זו הפתעה מהזוית הכי קהה של העין: אנשים בינות חיות נשמעים כמו הכלאה בין החיפושיות, ראשים מדברים, XTC, פריימוס, קרדיאקס ושקרנים. נשמע בלתי אפשרי? אכן כך. ההרכב הדני הזה עושה מוזיקה שפשוט לא שומעים בכל שנה, לטוב ולרע. הקלות הבלתי נתפסת של השילוב בין הסגנונות הסותרים הללו נראית כל כך אורגנית וטבעית שאפילו האדון באנגל נשמע מאולץ לידה. בשונה מלהקות שבאופן מוצהר עושות אקספרימנטל, אב"ח עושים בראש ובראשונה פופ ועושים אותו מצוין. כשהם מתחילים לפזול, לסטות, לדלג ולזנק לצדדים ולמעלה ולמטה לוקח כמה וכמה תיבות עד שהמאזין מבין בכלל לאן גררו אותו כי נעים וחמים לו שם. אולי זו הוכחה לאמרה הפלקטית לפיה רצוי לדעת ללכת לפני שמנסים לרוץ: אם אתה רוצה לעשות ניסויים, אולי ייטב אם תדע לעשות את הדברים הבסיסים לפני כן (ואמרה זו, כמובן, מתנפצת לרסיסים אל מול דמותו הנישאת של סטיבן סטייפלטון, אבל זה סיפור אחר). כל הסיפור הופך למענין עוד יותר לאור ההצהרה שלהם שהם הולכים לבצע מהפכה בפופ הדני, הצהרה שגובתה מצד הקהל שצ'יפר את אלבום הבכורה שלהם מ-2007 בשהייה של חודש תמים בצמרת המצעד. אתם רואים מצב בו הגיישהנו השני יהיה שלאגר בארץ? עזבו שלאגר, אתם רואים אותם הופכים למלכי האינדי? ברור שלא, וכמה שזה עצוב.
ואם בדברים טובים עסקינן, מת'יו הרברט משחרר החודש את הראשון בטרילוגיית האחדים שלו שיצאו השנה. באלבום הזה הרברט עושה הכל לבד, דהיינו הוא בפעם הראשונה בחייו נוטל בלעדיות על שירה. הרברט הוא מסוג הכשרונות הבלתי נתפסים שגורמים לעוזה לשמוט לסת ולצעוק "כוס אמק! למה אני לא יכולה לעשות מוזיקה כזו". תוסיפו לכך יוצר עם אג'נדה פילוסופית ברורה ומוגדרת היטב לגבי מוזיקה ותפקידה בעולם ותבינו כי בפני גאונות חד-פעמית כזו צריך להרכין ראש בהכנעה ולשתות בשקיקה כל פרור מוזיקלי שהוא יטיח לעברנו. צפו לביקורת משתפכת נוספת לכשיצא האלבום. לא להאמין: שלושה אלבומים של הרברט בשנה. פיק דם בכל ארבע הברכיים!
The pack A.D. צמד הגאראז' מונקובר חוזר באלבום שני, מחוספס ומגורען כמו חופן חול בין השיניים. הצמד לקח את הדברים שהלכו טוב באלבום הראשון ושפך עליהם כמה גלונים נוספים של דיסטורשן ופאז. התוצאה עדיין לא מחזיקה אלבום שלם, אבל קטעים כמו Catch או They Know me אמורים להיות נר לרגליהן של הרבה להקות. לא ברור מה הם עושים בכלל בלייבל מינט כשברור שהם צריכים להדרים ולחתום ב-KRS. אה והן עוד צמד גאראז' נשי. לא מצאתי משהו מהחדש, אז הנה הקטע שהכי אהבתי מהקודם
אר. סטיבי מור הוא אחד היוצרים הכי פוריים בהיסטוריה של המוזיקה הקלה (אם לא הפורה שבהם), מור קם בבוקר ויש לו אלבום חדש, פשוט ככה. יש לו כמות בלתי נתפסת של חומרים לא מוקלטים כך שכל תעשית המוזיקה יכולה לקחת שנה שלמה של הפסקה, לתת לו להוציא את כל מה שיש לו ואף אחד לא ירגיש בהבדל בתפוקה. יחד עם זאת לא שמעתם עליו. למה? כי הוא מתבודד מטורף שמקליט בבית על מדיה נכחדת: רוב התוצרת שלו נמצאת על גבי קלטות ואני זוכר איזו התרגשות היתה בשנות השמונים ותחילת התשעים אם מישהו הצליח להביא לארץ משהו חדש של פס הייצור המוזיקלי לבית מור. בשנים האחרונות זוכה מור לעדנה מסוימת וגילוי מחדש וכעת, בדיעבד, קוראים לו גאון שהדקים את זמנו וכו' וכו' וכיוב'. עוזה תתן לכם לשפוט בעזרת קליפ חדש שהופק עבורו בשביל שיר מ-1976 (שנה טובה היתה)