happy happy joy joy

זו שמחה של ממש: ספרקס, צמד האחים האמריקאי הבלתי נלאה והבלתי ניתן לקטלוג לבית מאל, מוציא אלבום חדש, ה-21 במספר. ויש להם שימפנז חתיך על העטיפה! מי צריך יותר מזה? אני! והם שועים לתחינותי וגאוני העל הללו חוגגים כמו שרק הם יודעים: 21 אלבומים ב-21 ימים, דהיינו 21 הופעות, יום אחרי יום בלונדון. אני מרגיש התקף אפילפטי מזדחל לו במעלה עמוד השדרה שלי.

אוד נוזדם מוציא אלבום כפול חדש באנטיקון. הדפסה מחודשת לשני אלבומי המופת של סייקיק טי.וי. (force the hand of chance ו-dreams lea sweet) – מי שלא זכה לטעום מהם בסיבוב הראשון חייב לעשות זאת עכשיו, שכן עסקינן בשתי יצירות מופת של האייטיז. מדליב חוזר אלינו כחצי מהצמד ג'קסון קונטי ומציע אלבום מלא בג'ז עם השפעות ברזילאיות. חמישה קטעים מהאלבום החדש של הרזקלז דלפו להם. אני דווקא מחבב את הקטע 20/20 החדש של אלאניס אבל מה בדיוק היא מנסה לעשות? לחקות את ביורק מלפני עשור? ועוד עם דיקציה מחפירה? מוזר מאד. הסוויצ'ז עושים מה שנקרא בעגה הצפון אמריקאית רוק TGIF. העיקר שזה עושה שמח ואפשר לנגן בבר בפול ווליום. אחרי כמה סינגלים עכשיו יוצא האלבום.

ביוני נצפה לחדשים מאת: n.e.r.d., הפרטליז, נגטיבלנד. ביולי נקבל מלווינז, אני ראשון והתן לי תן לי, דייויד ברן, רובין היצ'קוק ובאוקטובר ינחת עלינו נלי מקאיי חדש!

פרויקט הרחבת אופקים - עוד תקלוט בצ'אביז

ביום רביעי עוד שבועיים (הארבעה ביוני) אשוב לפקוד את הצ'אביז אשר בלבונטין 11. הפעם הסט לא יהיה על טהרת המטאל והברייקור ולחלופין יהדס לו במחוזות האקספרימנטל והבלאגנאז'. אני מבטיח הרבה סגנונות, הרבה שפות ו - בכל זאת - תהיה גם אלימות לפרצוף בשלב מסוים.

החל מעשר, בואו עם אוזנים כרויות או כרותות

וגם: יום רביעי הבא, העשרים ושמונה במאי, הופעה של גיישה נו בסלואו משה. מקומות קטנים עושים רק טוב ללהקה הזו ומובטחים חומרים חדשים.

1.0 ו-1.3

בזמן האחרון יוצא לי להפוך קמעה במשפט שאמר אביב גפן (והנה גועשת עליה חדה ברמת חומציות הפה) כאשר חתם עם סלקום על ניהול חטיבת המוזיקה או מה שזה לא יהיה שם. יצרן הקבס אמר כי אנו חיים בעולם שבו יש קיום רק לסינגלים, לשירים בודדים. אם נתעלם לרגע מזהות הדובר, הרי שיש לתת את הדעת לאמירה הזו, שכן היא אכן משקפת נאמנה את צריכת המוזיקה של ימינו. השאלה האמיתית היא מדוע רוב צרכני המוזיקה (ולזה הם הפכו – צרכנים) מעדיפים שירים בודדים: האם זה בגלל שדור ריטלין MTV לא מסוגל להעניק קשב ליותר מקטע בודד או שמא זה בגלל שיוצרים לא מסוגלים לכתוב יותר משיר בודד טוב? האמת, כמו תמיד, נראית לי מרחפת אי-שם בתווך בין השניים. הדור הצעיר אכן מאולף מינקות לחלוקת קשב היסטרית בין עשרות גירויים סימולטניים מה שמוביל בהכרח לזינוק מטורף ברף הגירוי שלו. במקביל, אותו דור גם מייצר את המוזיקאים אותו הוא צורך כך שהם עצמם מתוכנתים לכיוון. דור היוצרים המבוגר יותר עומד לפיכך מול דילמה: למכור או ליצור. המוכרים מתכנסים גם הם לכדי הנוסחה המוכרת ואילו היוצרים ממשיכים בשלהם. אין כל ביסוס לטענה האומרת כי היום יוצרים הם איכותיים פחות (זו אמירה מהסוג התבוסתני-נוסטלגי שמשוגרת לחלל האויר בכל פעם שפער נפתח בין דורות). יחד עם זאת, קשה לי מאד להתעלם מהעובדה שאנחנו שחלפה לה כמעט מחצית 2008 ועדיין אין לי ולו אלבום אחד שלם שאהבתי. הרבה מאד שירים בודדים מצוינים יצאו השנה, אבל לא אלבום מלא. היו כמה שהתקרבו (איינשטורצנדה, לאל) אבל close but no cigar. באותה נשימה, שנה שעברה היו לי כמעט עשרים כאלו ובעליל שום דבר מהותי לא קרה (ולא יכול היה לקרות) בחלוף שנה באיכות היצירה הגלובלית.

