הקיפוד ששומר על חנות הסרגלים

וואו באהו"י רבתי. לאלבום כזה חיכיתי עוד משנות השבעים, אבל אני מקפיץ את הפיסטולטה, אז רגע. בממלכה המאוחדת יושבת לה אגודה (או כפי שבסימפסונז היא היתה נקראת: stone cutters) המתקראת הכופרים האנגלים ולבוס שכתביו הולידו את התנועה קוראים קנת' גרנט. היות וכמעט כל אדם נורמטיבי (או לפחות כל מי שלא קוראים לו דייויד טיבט) היה קורא לאדון גרנט פסיכי שהפנטהאוז שלו לא ממש מאוכלס, אצו רצו חברי האגודה להפיץ את משנתו הסדורה (אבל עם טוויסט, כי הברנש שנא רוק!). בעוד אנחנו נאלצים להסתפק בסלוגנים מגמגמים מטופשים המהללים את שמו ומקום לידתו של משיח פלוני, האגודה הזו החליטה לעשות אלבום! התוצאה, בדיוק כפי שהייתם מצפים מאנשים המתעסקים בתורת הנסתר, מגיה שחורה וצללים ארוכים, מהפנטת, אפלה, עטויה בתכריכי דרון ואמביינט כבדים ומרוצפת בטקסטים ברוחו של הבוס הכל יכול לבית גרנט. איזה רעיון כביר! לא הייתם מוכנים להיפרד מטריליוני דולרים בשביל לשמוע עיבוד מוזיקלי לתורתו של האברד רק בשביל לקרב לבבות לסיינטולוגיה? ברור שכן. וזה יותר טוב, כי זה גם בא במבטא בריטי, כמה עוד אפשר לבקש? באמת שאין לי מושג מי ומה עומדים מאחורי הפרויקט ומי מנגן שם, אבל תחשבו מה היה קורה אם אורן זריף היה מתעל את פרויקט רוטנברג שלו לתוך סונטת רוח הרפאים של טוקסידומון ונותן לדייויד טיבט לדקלם מיד לאחר צריכה של 200 גרם פטריות משובחות כשברקע מתנגן les maledictus sound ואז תבינו למה אני כולי רטט ופרכוסים. אלבומים כאלו הופכים נבירה בעשרות תקליטים מחפירים חדשים ביום למוצדקת. חיפשתי מקום שיעניק לכם טעימה או מצמוץ אך ללא הועיל. פשוט תצטרכו לסמוך עלי במקרה הזה (פעולה לא מומלצת בעליל...). ללא ספק אחד מאלבומי השנה שלי.

המלצה חמה כזו היא הזדמנות מצוינת לעוזה לספר למה היא כל כך סובלת מהמוזיקה היום. החלטתי לא לחכות עד לסיכום השנה, שכן אז אני מתכוון להבליט רק את הדברים הטובים שבכל זאת הצליחו להיווצר השנה. אז הנה הוא החור בגרוש שלי:

באותו אופן בו התבצעה לה בחרש ובאלגנטיות הקפיטליזציה של ההומופיליה בדמות המטרוסקסואל, כך גם הגיקופיליה התרגמה לה בעשור האחרון לקפיטליזציה של מונחים כמו "אינדי" ו"אלטרנטיב", כולם, ללא יוצא מן הכלל, עונים להגדרה המופלאה של ליסה סימפסון "rebellious in a conformist kinda way". מה שהתחיל כתנועה מוגבלת-רשת התפשט כהתפרצות אבולה הרסנית לעולם האמיתי עד כדי כך שהומצא תת-זא'נר ההולם בדיוק את הנוער והמוזיקה השלובים בו: mall emo. זבל בזרג רבתי. אם לסטר בנגז היה מעלה כלל על דעתו שביום מן הימים מורשתו תתקמט ביגון לתוך הרפש המתקרא ביקורת פיצ'פורק הוא היה חדל מעיסוקיו בו במקום ומתאבד בסטייג' דייב הראשון בהיסטוריה. כל כך הרבה בלוגרים מעודדים את קהל קוראיהם לראות את ההקשר הרחב של יותר של המוזיקה (מטרה נעלה ללא ספק), בלי לראות בכלל שהם שבויים בנקודה כה זעירה, שרק נוכחותה בחלל הוירטואלי מתעתעת בהם וגורמת להם לחשוב שהעולם במלואו פרוש בפניהם. מחקרים אינספור מעידים בבירור כי העושר של האינטרנט גרם לרוב המוחץ של המשתמשים לצמצם באופן חמור את הפרספקטיבה שלהם, להתכדרר לתוך קהילה מונוליתית ואוטרקית בתהליך של פידבק חיובי. כמו תמיד, מעטים הם אלו המנצלים את הרשת באופן מרחיב דעת ואופקים. זו לא חוכמה למצוא עוד ועוד אתרים שמראים לך בדיוק את אותם דברים (סרטים, מוזיקה, ספרים, ברברת ועוד) שאתה אוהב מלכתחילה רק לא ידעת שאתה מכיר. תרבות השיבוט הוירטואלי היא זו העומדת מאחורי ההצלחה המסחררת של האינדי גיק-שיק ונקודת האור היחידה בשלב זה היא שעכשיו אנחנו עדיין בשלב האקספוננציאלי של התפשטותה. אולי לכשנגיע לפלטו דברים ישתנו קצת.

