סדרת red, hot and blue פנו ל-the national בבקשה שיאצרו את האוסף הבא שלהם. מה שיצא הוא חשוך היה הליל: אלבום כפול עם כמות שמות גדולים שיכולה להכניע נושאת מטוסים. זו הלכה למעשה ועידת הפסגה המקיפה והמרשימה ביותר של עולם האינדי זה שנים ארוכות וזו הדמנות פז לבחון בעצם את מצבו של האינדי, מה אותם שמות חמים וגדולים מסוגלים לעשות בתור showcase. באופן לא מפתיע, יתכן מאד ו-31 השירים המופיעים פה הם תמונה של מוזיקה של תעשיית "שוליים" על סף גסיסה, בתהליך דעיכה כואב ומכאיב. הכל רגוע, שטיחי, מלנכולי, מונוטוני, מוזיקה שחפורה כל כך עמוק בתוך הבור הקטנטן שלה שהיא לא מסוגלת לראות, לשמוע או להרגיש שום דבר אחר. חברים, אל תטעו, זהו רגע מכונן בעיני במוזיקה הפופולרית של העשור הנוכחי: עשור שלא יצר שום דבר ובסופו מציג בתור תעודת זהות את האוסף המבייש והמבויש הזה בתור עדות ניצחת לדראון עולם שתספר לדורות הבאים אחרינו כמה מיותר וזניח היה המפעל המוזיקלי של תחילת שנות האלפיים. אני יכול לעבור שיר שיר ולהראות זאת, אבל הנה ניקח דוגמאות מייצגות. דייויד בירן, מעין סנדק שאומץ לאחרונה על ידי קהילת ה"אינדי" חובר ל-dirty projectors ומוכיח שוב שהוא לא רלבנטי כבר עשרים שנה. רביעית המחמד קרונוס (שהאלבום קרוי על שם יצירה שלה מלפני עידן ועידנות) (וכל כך מעניין להשוות בין מעורבותם כאן לבין שיתוף הפעולה הכה מוצלח, מאתגר וחדשני בין רביעית ארדיטי לבין סול וויליאמס באלבום החדש של האחרון) שנכנסה גם היא פנימה על תקן עוגן איכותי מהעבר וכל שהיא יכולה לו הוא ביצוע מחודש ליצירה ישנה. אפילו שרון ג'ונס המשמחת מצליחה להשאב לאווירת הנכאים הכללית הושרה על האלבום. בכלל, הרבה מאד גרסאות כיסוי יש כאן, במעין ניסיון יומרני ורהבתני למתוח חוט בין קלאסיקות אדירות לבין ביוצרים העכשוויים. נינה סימון היתה תולה על עץ גבוה את יהלומי הנוצץ ביותר על מה שזו עשתה ל-feeling good, ניק דרייק היה גורס בקומביין את הספרים (הרכב דווקא מוצלח לרוב) שחברו לחוזה גונזלז לביצוע מחודש של שיר הצ'לו.
בקיצור זהו אלבום גרוע למופת, בכל רמה: מקבץ של 31 שירים מאיכות ירודה העומדת ביחס הפוך לחלוטין ליומרה ולהייפ של יוצריה, אשר אמור להיות טור דפורס של מוזיקה עכשווית ולמעשה מהווה שירת קינה למצבה הנוכחי של המוזיקה הפופולרית. אולי אובמה יטפל גם בסוגיה הזו? באמת, אני מעדיף להקשיב לסונטה לנפיחות גמל ופיקולו מאשר לעבור עוד חווית גועל שכזו. על אותו משקל, מי מחברי שיעז להתהדר בחיבה כלשהי לזוועתון הזה ימצא עצמו מהר מאד מחוץ למעגל.
אז איזו מוזיקה כן מצאה חן בעיני עוזה? ובכן, רוב השבוע היה נוראי עד בכי ואז, בלילה שבין חמישי לשישי נחתו על אוזניה המעוצבות של הג'ינג'ית כמה דברים טעימים ופריכים: בקטנה, PPP (חלילני הפלטינה) עושים סול אורבני לא מזיק בכלל ויגיא האיסלנדי לוקח אותנו לסיבוב נוסף בצוללת מעמקי האמביינט-טק שלו. בגדולה, יש לנו את שיתוף הפעולה המוזר אך האיכותי להפתיע ומאתגר קשות בין סול וויליאמס לרביעית ארדיטי ואת החדש של צ'רלס ספרין (עשה, צור, אמור, חשוב ו-broken social scene) שמנסה להחיות את הריו ואת הנרי קאו על ידי הרמוניזציה א-לה מת'יו הרברט. עוד יצירה מאתגרת, מסקרנת ולא פשוטה להאזנה.