כוחות השוק הפכו את עולם המוזיקה המוקלטת על פניו: אם פעם שיר טוב היה מוכר אלבום שלם, היום, לבטח בעידן ההורדות הדיגיטליות, שיר טוב מוכר את עצמו ותו לא. חברות התקליטים יודעות זאת ומכוונות עצמן לשיטת שיווק יחידאית שכזו, המפרקת אלבום שלם לחלקים שאינם שווים בתקווה שסינגל מצליח יכסה עלות שיווק והפצה של אלבום מלא. אבל כל זה טוב ויפה למיינסטרים. כיצד ניתן להסביר את המתרחש באינדי? אז קודם כל הבה נבהיר סוגיה חשובה: אינדי כבר שנים ארוכות מתאר רק מונח שיווקי ולא תוכני. עדרי ענק של להקות "אינדי" הן להקות מיינסטרים לכל דבר, הן רק חתומות בלייבלים קטנים יותר. לפיכך, כך התקף עבור מיינסטרים תקף גם עבורן. נשארנו עם הפרומיל היאכותי באמת, יוצרי אוונגרד, מוזיקאים המסונוורים במחויבות עמוקה לאיכות וחדשנות מוזיקלית. השכבה הזו היתה ותמיד תהיה ובלעדיה אין קידמה למוזיקה. אז מה קרה? או שאני טמבל סנוב ולמעשה אני זה שהתקרנף לכדי חיבה לקטעים בודדים או שאכן תמורה מסוימת חלה. או שפשוט אני צריך לחכות עד סוף השנה, עת אלבומי איכות ישרו מהעצים כפירות בשלים מלווים בארומה עזה של פפאיה, אנונה וגואבה.

כולי תקווה שאתבדה בתחושה מקדימה זו, כמו גם בברכת כשלון מהדהד לפרויקט הסלקומאי-גפני המבקש לחנוק את תרבות צריכת המוזיקה בארץ.

אה, וגם מארה שחורה לדראון עולם וברכת כיבים מדממים ואפידרמיס מבעבע לחומוס בהדונס

כשאנשים קטנים מטילים צל גדול

לאל הם הרכב רב-לאומי של מהגרים לקנדה שעושה אולדסקול טריפ-הופ ככתוב בספר. הם יוצקים תכנים פוליטיים למוזיקה המאד מלנכולית שלהם. שבוע הבא הם משיקים אלבום שלישי. N.Y. Oil מוציא בהוצאה רשמית את אלבום הסולו שלו (יציאה לא רשמית היתה בשנה שעברה) ודי לכם אם תעיפו מבט ותטו אוזן לקטע הבא בכדי להבין שמדובר בהיפ הופ חסר פשרות (האמת שהוידאו נאסר לניגון ביו טיוב בגלל תרגום די פלסטי של התכנים הפוליטיים למדיום הויזואלי)... דדלוס שב עם אלבום חדש בנינג'ה טיון מה שמבטי בית חם ואוהב לשילוב שלו של חיחופ, פאנק, סול, אבסטרקט ואקלטרוניקה ניסיונית.

במשך שנים ארוכות טרדה קושיה קשה את מנוחתם של אזרחי העולם: לאן נעלם אותו הרכב קוסמי שהעשיר את חיינו בקרן השמש המוזיקלית "cotton eye joe"? ובכן, חברים, מזור הגיע לכל מכאוביכם, עת להעלות אורכה בעזרתו של האליקסיר המוזיקלי החדש לבית הרדנקס: שיר, סליחה, המנון כדורגל חסר פשרות שנועד לחגוג את יורו 2008. השיר כל כך טוב שהוא אוטומטית הבקיע את חומות פנתאון המוזיקה לדורותיה, הדיח את הביטלס, אלה פיצ'גרלד, בטהובן ופון הילדגרד ממקומותיהם והעמיד עצמו על כן הכבוד. אכן אשפה למופת.