כאשר בוחנים את המוזיקה הפופולרית של ימינו בהקשר תרבותי רחב אפשר למצוא את מנגנון הכלים השלובים בעזרתו היא הדרדרה למרבצה הנוכחי במעמקי המאפליה: זה מתחיל בטכנולוגיה זולה וזמינה היוצרת מצב בו כל אחד, בכל מקום ובכל רגע נתון יכול ל"יצור" מוצר (אומנות זה בוודאי לא) באיכות טכנית גבוהה ולהפיצו בשניות לאחד מאותם מעגלי חדש-מוכר. יוצר שכזה יכול להיות סמוך ובטוח שדור 140 התווים, בו מהירות חשובה עשרות מונים מאיכות לא יהיה ביקורתי יתר על המידה שכן לעצור ולחשוב זה משהו שמבנה המוח של יונקי הרשת כבר לא מסוגל לעשות. יוצר שכזה, באופן לחלוטין לא מודע, מתגלגל בשלוותא על פסים שהניחה ומניחה גלובליזציה המייצרת הומוגניזציה, דהיינו הרחבת מעגל החדש-המוכר בטור גיאומטרי. היות ועסקינן במנגנון שוק חופשי, כוחות השוק החדש הכניעו, לצהלת המונים צמאים לדם שלא באמת היה שם מלכתחילה, את מנגנון הבקרה הכמעט בלעדי של ימים עברו: חברות התקליטים. אז אולי זה הזמן להזכיר שמעבר להיותן תאגידים צמאי-דם ועריציים, חברות התקליטים היוו מנגנון סינון יעיל ביותר והן הציבו רף כניסה מסוים (אפשר להתווכח עד צאת החמה אודות מאפייניו של רף זה) לתעשית המוזיקה. גם לייבלים קטנטנים ביצעו סינון וכך גם תעשית השוליים עברה רגולציה ברמה הבסיסית ביותר. היום אין שום מנגנון שכזה ובעוד הרוב בוחר לראות את הצד החיובי שבזה (הפצה ישירה נטולת מתווכים) אני רואה גם את התוצאות השליליות הנובעות מהעדר זה.

ברור שלכל כלל יש את היוצא מן הכלל, אבל זו לא חוכמה למצוא את בעל העין האחת בממלכת העיוורים. תמיד היו ולעולם יהיו אנשים מוכשרים עם כשרון מוזיקלי אמיתי שימשיכו ליצור מוזיקה איכותית, מרגשת, בעלת עומק ואחריות, כזו המודעת להיסטוריה ומביטה לעתיד או סתם איכותית ללא פשרות. הבעיה היום היא שבתוך אוקיינוס המדמנה הסובב אותם, ריכוזם הופך כמעט להומיאופתי ולכן לבלתי יעיל בעליל (במונחים קונבנציונלים כמובן...). ובהקבלה תנ"כית, חמישים צדיקים יכולים להציל אולי את סדום ועמורה אבל הם לבטח לא ישנו את אופיין.

השבוע הכיר לי קולגה את דרן בראון, מתעתע מוח בריטי מאלף ברמות אינטרגלקטיות. ואם אתם שואלים את עצמכם מה הקשר ולמה הלינק מופיע פה, פשוט תצפו ונראה לי שבסוף תבינו מה הקשר...