סיום כהונתו הכפולה של בוש מגרה את הוליווד להתעסק בנשיאיה. תחילה היה זה רון האווורד עם פרוסט/ניקסון ועכשיו מגיע אוליבר סטון עם W. בעוד שהווארד נהנה משלושים שנה בינו לבין האירועים, סטון לוקח ריזיקה לא פשוטה ומשרטט קווים לדמותו של נשיא מכהן. העניין הוא שסטון ידוע בתור חוקר עומק אימתני שעושה שיעורי בית יותר טוב מכל אחד אחר. ג'וש ברולין מפעים בתור ג'ורג' בוש (איך הוא לא קיבל על זה מועמדות ואילו שון פן – שלא מצליח להיות אמין בשקל בתור הומו – כן נשגב מבינתי) והוא נתמך בקאסט איכותי לא פחות שיחד יוצר תמונה הרבה יותר מורכבת ומעניינת ממה שרוב האנשים חושבים אודות החדר הסגלגל במשונה הנשים האחרונות (איזה תפקיד באמת מילאו פאוול, רייס וצ'ייני במהלך העניינים).
ועוד בענייני קולנוע: קלינט איסטווד. אחרי שני התפוחים הרקובים שהוא העניק לנו השנה, הוא הספיק גם להעליב את ספייק לי. זה בתגובה לא מצמץ ומשחרר עכשיו את הנס של סנטה אנה. מצפיה ברבע השעה הראשונה של הסרט ומהליהוק (ג'וזף גורדון לויט, כוכב האינדי של השנים האחרונות), נראה כי טוב יעשה אדון איסטווד אם יפסיק לנהום קצת ויחזור לעשות סרטים טובים וטוב יעשה לכם להתוודע לעוד פרק בהיסטוריה השחורה של ארה"ב, ולו רק מתוך נימוס לנשיא החדש.
לקינוח, הסיבה לכותרת היום: חוקרים אוסטרלים טוענים כי הפופולריות של המאכל הצרפתי הבזוי רגלי צפרדעים הביאה את אוכלוסית הצפרדעים העולמית לסף הכחדה. מסתבר שרגלי הצפרדעים מוגשות בקפיטריות בבתי"ס (!!) ברחבי אירופה ובדוכנים ברחוב כאילו היו נקניקיות. היקף הסחר העולמי זינק בעשרים השנים האחרונות ועומד כיום על למעלה ממיליארד צפרדעים בשנה. אינדונזיה היא היצואנית מספר אחת בעולם של צפרדעים, כך שבתי הגידול של הצפרדעים מאופיינים בשני אסונות: באירופה הם נדחקו בשל העיור והתיעוש ובאסיה הן ניצודות ונקטלות. דו-חיים הם המינים המועדים ביותר לפורענות אקולוגית והטבח המזעזע הזה – הודות למנהגים הדוחים של אומה דוחה לא פחות – עלול לגרום לאובדן היסטרי של מיני צפרדעים. קודם שיפסיקו לאכול צפרדעים ואז יטיפו לי מוסר פוליטי. יום אחד אני אאלף חמש מאות צפרדעי נינג'ה חסונות לשלוט ברזי הקונג-פו, נשתלט על השאנז אליזה ונקצור בחדווה צרפתים בהמוניהם. זה לבטח לא יחשב כפשע נגד האנושות, רק תועלת. פרס נובל לשלום אולי?
וממש לקינוח, בטרם אשכח. מובן מאליו ששומה עליכם להצביע. מצביע מלומד ונבון חייב להיות מודע לאופציות הזמינות לו. האתר הבא יסייע לכם רבות ואולי אפילו תצביעו לתנועה הירוקה-מימד בסופו של דבר? סביר להניח שזה מה שאני אעשה.