מעניין למה אין בלוגים ישראליים להורדת אלבומים

מייקל קשמור (current 93) תוקף בכל החזיתות ותובע את מקומו על פני הכדור: לאחר 15 שנים לצידו של דייויד טיבט הוא מחליט לפצוח בסולו ולהוכיח את עמדתו הוא מוציא אלבום סולו ראשון (sleep England), אי.פי. (the snow abides) ששיריו נכתבו על ידי טיבט ועוד אי.פי. קונספט עם מרק אלמונד המוקדש לשיריו של הרוזן סטנבוק, משורר גאה ודקדנט משלהי המאה ה-19. רכישה

הלייבל ghostly intl חבר ל-adult swim בכדי לשחרר לאוויר העולם אלבום אינטרנטי חינמי למהדרין ובו קטעים חדשים מקולמוסם של מת'יו דיר, דאברי, צ'פ, וטיכו. טדי ת'ומפסון, בנם המוכשר של הצמד המוכשר עוד יותר ריצ'רד ולינדה תומפסון (שהפליא לעזור לאימו באלבום האדיר שלה משנה שעברה) מוציא סולו עוד חודש. התאומות צ'נדרה ולי ווטסון מוציאות אי.פי בכורה בלייבל החלומות שלהן – וואנגרד – כך שתוכלו לדעת בדיוק מה הם מנגנות. בכל מקרה זה עדיף (גם ויזואלית) על האחיות לבית (שגעון) פיק. לאחר שהופיעה באלבום האחרון של ספנק רוק אמנדה בלנק והלז מוציאים אי.פי. משותף של סליז-הופ (הוצ'י מאמא!)

לאחר 180 הורדות (משמחות ביותר) של הפלסטיק פיקוקס ניתן היה לצפות שמישהו יעתר לבקשתי הצנועה וישאיר תגובה. חלומות באספמיה. אני לא רוצה לזנק למסקנות מרחיקות לכת אודות מאפייני אישיותו של המוריד הישראלי (כולל זה המוריד אלטרנטיב), אבל זה בהחלט אומר דרשני. נימוס, בני אדם, נימוס.

חדשות רעות מאד לשימפנזים

לגמרי בטעות יתכן ומכה נוספת נחתה על השימפנזים. שני חוקרים ממרכז ירקס (מרכז מחקר הקופים הנודע בעולם), גילו במהלך נתיחה לאחר המוות של שימפנזית שמתה מוות טבעי, כי במוחה של המנוחה היו שני התסמינים המורפולוגיים של אלצהיימר. באלצהיימר, אזורים מסוימים במוח נגועים במשקעים חלבוניים משני סוגים: הנפוץ ביותר של הבטא-עמילואיד והשכיח פחות הוא פקעיות טאו. עד כה היו עדויות רק אודות קיומם של משקעי בטא-עמילואיד בשימפנזים, ממצא שלכעצמו אינו מחשיד, שכן ריכוזים נמוכים שלהם אמורים להיות שם. כעת מדווחים החוקרים על מציאת שני המשקעים גם יחד, מה שאומר שלאור קירבתם הביולוגית אלינו יתחילו כעת רופאים רבים להתעלל בהם ולגרום להם לחלות באלצהיימר. למה? כי יש בזה המון, ה-מ-ו-ן כסף. אוכלוסית העולם המערבי הולכת ומזדקנת וכעת באים עלינו הימים הטובים עם הגעתם של הבייבי-בומרס לגיל הזהב ואז תהיה עליה חדה בשיעור חולי אלצהיימר. מאה שנים לאחר גילויה, המחלה לא רק חשוכת מרפא, אלא שאין שיטת אבחון ולאף אחד אין מושג מה גורם לה. הרבה חולים = הרבה כסף. מעט מידע = הרבה ניסויים. הרבה ניסויים = הרבה שימפנזים מתים בסבל. ושמישהו רק ינסה להגיד לי שזה לא מה שיקרה.

