותן נשים עתירות כשרון (נלי מקאיי, אליס ראסל, רוישין מרפי) שלוקחות את הקטעים שניתנו להן לכיוון הפורטה שלהן ויוצקות משקל סגולי לתוכם. צפו להיסטריה והייפ בבלוגים הקרובים למקום מגוריכם