כששותים לא גוזרים

האלבום החדש של לולו' רוז' הוא אלבום האלקטרוניקה הכי טוב של השנה עד כה. כאשר השלישי של פורטיסהד לוקח אותם למקומות שונים מהטריפ הופ של העשור הקודם אני מבכר לקרוא לבריסטוליאנים משהו אחר. כעת, לולו רוז' הדנים עושים שילוב בין פורטיסהד לבין גוס גוס יוצרים מרקחת טריפ הופ-מינימל האוס מהפנטת שמהלכת במיומנות על הגבול שבין אווירה לבין ביט סוחף, כזו שרק שתי ההשוואות לעיל מסוגלים לייצר. מעולה ומומלץ, דהיינו אלבום מספר חמש של השנה (אני לא מאמין שאני אגיע לעשר). רנדי ניומן מנפץ תשע שנות דממת אלחוט עם אלבום חדש

הידד לאספסוף שרדו את קתרינה בכדי ליצור אלבום אמריקנה מינימלי ומלנכולי מאד. לא רחוק מבחינה מוזיקלית אבל אי אלו מילין גיאוגרפית, הצמד הקנדי רפאי דבורים מרשימות גם הן. באם חשקה נפשם במניפסט סוציאליסטי מוזיקלי מאתגר סורו הנה.

הנה הדיבידנדים שקוצרים כאשר חוזרים לאלבומים ישנים ואהובים. הרגע גיליתי שמאבק כוחות – הראפר הפיליפיני-אמריקאי המעולה - הוציא השנה חדש (ורק ב-CDR). להקה בה הוא חבר, הרוג את הנשרים הוציאה גם היא קטע חדש. חברים אחרים בלהקה זו הוציאו אלבום חדש להרכב צד שלהם שנקרא רומה די לונה. כמו כן, סאג, הסטונרים הנורבגים האימתנים חוזרים אלינו סופסוף עם אלבום שני, אבל לשברון לבי הוא חרבנה. בדומה להם, פלסטלינה מוש המקסיקנים היו בתחילת העשור מגניזי-על עם אלקטרוניקה מופשטת והנסיונית וכעת בחדש הם החליטו ללכת פול גז לכיוון המוזיקה המרקידה והמטופשת. ולקינוח מיינסטרים: לאמינם ולאחים הכימיקלים יש קטעים חדשים.

בתמונה: המטמורפוזה המדהימה שעברה על חגי פרשטמן מאז עבר לשורות המונוטוניקס. גיבור!

יומולדת שמח לפרדי!

קיצ'ן מוטורס הוא לייבל איסלנדי משובח שאחראי לכמה אוספים היפר משובחים. כעת, קירה קירה, אחת מבעלות הלייבל מוציאה אלבום סולו שומרת על הרף הגבוה שאלבומים קודמים בלייבל הציבו: אלקטרוניקה מתוחכמת ופשוטה בו זמנית על גבי שירי פופ קטנים ויפים. משפחת מוריארטי חצויה לה בין ארה"ב לצרפת ויציר הכלאים נשמע כמו קאנטרי פרובנסיאל. ג'אנל מונאה מזכירה לי גרסא שחורה של נלי מקאי: בחורה צעירה מאד עם רוחב יריעה מוזיקלי עשיר וגישה שובבה עם קריצה. היא משחררת אלבום קונספט עוד שבועיים. פאקק אופף נותנים בראש עם אלקטרו היסטרי. הדו-קרבות הבריטים עושים מה שבז'ארגון של תחילת שנות האלפיים היה נקרא רוק זוויתי – תכלס זה פשוט רוק טוב.

רמת הציפיות שלי מהחלק הרביעי של שליחות קטלנית הולכת וצוללת בכל יום. לא רק שהסרט נמסר לידיו הלא ברורות של במאי קליפים חד-שמי, שימו לב אילו שחקנים מעצבנים לוהקו: קומון החד-הבעתי, הלנה בונהם הקרטר היבבנית וברייס דאלאס הווארד שמתאימה לתפקיד המורדת כמו מלקולם אקס לכנס קו קלקס קלאן. השיא מגיע בתפקיד הרובוט הרע: חשבו להם המפיקים מה לעשות לאחר לכתו של שוורצי והגיעו למסקנה כי צריך לשוב לאוסטריה ולמצוא הר-אדם אחר. רולנד קיקינגר הוא המאצ'יזמו החדש, כשבאמתחתו הררי סרטי-איכות כמו ?? ו...??. איפה ג'יימס קמרון כשצריכים אותו? (אה, עסוק באווטאר ובאטל איינג'ל). אני מתגעגע למושל קליפורניה.

עברתם כבר לסולסיק החדש?

הרטרו דופק כמו שעון ובדיוק של מכונת כרסום שנות התשעים בועטות בדלת. אחד התסמינים המוזיקליים הוא העיזוז שהוזרק לגוויתה של סוגת הטריפ-הופ. טריפוניק מגיעים אלינו מפריסקו ובקטעים הקוליים הם עושים אפילו עבודה לא רעה. רופה ודגי אפריל מגיעים גם הם מאותה עיר, אבל הם מציעים מרכולת של אקזוטיקה רב-לשונית ועתירת ג'ז. לא רחוק משם, אם כי עשור אחד לאחור, כרטיס בחינה מגיעים מליברפול ועושים אלקטרו-פופ שלא היה מבייש מצעדים עמוק באייטיז והיה מעניק ללהקה איזה פוסטר בבראבו, אבל היום הם נקראים אינדי. כלי נשק יקרים למחצה הם הרכב גלאם אמריקאי שמראה לאחיות המספרים כיצד דגים שוחים לנוחיות: משפטי סליז מטופשים להפליא על גבי רוק שדוחף קדימה וקדימה ומשמח מאד. המעמד השליט מלונדון הם שילוב לא רע בין בלר לסטון רוזס – רחוק מהרמה של המקור, אבל היום אי אפשר להתלונן יותר מדי. קן וויל מורטון עושה רוק דרומי מחוספס כמו שרק מישהו עם שלושה שמות יכול...

