משחקי שעשוע ארה"ב

רבות נכתב אודות משחקי שעשוע של הנקה. הנקה מוכר לקהל המקומי בעיקר בגלל מחבואים מ-2005, כנראה החריג ביותר מבין סרטיו. חריגות זו היא שאפשרה את הצלחתו הרבה, שכן הנוף ההנקאי הרגיל קשה מאד לעיכול, בייחוד בארץ. הנקה הוא בעיקר במאי מתריס, כזה הכופה על הצופה להיות פעיל ולקחת חלק של ממש בשיח האומנותי. נקודת המוצא התמידית של הנקה היא האלימות, המעשה הכוחני, והברוטליות הבנאלית. זו בחירה מודעת עליה הוא מגן בתוקף, הן היות והיא מאפשרת לו לייצר התרסה יעילה והן בשל העצמה הנרטיבית שבה (במקרים הקיצוניים ביותר, דוגמת היבשת השביעית, הנרטיב הזה הוא כל שמחזיק את העלילה הכחושה של הסרט עצמו). על השלד הזה הנקה בונה, לרוב, מעט מאד, שכן הוא מעדיף – במוצהר - לתת לדמויות שלו בעיקר סימיני שאלה, סימני שאלה אשר יכריחו את הצופה למלא את החסר בכדי לענות עליהן (במקרה של היבשת השביעית הצופה היה צריך להשלים בעצמו במהלך רוב הסרט אפילו את הנוכחות הפיזית של הדמויות היות ורוב הסרט מראה את ה"גיבורים" מהצוואר ומטה), והנקה רוצה שהצופה יטול על עצמו את התפקיד הזה ולכן משאיר את הסרטים שלו פתוחים, הן מבחינה עלילתית והן מבחינת בניית הדמויות.

כשיצא מחבואים בארץ הרוב המוחץ של הביקורות טען כי מדובר בביקורת על הבורגנות הזעירה. ביקורת זו נכונה יותר במקרה של החבל של היצ'קוק, אשר עסק גם הוא בחופש הניסיוני שנוטלים לעצמם בני טובים ובאצטלה האינטלקטואלית המצדיקה בעיניהם רצח אגבי. להבדיל מהיצ'קוק, הנקה לא מחפש צידוק פילוסופי, פסיכולוגי או סוציולוגי. הנקה רואה באקט האלים, ברצח, את אבן הפינה של התרבות שלנו, האמצעי העוזר לחשוף את העומד בבסיסה. הנקה חי ויוצר כיום באוסטריה ובגרמניה, אבל זה לחלוטין לא משנה, שכן הארגומנט עומד בעינו גם התקופות אחרות. זה אמנם מזמין מאד לגרור את כל הדיון הבורגני-קפיטליסטי ופוסט סטרוקטורלי פנימה, אבל זה לפי דעתי חוטא למטרה. יתרה מזאת, לא נראה לי שזהו סוג האקטיביזם שמחפש הנקה אצל הצופים שלו. אפשר לדבר על קומודיפיקציה של רצח, אפשר לדבר על הרצון להפרטתו חזרה של האקט הכוחני בתרבות אשר הלאימה אותו ומסרה את המונופול על אלימות למדינה ואפשר גם לדבר על האלימות המזעזעת ביומיומיותה כתוצאה הכרחית של קפיטליזם ועיור אגרסיביים. הסרטים של הנקה בהחלט משמשים מצע נוח לדיונים שכאלו, בעיקר בשל העובדה שהעלילות פתוחות והדיאלוגים לקוניים (עם החריגים המתבקשים משחקי שעשוע ומחבואים), אבל דיונים שכאלו מחטיאים את המטרה. הנקה עצמו, בהתייחסו לאלימות, אמר כי

"The question isn't 'how do I show violence?' but rather 'how do I show the spectator his position vis-à-vis violence and its representation'?”

וציין מפורשות כי

"I try to give back to violence that what it truly is: pain, injury to another"

הנקה אוהב שהדמויות שלו אמידות/עשירות רק בגלל הדיסוננס שזה יוצר בקרב הצופה. הצופים מגיבים בצורה אמוציונלית הרבה יותר כאשר דברים רעים קורים לעשירים והדיסוננס מחריף כאשר ילדי-שמנת מתעללים במשפחה שלמה. זו הסיבה היחידה לשימוש בבורגנים, אין להנקה רצון לעסוק במשמעות הפוליטית של ברוטליות בעשירון העליון. הוא מעונין בסדיזם חוצה שדרות ומעמדות, שכן הויסרליות העצמתית של העינויים והגרפיות הבוטה של ההתעללוליות (הן אלו הנכפות על גיבוריו והן אלו אותן הן כופים על עצמם) לא דורשת בכלל ניתוח של סבטקסט. הן נוכחות באותה מידה של אגרסיביות כמו המעשה האלים עצמו.