Rosen, R.F. et al. 2008. Tauopathy with paired helical filaments in an aged chimpanzee. Journal of Comparative Neurology. 509 (3): 259-270

Here fishy fishy

לרבים יש תפיסה מוטעית של אבולוציה. גרוע מכך, לביולוגים רבים יש תפיסה מוטעית של אבולוציה. אחת הטעויות השכיחות – המעידות על חוסר הבנה בסיסי של התיאוריה האבולוציונית – היא בלבול בין אבולוציה לבין המונח שהיה מזוהה עימה במאה ה-19: פרוגרס. הרעיון הוא שאבולוציה הינה תהליך של שכלול שמטרתו לפתח את האורגניזם קדימה, לעבר שלב מתקדם יותר. גם אם נניח בצד את הבעיות הפילוסופיות שבהגדרת טאלוס שכזה, זוהי פשוט הנחה שגויה. תהליכים אבולוציונים יוצרים גם מהלכים רגרסיביים (אם להשתמש במונח נוגד פרוגרס). במאמר המופיע בכתב העת Current Biology מדווחים חוקרים אמריקאים על אחד המקרים המתועדים הנדירים של רגרסיה שכזו בלהקה של הדגיגון עוקצן שלושה קוצים באגם וושינגטון במדינת וושינגטון. המיוחד באגם זה הוא שלפני כחמישים שנה הוא היה במצב קישוני ולאחר השקעה של כ-150 מיליון דולר במשלך שנות השישים הוא נוקה והפך לאתר דיג חביב ונאה. כאשר האגם היה מזוהם המים העכורים סיפקו הגנה לדגים מפני טורפים בגין תנאי ראות מוגבלת ביותר. החוקרים מניחים כי תנאים אלו יצרו לחץ טריפה נמוך על העוקצנים ולכן לא היה להם צורך בשכבת מגן לגופם. כיום, כאשר המים זכים ושקופים, החוקרים גילו כי כמחצית מאוכלוסית העוקצנים פיתחה שכבת מגן מלאה מכף רגל ועד ראש וזאת לעומת 6 אחוזים בלבד בשלהי שנות השישים. 35 אחוזים נוספים מכוסים בשכבת מגן חלקית. התהליך הרגיל המתועד במקרה של העוקצנים הוא נטיה להשיל את שכבת המגן, כך שלפנינו מקרה הפוך למגמה המתועדת. החוקרים כותבים במאמר כי השינוי המהיר במאפייני האוכלוסיה נובע מגיוון גנטי גבוה של אוכלוסיה זו, שכן באגם זה נמצאו גנים הן מהזן שמקורו במים מתוקים (מיגון מינימלי) וגן מזן הים (מיגון מקסימלי) ולא מפלסטיות פנוטיפית. זו טענה שלוקחת את המאמר הזה צעד אחד רחוק ממידותיו ומעידה כי ייתכן ואפילו כותביו לא בקיאים דיו ברזי התיאוריה האבולוציונית העדכנית.

Kitano, J. et al. 2008. Reverse evolution of armor plates in the threespine stickleback. Current Biology. 10.1016/j.cub.2008.04.027

עוזה דווקא מאד אוהבת ברייקור

הרבלייזר מוציאים אלבום חדש עם עוד תופין ומגדניות של פאנק חיפחופ ואלקטרוניקה משמחים ומקפצצים. לא פורץ דרך, אך משמח טלפיים. בליס נ' אסו הם הרכב חיפחופ אוסטרלי איכותי עם הבנה עמוקה של הזאנר ושורשיו: האלבום החדש מכסה סול, פאנק, רנב, אולדסקול ופטפוניזם (זה לגיטימי זה?). וינסנט מון הוא דוקומנטריסט צרפתי שבחר לתעד את קורותיה של The national במהלך הקלטות האלבום שלהם שיצא שנה שעברה. הסרט יוצא בדץ ודצה (טריילר) והוא מלווה גם בדיסק אודיו שהוא אי.פי. חדש של הלהקה ובו חומרים שלא זכו לנחות על אזני מעריצים ערלות. מנו קנטון הצרפתי אחראי לטכנו הכי אגרסיבי ששמעתי בזמן האחרון מחוץ למחוזות הברייקור.

ג'וש מקדרמוט הוא פוסט-דוקטורנט מאוניברסיטת מינסוטה והוא מפרסם את הפרשנות האבולוציונית שלו למקור החיבה והצורך האנושי במוזיקה. הוא מפרסם כחלק מסדרה בת תשעה חלקים בהמשכים בכתב העת המדעי האולטרה-הייפר יוקרתי נייצ'ר על הקשר שבין מדע למוזיקה. הא לכם מה שהיה לפיליפ בול לומר בסוגיה בגיליון של שבוע שעבר. אני אתן לכם להמשיך ולעקוב לבד בשבועות הקרובים (כתב העת יוצר כל יום רביעי).

