לפני יומיים נותץ לו בחדווה שיא העולם במאה מטר לגברים. עלם חמודות ג'מייקאני בשם אוסיין בולט הגיע לתחרות בניו יורק ורץ כל כך מהר שהשעון נעצר על 9.72 שניות (שזה 37 קמ"ש, כשבדרך הוא עובר גם הרבה מעל ארבעים קמ"ש). מקום שני, הרחק מאחוריו רץ בזמן של 9.85. זה זמן טוב לבחון מה קורה פה. עד לפני 14 שנים 9.85 היה שיא עולם. מאז, שבעה רצים שונים ירדו מזמן זה 18 פעמים. כבר אז היו סמים ושיטות אימון חייזריות (טונוסים חשמליים, עירויי דם ומה לא). אבל, בואו נשוב לרגע לאחור, לשנות השישים. אתלטיקה אינה ספורט מקצועני והמתחרים במפגשים הבינלאומיים הינם חובבים אשר לפרנסתם חייבים לעבוד במקצועות צווארון כחול מובהקים (לבטח השחורים שבהם). משטח הריצה היה עשוי פחם ולא הרקורטן ותחליפיו הסינתטיים שנועדו להחזיר את מירב האנרגיה של הצעד. לא היו נותני חסויות, לא היו תוספי מזון ולבטח שסמים לא שכיחים (ושיפסיקו לקשקש לי אעל התרבות ההדוניסטית היוונית שבה לאתלטים ניתנו סמים: האתלטים אז היו אלילים של ממש והסגידה להם היתה בלתי נתפסת. שחורים בשנות השישים אמרו תודה שנתנו להם לשבת באוטובוס). ב-1968, ג'ים היינס רץ, באחת התחרויות הראשונות שבהן הופעל שעון אלקטרוני ולא ידני, 9.95 עם רוח גבית של 0.3. זהו מבחינתי עדיין שיא העולם. אם היינס היה זוכה למשטר האימונים של היום, לתנאי המגרש ולסמים של היום הוא כנראה היה יורד מ-9.7. אבל, כאשר הספורט החובבני הופך למקצועני ועבור רבים הוא דרך המפלט היחידה מהעוני, אין מנוס מהפיכתו המוחלטת לנגוע בסמים. באתלטיקה של היום (כמו כמעט כל ענפי הספורט באשר הם) סמים הם מובן מאליו. טכנולוגית הסימום תמיד תהיה צעד אחד לפני טכנולוגית גילוי הסימום ושורה תחתונה, ברגע שהסימום יפסק והתוצאות תרדנה באופן דרסטי (אנשים יחזרו לרוץ 9.9 במקרה הטוב) גם הקהל המפונק יעלם. זהו מעגל קסמים שמזין את עצמו
נגוזו להם הימים בהם ספורט עדיין תיקשר עם הצופים בו: היום אין כל קשר פיזיולוגי בין המפלצות המוטנטיות שרצות מהר כמו אופניים, מרימות משקלים כמו בולדוזר או מפגינות סיבולת של מכונה. לספורט העממי ולספורט המקצועני אין שום דבר במשותף להוציא השם. בארבעים שנה, לא חלו (וגם לא יכלו) להתחולל תמורות אבולוציוניות מורפולוגיות/פיזיולוגיות מרחיקות לכת כמו אלו האמורות לאפשר להר אדם המיתמר לגובה של שני 1.95 מ' ובמשקל של 120 ק"ג לרוץ שישים מטר בפחות משבע שניות. האתלטים בהם אנו צופים בחדווה הם למעשה חיות מעבדה, אל-אנשים ואנו סוגדים ומהללים את הפיכתו של הספורט למקרה פרטי של תרבות הצריכה האינסופית שלנו. אם פעם ילד שגדל ושיחק כדורגל בשכונה יכל להשתעשע ברעיון שבעזרת רצון ומאמץ הוא יוכל לתרגם את הכשרון שלו לכדורגל תחרותי, הרי שהיום נהיר לכל שבדרך ישנן תחנות של סמים, חסות ועוד מיני מריעין בישין.
אני לא מצפה לענקים דוגמת ג'סי אוונס (אולימפיאדת מינכן 1936), טומי סמית' וג'ון קרלוס (אולימפיאדת מקסיקו 1968) ואפילו לא לשגרירים אמיתיים של הספורט דוגמת קרל לואיס, אדווין מוזס, פרנקי פרדריקס או סבסטיאן קו. סתם, אנשים נורמלים, שהם בסטיית תקן מתקבלת על הדעת מהיכולות שלי. מה שמשודר היום בטלביזיה זה חייזרים. ולמרבה הצער מה שאומר ג'ים בראון לאל פצ'ינו בסרטו של אוליבר סטון "any given Sunday” אודות פוטבול מקצועני והשחקנים שבו, הופך נכון מיום ליום: Strong like an ox but break like china
מקווי מים מוציאים אלבום חדש לאחר שהראשון שלהם הכיל בתוכו את אחד הקטעים הטובים של 2007: עוד המנוני פופ בומבסטיים ועתירי קולות להמונים. חיוכי ענק נמרחו על לקקני עת קראתי כי מת'יו הרברט הגאון מסיים בימים אלו עבודה על אלבום חדש עם הביג בנד, אלבום שיגיע אלינו בסתיו ויקרא "there's me and there's you". בכדי לתת קונטרה לאותו חיוך נכמרו פני עת עיני ריצדו על רשימת החדשדשים הבאים: כריסטינה מגעילרה, פייסט, והגרוע מכל: אמרסון, לייק ופלמר חדש! הנרד החדש, לעומת זאת, הצליח לשמח לבב ואגן אנוש, בייחוד הקטעים "time for some action” ו-“yeah you". היא רוצה נקמה מוציאים אי.פי. חדש ממש בעקבותיו של האלבום האחרון.
