שלב רביעי: סובב את הסכין בתוך הבטן ליעילות מירבית

אין מה לעשות, ההיפ-הופ הוא זה שמציל את המוזיקה מעצמה עכשיו למרות ש"מומחי" מוזיקה שחורה טוענים שהז'אנר מת. אולי אם מקשיבים למדמנת טימבלנד/פיפטי/שות', אבל לא כשפונים לסמטאות הצדדיות: אחרי שנאסא הביאו את קול קית' וטום וויטס לשתף פעולה, בא אדון קית' עם אלבום חדש של אנדרגראונד לפנים. תוסיפו את היציאה המאוחרת של שני ה-warclouds ואת שני החדשים של סנספוט ג'ונז, האוסף של MF Doom ופס הייצור הבלתי פוסק של מדליב ותקבלו ארסנל איכות שאף ז'אנר אחר כיום לא מסוגל לראות אפילו עם טלסקופ.

הדפסות מחודשות לכרום, חלוצי האקספרימנטל נויז מסוף שנות השבעים, מעמודי התווך בהיסטוריה של מוזיקת השוליים! חוזרים קצת לזמננו, אבל לא ממש לימים אלו ומגלים את הרכב הפוסט-רוק הלא מזיק כלל Souvenir's young America. האבות הקדמונים הם הרכב סטונר שלוקח את זה צעד אחד קדימה ובאלבום האחרון מציע רק שני קטעים ארוכים ביותר, כיאה לברנשים שחתומים בלייבל החשוב ביותר בתחום. ומשהו שונה לחלוטין: שתי תקיפות מוזרות, קצת סהרוריות ותמהוניות על מושג הפופ מגיעות אלינו מאירופה: המוצלח יותר הוא הנסיון של השבדים לבית מוזט והמופשט יותר הוא זה השוויצרי תחת השם מכון שטרוטר.

חוקר מאוניברסיטת קליפורניה בדייויס מדווח כי מצא אזור במוח המשלב יחד מוזיקה, זכרון ורגש ומאפשר את הווצרותה של אותה תחושה שכל חובב מוזיקה עורג אליה. האזור נמצא באזור הנקרא PFC הקורטקס הקדם-אונתי, אזור המאכלס בתוכו את כל הפעולות הקוגניטיביות המורכבות. החוקר התמקדו באזור הנקרא dorsal medial PFC הנמצא ממש מאחורי המצח. 13 סטודנטים נדרשו להקשיב לכמה עשרות שירים באוזניות תוך כדי שהיה במכשיר ה-fMRI (תענוג גדול המכונה הזו היא לא). השירים נבחרו רנדומלית מרשימות טופ-100 של השנים בהן הנבדקים היו בטווח הגילאים 8 עד 18. השנים בהן הנבדקים היו בטווח הגילאים 8 עד 18. לאחר ההאזנה הנבדקים נשאלו האם השיר היה מוכר להם, האם הם נהנו להאזין לו והאם הוא הזכיר להם נשכחות. כמו כן הם התבקשו לענות על שאלון אודות הזכרונות שהשירים הציפו. הנבדקים זיהו כמחצית מהישרים ורוב השירים הללו היו קשורים לזכרון עבר. החוקרים גם מצאו כי השירים שעוררו את הזכרונות החזקים ביותר היו גם אלו שעוררו את התגובות החזקות ביותר. בדיקת ההדמאות הראתה כי עוצמת הזכרון היתה בתואם עם רמת הפעילות שנצפתה ב-mPFC. בניסוי המשך החוקר הראה כי אותו אזור במוח ביצע גם מיפוי טונאלי של השירים שהושמעו לנבדקים ושוב, נמצא תואם בין רמת הזכרון לעוצמת המיפוי הטונאלי.

Janata P. 2009. The neural architecture of music-evoked autobiographical memories. Cerebral Cortex. 10.1093/cercor/bhp008

גליון חדש לכתב העת הסופר-פיגוזי Journal of Consumer Research ואתם יודעים מה זה אומר: עוד מנה גדושה של מחקרים עם מתודולוגיה רופפת, ניתוח סטטיסטי פשרני להחריד ותוצאות מצחיקות. ואת החוקרים האלו רוצים במשרד האוצר להחזיר לארץ.

צוות חוקרים אמריקאי טוען כי פילנתרופיה מושפעת ממגדר וזהות מוסרית (פרטים בהמשך). החוקרים בישו לדעת כיצד נבדקים בוחרים למי לתרום חמישה דולר שניתנו להם במסגרת הניסוי: ניצולי הוריקן קתרינה, ניצולי הצונמי באוקיינוס ההודי או לעצמם, ישר לכיס. החוקרים מדווחים כי, בממוצע, הנבדקים שמרו לעצמם 1.1 דולר ותרמו את היתרה. זהות מוסרית (moral identity) הוגדרה על ידי החוקרים כאופן רופף ולא מחייב שמידת המחויבות של נבדק לעקרונות של מוסר, צדק והוגנות (כשל מתודולוגי מזעזע, אבל היי, בל נשכח באיזה כתב עת מדובר). החוקרים מדווחים כי נשים עם זהות מוסרית מפותחת תרמו באופן שווה לניצולי שני האסונות בעוד שגברים עם שהות מוסרית מפותחת העדיפו את ניצולי קתרינה. החוקרים מקנחים במסקנה, כי אנשים יתרמו רק למטרה שהם מzדהים עמה, וכי זהות זו מורכבת גם מאלמנטים של מגדר והמונח הערטילאי לעילא של זהות מוסרית

Winterich KP et al. 2009. Donation behavior toward ingroups and outgroups: The role of gender and moral identity. Journal of Consumer Research.