Plastic peacocks - Cycle of the donkey

טווסי הפלסטיק הם הרכב האינדי המעולה של דני אברג'יל (גיטרות ושירה), חגי פרשטמן (תופים) ואיתן רדושינסקי (בס ושירה). אברג'יל ורדושינסקי החליפו זה את זה בווקי טוקיז ויחד עם דניאל זייבלט (תופים) הם הוציאו בפאסט מיוזיק את אלבום הראשון Radio death ב-2002 (האלבום כלל את השיר האלמותי blank שזכה אף בתואר שיר האלטרנטיב של אותה שנה). חגי התמנון פרשטמן החליף את דניאל זייבלט מההרכב המקורי של הפלסטיק.

האלבום שלם, גמור וחתום, אחרי מיקסים סופיים ואמור היה לצאת ביוני 2004 (טכנאי ההקלטה ואחרי המיקס היה עמי שלו). אולם הוא לא זכה – ולא יזכה כנראה – לראות אור ויניל. מדוע? ובכן, הלהקה התפרקה בגין אותה סיבה עתיקת יומין המוכרת ברשומות כ"חילוקי דעות אומנותיים" בין שני הסולנים. שביבי תקווה שהגצו לחלל האוויר עת התאחדו השלושה להופעת חד-פעמית בנו-לימיט בליין הז"ל פיפ שואו ב-2007 התפוגגו להם כגחליליות עם הנץ החמה. הדפסה של אלבום בדיעבד קשה מאד בכלל ועוד יותר במקרה הנוכחי, לאור העובדה שהשלושה עדיין חיים ונושמים ובנוסף לא יתאחדו בכדי לגבות את ההוצאה באיזה סיבובנצ'יק קטן. כיום אדון אברג'יל שר ומנגן בהרכב האינדי המשובח גיישה נו, חגי פרשטמן עובד קשה מאד בלחץ האדיר של ההופעות עם המונוטוניקס ואיתן רדושינסקי מנצח בגאון על קולקטיב הסירקס-קור האימתני טווסי החצות.

להבדיל מהאלבום הראשון, הפעם מונחת בפנינו סדרת שירים קצרצרה (האלבום מתוזמן ב-27 וחצי דקות בלבד עם תשעה קטעים). השינוי אינו רק טמפורלי: השירים בסייקל פאנקיים בהרבה והולמים ללא רחמים: קצר, חזק, מהיר וקולע. האלבום נפתח בשלווה עם השיר המעולה אנדורפין (שנכתב בהשראת חווית טביעה של מכר של דני אברג'יל) ומהר מאד הולך וצובר תאוצה ומגיע לקרשנדו חורק שיניים ברצף של שלושה קטעים שהם פשוט פניני אלטרנטיב קשוח: blood, no remorse ו-freakshow (שניים מהקטעים ששוחררו לרדיו בסינגל אמור היה להטרים את יציאת האלבום).

הנגינה בסייקל מהודקת וחסכונית יותר מרדיו מוות ושלושתם בכושר שיא. האלבום הוא החוליה החסרה למעריצים בדיסקוגרפיה הן של אברג'יל והן של רדושינסקי, שכן הוא מגשר על הפער שבין הפלסטיק הראשון לבין פרוייקטי ההמשך של השניים.

את העטיפה היפה עיצבה מירב שאול.

אני מעדיף לא לכתוב ביקורת על האלבום ואשמח אם מי מהמורידים יואיל בטובו לעשות זאת בעצמו.

האלבום מוצע לכם בשתי גרסאות: wav לאיכות חסרת פשרות (269 מגה, וכידוע על איכות משלמים ולכן צריך להוריד שלושה קבצים) ומפש 320 (59.8 מגה) לאיכות עם קצת פשרות.

חמור איכות גבוהה (להוריד את כל השלושה) איינץ, צוואיי אונט דריי.

וחמור איכות מפש.

