להוציא את האלבום הגאוני של מסע במורד הבאר (ראו פוסט קודם) האביב התגלה כעונה שחונה ביותר עד כה. והנה צנח לו לחיקי החדש של פיצ'ס. הגברת הראשונה של האלקטרו המלוכלך מעגלת פינות, מעדנת משטחים מחוספסים ומוציאה את מה שעשוי להיות האלבום המוכר ביותר שלה. כמויות אדירות של pop sensibilities על מצע של אלקטרו מעודן (ולפעמים גם לא, בכל זאת עסקינן באישה שאוהבת שיער פנים). שלושת הקטעים שפותחים את האלבום הם מופת אלקטרו שמן הראוי שישמשו בי"ס לכל החקיינים והחקיינות שמוצאים היום בעשרה בשקל. איכות הקטעים צונחת במהרה לאחר הפתיחה, אבל בצוק העיתים מסתפקים במועט.
סייקוסטיק לוחצים לי בדיוק על כל הכפתורים: הומור נמוך והארדקור לפנים. אסופת ברנשים מטמפה שוקראים לסגנון שלהם בשם הקולע humor-core והם נותנים בראש על גבי טקסטים שהם כל כך לא תקינים פוליטית שייתכן ואובמה בעצמו יצטרך לבוא לאסור אותם. הקונספט עובד רק לעיתים רחוקות, אך כשהוא עובד זה אימתני. הילד המאובק הולך על הקו הדק שבין מינטק לבין סטרייט טכנו והוא מדלג בין השניים במיומנות מרשימה.
מאז ומעולם ההיפ-הופ שעשה לי את זה היה זה הפוליטי. הנשיאים המתים, פריס, טכניקה אלמותית, ההפיכה וכד'. יש משהו שגורם לאנשים עם מסר וראש על הכתפיים לעשות גם מוזיקה טובה. האלבום האחרון של אומי רק מוכיח את זה (ולא פלא שהוא משת"פ עם DP). גיירמו סקוט הרן עסוק מאד לאחרונה. רק לפני חודש יצא prefuse73 חדש והנה הוא תוקף מחזית אחרת, דרך הפרויקט סבאת וסבאלס: שילוב של פולק קטלאני עם נגיעות אלקטרוניקה. לא מזמן עוזה גילתה את טרי קלייה, והנה יוצא לו אלבום חדש עם הפקה מלוטשת של מאסיק אטק.
שוב, קשה לי להמעיט במילים מהללות ומשבחות, מפארות ומאדירות, אודות האלבום החדש (והשני במספר) של הרכב הפוסט-הכל השבדי journey down the well. באופן חד-משמעי זהו אלבום הפוסט-רוק הכי טוב מאז אלבום הבכורה של silver mt. Zion, דהיינו זה עשור שלום וכרגע הוא עומד ככוכב הצפון, זוהר לו כאלבום הכי טוב של השנה עד כה (ודלות הפוסטים לאחרונה מעידה כמה ישימונית השנה)
אתם חגגתם כבר את יום-הולדתו של דארווין ואת חגיגות המאתיים לפרסום הפילוסופיה הזואולוגית של למארק?