מחקר אחר, אמריקאי גם הוא (או, ההפתעה!) טוען כי אנחנו כולנו עדת צבועים מצחינים, היות וכולם דווקא אוהבים פרסומות ורוצים עוד ועוד. החוקרים טוענים כי מידת ההנאה של צופים מהבהייה הבהמית במסך היא תלוית זמן והיא הולכת וגוועת ככל שהמשדר ארוך יותר. החוקרים נתנו לנבדקים לצפות בתוכניות באופן רציף או מקוטע ושאלו אותם בתום התוכנית עד כמה הם נהנו מהצפייה בה. בכל המקרים, הנבדקים שצפו בשידור משובץ פרסומות דיווחו על רמת הנאה גבוהה מזו של הנבדקים שצפו בתוכנית ללא הפרעות. יתרה מזאת, נבדקי הפרסומות הראו נכונות גבוהה יותר לתרום לעמותה שהוצגה במהלך סרט טבע. החוקרים מאשימים תופעה המכונה בפסיכולוגיה אדפטציה (שום קשר למונח בתיאוריה אבולוציונית): אנשים מתרגלים למה שהם צופים בו מהר ורמת העניים שלהם צונחת עם כל דקה שחולפת. נו, נראה אותם בוחנים את צופי "שואה"

Nelson LD et al. 2009. Enhancing the television viewing experience through commercial interruptions. Journal of Consumer Research

לאופניק קוראים אוסקר, והשנה הוכיחו זאת היטב

אם לא די בכך שהאוסקר השנה התהדר במועמדויות מחפירות, באו הזכיות והשתינו חטא על פשע על עוון ובזדון. המונים טוענים כי 2008 היתה שנה רעה לקולנוע ומיד משווים ל-2007, אבל הם מפספסים נקודה חשובה. להבדיל ממוזיקה, הפקה של סרט הינה תהליך ארוך מאד שעשוי להיות רב-שנים (ואני לא משווה למקרים כמו דמוקרטיה סינית או פרינס בשנות התשעים, כי אלו יוצאי-דופן המעידים על הכלל) כך שתאריך היציאה הסופי לא קשור לכלום. באותה מידה הסרטים הללו יכלו לצאת באיחור או הקדמה של שנה. לבחון סרטים ברזולוציה של שנה בודדת זו פשוט דרך לא נכונה ומעוותת מציאות.

אני בהחלט מסכים עם העובדה שהאוסקר השנה הצליח להציג אסופת סרטים והופעות שהם במקרה הטוב סבירים ובמקרה הרע פשוט מחרידים (ראו זוכות פרסי המשחק). בלי להכנס לניתוח למי מגיע מה ולמה, אני מציע, בתור חוויה מתקנת, רשימה קצרצרה של סרטים שלא הופצו בארץ (וגם לא יופצו) שעשו לי נעים בגב.

שני סרטים "זרים" עשו את העבודה: Chugyeogja (Chaser) הקוריאני, שממשיך מסורת של סרטי נקמה ריאליסטים, כבדים ולופתים שבמאים מהמדינה הזו משחררים בקצב מטורף (ראו הטרילוגיה המפעימה של צ'ן ווק-פארק) ו-Tres días (Before the fall) הספרדי עם תסריט מבריק, צילום לא פחות מגאוני וסרט שהיה נושק לשלמות אלמלא סיום צולע. על התפר שבין "זר" לאמריקאי יושבים שני סרטים עצמאיים שייבאו סגנונות בימוי אירופאים לאמריקה ועשו זאת במיומנות:Rachel getting married מוצא את ג'ונת'ן דמי (כן, זוכה האוסקר על שתיקת הכבשים) עושה מעשה דוגמה, לוקח את המצלמה לכתף ומתעד אירוע משפחתי. אני צריך לראות אותו שוב, אבל כנראה הסרט שהכי אהבתי השנה מבין הדרמות, לא מעט בזכות משחק אדיר של כל הצוות ועבודת צילום מעולה.Wendy and Lucy הוא כבר סרט אינדי לחלוטין והוא מכניס את האחים דרדן עמוק לתוך החצר האחורית של הקולנוע האמריקאי בתצוגת יחיד של מישל וויליאמס (אולי מתנת הפרידה שלה מחברה זוכה אוסקר המשנה הטרי). אם כבר מדברים על קאמבק, בוא נדבר קצת על שניים מהשמותת הכי ראויים לו: סטיבן דורף וואל קילמר. דורף יודע לעשות סרטי אקשן (בלייד!!!!) וקילמר הזיקית יכול לעשות הכל, אבל רצה הגורל ושניהם נפלטו בבושת פנים מהוליווד, רק בכדי להפגש ולעבוד פעמיים השנה. פעם אחת היתה פויה, אבל ב-Felon הם חוברים לדרמת בית-כלא לפנים שמן הסתם תמצא את עצמה בשעות הזויות בהוט אקשן. על Cadillac records כבר כתבתי שהוא סרט המוזיקה הכי טוב שיצא מאז hustle and flow, שניהם – באופן מאד לא מפתיע - מתעדים מוזיקה שחורה. ולקינוח, ג'וש ברולין היה מועמד השנה, אבל על התפקיד הלא נכון, כי הוא גילם את ג'ורג' בוש ב-W. באופן שהיה צריך להביא לו את פרס השחקן במקום להופעה הפתטית של שון פן בתור הומו. ביקורת אחת כבר נכתבה בארץ על הסרט, אבל כאילו מחברה ראה סרט אחר לגמרי מזה שאני ראיתי.