נוליווד היא תעשית הסרטים הניגרית הפורה והתוצרת שם היא.... קצת שונה מזו שהורגלנו אליה מהוליווד או בוליווד. פיטר הוגו תיעד שחקנים נוליוודים במהלך צילומי סרטים ונראה לי שאפשר לקבל רושם טוב אודות תוכנם ואופיים של סרטים אלו. זומבים נראים הרבה יותר טוב בשחור.
וזה הגאראג' היעיל להפליא של ההרפתקה של לוקי הבריטים:
אתמול סיימתי סופסוף לצפות ברציחות קטנות, הפיצ'ר הראשון של השחקן אלן ארקין מ-1971. זהו עיבוד למחזה של ג'ולס פייפר והוא מסווג כקומדיה. הסרט אכן מצחיק מאד אבל על ידי השמטה קטנה של האות "ח" אנו מגיעים מקומדיה לסאטירה – סאטירה חריפה מאד, שכמעט לא מובן איך היא נכתבה על ידי אמריקאי ולא על ידי צ'כי או רוסי. כשהיא יצאה עלי במות בשלהי שנות השישים היא ירדה אחרי שבוע כך שכנראה אפילו ההיפים והליברלים המאכלסים את ניו יורק לא יכלו להתמודד איתו. הסרט ממתרחש בניו יורק ועוקב אחר מערכת יחסים בלתי אפשרית (ללא לכאורה) בין צלם (אלפרד צ'יימברליין, אליוט גולד המעולה), שהניהיליזם שלו נדמה כאוטיזם יותר ממשנה סדורה, לבין אשה שכל מטרתה בחיים היא לשנות את צ'יימברלין תחת המסווה של הרצון לגרום לו להרגיש רגש אמיתי. שני שליש הסרט עוקבים אחר קורותיהם ובדרך מגחיכים כל דבר וכל אחד – הן את הלו התומכים בממסד והן את אלו המתנגדים לו. זהו הקטע הקומי של הסרט. ואז מגיעה תפנית כה חדה, מעין דאוס אקס מכינה פוסט מודרני שיכול למצוא את מקומו רק במציאות כה הזויה כמו זו המתוארת בסרט, שהופכת את הסרט על פניו, מזריקה כמויות בלתי נתפשות של שחור לקומדיה ומראה את הסיטרא אחרא באותה מידה של בהירות וחדות. צ'יימברלין הקדים את ג'וני מעירום של מייק לי ב-25 שנה והוא למעשה הנגטיב שלו: שניהם ניהיליסטים מוחלטים עם אופי כה הפוך האחד מהשני עד כי אחד מהם לא יכול להיות באמת ניהיליסט, אחד מהם פשוט חולה ונעדר כישורים חברותיים בסיסיים. מי מהם החולה ומי מהם צודק זו כבר שאלה של פרשנות. אני ממליץ בחום לראות את שני הסרטים האלו בזה אחר זה. לא תסתכלו על העולם באותו אופן לאחר מכן, בוודאות. אני סר עכשיו לצפות בסרט עם רצועת הפרשנויות, כי זה פשוט הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. אני יכול לכתוב עליו עוד רבות אבל חבל על המוטוריקה העדינה על המקלדת. לכו לראות וזהו.
הנה קטע מייצג מרציחות קטנות:
והנה קטע מייצג מעירום (ועכשיו, אחרי חיפוש קטע להטמעה, אני חושב שאני מעדיף את צ'יימברליין):