רודף (תרגום רופף) הוא עוד סרט דרום קוריאני משובח המשלב בין אקשן ריאליסטי לבין דרמה פסיכולוגית והוא אבן נוספת בחומה ההולכת ומתרוממת של חלופה איכותית למותחנים וסרטי פעולה מייד אין הוליווד. הסרט יצא כבר בדץ ודצה אם כי לא ניתן להשיגו עדיין בארץ (אח, נפלאות הרפידשר).

ערפדים יותר מגניבים מעטלפים

והנה זה בא – טכניקה בת אלמוות, הראפר המוכשר עד כדי שחץ ואחד מכותבי הטקסטים החריפים והבוטים ביותר בחיפחופ מוציא אלבום חדש, והפעם גם עם טקסטים בספרדית. קונסטליישן ממשיכים להמטיר אש וגופרית והפעם הם לקחו את מדע מת ונתנו להם וולה מעלה-מעלה בדרך לאלבום פופ נסיוני מעניין.

מהיוניסון המבחיל של מקהלת מבקרי הקולנוע שמרעיפים שבחים על הבאטמן החדש כשם אלו היו עלים נושרים בשלכת נותר לי להסיק רק דבר אחד: בחייהם הם ראו רק סרטים בכיכובן של פריס הילטון וג'נה ג'יימסון ונצמדו כמו סופר-גלו להשרדות. אז – באופן טבעי – האביר האפל נראה כמו יצירת המופת הכבירה של כל הזמנים. בימים כתיקונם האביר האפל היה מקבל ביקורות טובות אך לא מתלהמות. שיא השיאים נשבר כאשר האביר האפל זינק היישר לראש רשימת 250 הסרטים הטובים בהיסטוריה של IMDB. נעזוב לרגע בצד את העובדה שהרשימה הזו היא מראה אך ורק להצלחה מסחרית והיא מבוססת על הקלקות של בני תשחורת אמריקקים, אבל דחיל ראבאק, מקום ראשון? השורה התחתונה היא שהוליווד לא מסוגלת לייצר ניתוח פסיכולוגי/פילוסופי של דיוקנו של גיבור על והחברה המשברית בה הוא פועל. זה לחלוטין לא משנה כמה מוכשר הבמאי שמנסה כוחו במשימה הרקוליאנית זו ואילו סרטים משובחים הוא עשה בעבר (סינגר – שעשה זאת פעמיים!, נולן, לי, או דל טורו – אשר ההייפ על הלבוי 2 מאיים להחריב אפילו את זה שסביב באטמן), כאשר הוא מכניס את ראשו למיטה החולה של סרטי קומיקס הוא מאבד את הדרך. האחים נולן לפחות מצליחים לייצר סרט שמתרומם מעל לבינוניות המאפיינת תרגומי קומיקס למסך הגדול, אבל הדרך משם לפנתיאון כרוכה במעבר דרך ענקי קולנוע של ממש, משימה שסרטים קודמים של הנולנים עשוים אולי לעמוד בה, אבל לא הגיבור המכונף עם הווקודר.

גם בסרט של שעתיים וחצי אי אפשר להצליח להציג חיבוטי נפש מיוסרת וחזון אפוקליפטי בעל בשר כאשר ישנן ארבע דמויות המייצגות פנים שונים של דיוקן כביכול פוסט-מודרני ועוד צריך להזריק פנימה לפחות ארבעים דקות של אקשן עתיר פעלולים שהיה פשוט היה חייב להיות מצולם באיימקס. אני לא מבקש מהאחים נולם לעשות מעשה ז'אן דילמן, אבל בין אקרמן לבין האביר האפל יש עוד כמה שלבים שבהם ניתן לעבוד. זו בדיוק הבעיה: כל עוד סרטי גיבורי על יהיו סרטי קיץ הוליוודיים מרכז הכובד יונח על בידור זול עתיר CGI. אם זה המצב אני מעדיף את טרילוגיית בלייד בכל יום נתון על פני כל נסיון כבד ראש לניתוח פסיכולוגי על רגל אחת, כי לפחות בבלייד אין שום יומרה: פצצת אדרנלין טהורה, מטומטמת ומבדרת לעילא. אני מאמין שהאחים נולן יכולים לייצר אמירה חזקה, עמוקה ועתירת רבדים בכל הנוגע לגבורת-על (והרי הסוגיה האמיתית טרם נדונה בסרטים אלו: הכוח המשחית ולא המאבק המצוץ מהאצבע בין טוב לרע), אבל לשם כך הם יצטרכו לנטוש את טינסלטאון. עד אז, לא נותר לי אלא לקנא באגודת המבקרים פעורי העיניים, כי אם האביר האפל הוא הסרט הטוב של כל הזמנים בעיניהם, הרי עדיין מחכה להם אוצר בלום של פניני קולנוע אמיתיות שרק מחכה להחשף בפניהם. או שאני טועה בגדול ואין בכלל קשר בין מה שאני חושב שדרוש ליצירת מופת לבין מה שכמעט כל אחד אחר חושב.