הסיבה לכל הפוסט הזה היא שאמש צפינו בגרסא האמריקאית של משחקי שעשוע. אקדים ואומר כי מייקל פיט, המגלם את אחד הנערים, מבסס את מעמדו בעיני כשחקן הצעיר הטוב ביותר באמריקה כיום, מעמד שניתן לו לאור התצוגה המהפנטת שנתן בימים אחרונים (וזו הוכחה לכך שסימן היכר של במאי מעולה – ואן סאנט והנקה, בהתאמה - הוא יכולתו להוציא משחקנים את המיטב שבהם). ההבדל היחיד בין הגרסאות הוא השפה. הנקה לא התקרנף ולא שינה מאום בסרט: שום סוף טוב ואפילו לא שבב תקווה. הסרט זעזע את ורנה והיא תהתה בעיקר אודות הסצנה בה מייקל פיט מחפש את שלט הטלביזיה (אני לא אהרוס לכם, תרגעו). הסצנה הזו היא ההסבר האולטימטיבי לכח המניע של יצירתו של הנקה: משחקי שעשוע הוא הסרט היחיד בו הנקה פונה ישירות ובמודע לצופה, מודיע לו בהפגנתיות כי הוא מודע לתהליך הצפיה ולציפיות של הצופה ממנו ומודיע לו מפורשות כי הוא מתעלם מהן באותה שמחה הנערים מתעללים במשפחה. שלוש פרשנויות דליתי עבור ורנה: א) אין להתיייחס לסרט כסרט רגיל, זה יותר מעין מניפסט אודות מקומה של האלימות בחיינו ולכן כל האמצעים, במקרה זה מניפולצית עריכה, כשרים. אבל זה עדיין לא הסבר מלא, מה שמוביל אותי ל-ב) הנערים שולטים בגורלה של המשפחה כמו אל, ולכן גם מעניק להם הבמאי כוחות של אל. אבל זה לא סוגר את ההסבר כי הכח הזה משרת מטרה, ולכן אנו מוצאים עצמנו אל מול ג) הכח האמיתי המניע את העולם (או לפחות את הסרט אשר במשך שעה וחצי מהווה את העולם של הצופה) הוא האלימות ואין דבר שיוכל לעצור אותה ולמנוע ממנה מלהגשים עצמה במלוא הפוטנציאל שלה.

האלימות של הנקה אינה המוצר הפלסטי הרדוד של הוליווד. יתרה מזאת: היא לא הפעילות הריקנית והנבובה של טרנטינו, אשר משתמש באלימות כגג, סלפסטיק המנתק במכוון בין תוצאותיה של אלימות למעשה עצמו. בעוד טרנטינו חוגג את הויזואליות, האסתטיות והממד ההומוריסטי שבמעשה האלימות ואינו חותר לעבר שום אמירה, הרי שהנקה משאיר – ברוב המוחץ של המקרים – את מעשה האלימות מחוץ לפריים ומשאיר את הצופה להתמודד עם תוצאותיו של המעשה האלים. אין שום אסתטיקה ושום פואטיקה, בדיוק בגלל העובדה שהאלימות היא בנאלית ובדיוק בגלל היותה חלק אינטגרלי מהחיים. אצל הנקה האלימות קורית בגלל שאי אפשר לחמוק ממנה בעד שום הון שבעולם, ואילו בהוליווד (וסרטים אמריקאים חדשים בכלל) היא מופיעה רק כי היא משעשת ומבדרת (ישנם יוצאי דופן, אבל גם זה לא הזמן להזכירם וגם בד"כ הם מבוימים על ידי מהגרים טריים). אין כל התייחסות לתפקיד האמיתי אותה היא ממלאת בחיים. האסקפיזם האמריקאי ששוטף את כל העולם החל מסוף שנות השישים מנסה להדיר את מקומה של האלימות מהתרבות ההמונית ככח מניע ומגייס אותה רק באופן פלקטי ואופורטוניסטי, בבחינת חושף טפח ומסתיר טפחיים. להנקה לפחות יש האומץ, הכנות והיושר להתמודד עם המציאות מבלי לייפות אותה ואם למישהו יש בעיה עם זה, אז כנראה שיש לו בעיה רחבה יותר עם המציאות.

רוצו לראות את הסרט לכשיצא לאקרנים או שתקחו עותק של הגרסא המקורית מספרית הוידאו שלכם.

נ.ב ראשון : בכדי להבין בדיוק למה התכוונתי ומדוע יש אנשים שלא יבינו את הסרט סורו לביקורת הזו

נ.ב. שני: יש בסרט שני קטעים קשים מאד לשמיעה של עיר עירומה, פרויקט ההארדקור האימתני של זורן משנות התשעים