לא לוקחים מפתח של חביתוש

צדיק, הלייבל של אדון זורן, ממשיך במתקפת המוזיקה היהודית שלו, והפעם מזווית מעניינת: דייויד בוכבינדר מפגיש בין אודסה להוואנה באלבום אינסטרומנטלי. אריק שאנו מטורונטו הוא מעין גרסת שנות האלפיים לרוברט וואייט. בעוד שבועיים הלייבל המצוין קונסטליישן ישחרר חדש מבית היוצר של הטורונטאי הלז. ג'ואן כשוטרת מוציאה ביוני את אלבומה השני ומארחת בו את רופוס ויינרייט. לי אף פעם לא היה כח לשטיחים של השוטרת, אבל אולי היא תשא חן בעיניכם. בק 65 הקליט קונצרט יחד עם הסימפונית של נובה סקושה. שיר חדש לקיור. אוטקר מוציא אי.פי. חדש ומבהיק. אם בבלוז מלוכלך ונוטף גריז חשקה נפשכם, סורו לחללו של סטיב האומלל הסובל מבחילות על הגלים. באופן שאינו מפתיע כלל ועיקר, החולה לא ממש מתקשר עם דברים מבוססי סיליקון שאינם צועדים על שניים ולכן האתר מתוחזק על ידי מישהו אחר (עם שם אקזוטי לא פחות...). ואם כבר בשכונה, אז טי-בון ברנט מוציא אלבום חדש.

בשעות הקטנות רק הנחלה הומה

חתלתולה חופשית, הסופר גרופ של קים גורדון (סוניק יות'), ג'ולי קפריץ (פוסי גאלור) ויושימי פי-ווי, חוזרים להקליט לאחר הפסקה של 11 שנים. האלבום יצא עוד כשבועיים. לטוואילייט סד יש אי.פי. חדש עם עטיפה מעולה. ווינדי וובר, מחצית ה-XX של הצמד המצליח ווינדי וקארל מוציאה אלבום סולו שלא דומה בשקל לחומר של הצמד: שני קטעים ארוכים מאד של סאונד סקייפינג. אנדי דיקסון הוא עוד ברנש מונקובר והוא עושה פופ מאד מוזר שמשלב נגיעות אתניות ומריחות סאונד. ווינינג גם הם מגיעים מואן-סיטי וגם הם חוטאים בפרשנות מוזרה קמעה למוזיקה פופולרית.

הלייבל פייר שקד במשך חמש שנים על הכנתו של אלבום אוסף מיוחד המוקדש כל כולו למחרוזת שירים של ג'יימס ג'ויס מ-1907. באלבום משתתפים: פיטר בק, לי רנאלדו, ג'סיקה בייליף, מרקיורי רב, אד הרקורט, מייק וואט, ברדו פונד, פליינג סוסר אטאק, פוורטו מוורטו (המעולים), קליפון, גרייבנהרסט ועוד. 36 קטעים (דיסק כפול). והנה הפתעה טעימה: לורה ווירס משחררת איפון קטן לחלל האוויר ובו חמש גרסאות כיסוי לשירים שהיא אוהבת. האלבום זמין רק ברשת או בהופעותיה. גם לייבך הסלובנים הקודרים והאאפלים מוציאים אלבום חדש.

מתאמנים מעל העיר ועדיין מצליחים לנחות על אזרחים

וטו הדנים מוציאים אלבום חדש וכמו עוד דברים שמגיעים בזמן האחרון משם מדובר במקרה של אלקטרו-רוק לא מזיק כלל לבריאות החך. הבמבלביז הם טריו חמוד וקופצני מבריסטול שעושה פופ ביתי עם חיוך. ואם כבר בפופ עסקינן, הרי שהגרסה הקאמרית שלו מיוצגת נאמנה על ידי צדקם של החד-קרנים האמריקאים המשיקים אלבום חדש. גם השבדים מרימים היום תרומה למאבק הפופי בכוחות האופל בדומתם של ספידמרקט אווניו. ותיקי הגראנג' מאדהני חוזרים באלבום חדש! וויזר החדש דלף.

חיים נוספים הם להקה אמריקאית שמציגה שירה פולקית בחזית כשמאחור רועשת וגועשת לה חומת רעש כשם היו הכלאה בין הגרזן, דאוס מוקדם ומלך ארגמן. האלבום יצא בתחילת מאי ונראה כי לאחר הבצורת המייאשת של השליש הראשון של השנה דברים מתחילים להשתפר (יחד עם האיינשטורצנדה החדש). קלאצ'י הופקינס הוא חיפ-חופיסט מז'אנר האבסטרקט, חבר של mf doom, שעושה שילוב בין חיפחופ מעניין לג'ז. עוד שמיעה מאתגרת ומתגמלת של מאי. אולי עצמאות ישראל משליכה קארמה חיובית על עולם המוזיקה?

אולי מוזיקה טובה תציל את אוהדי הפועל

אכן שנות השמונים מזנקות לנו על האאורטה: ABC מצטרפים גם הם למשפחת המתקמבקים עם אלבום חדש. בזמן האחרון הצרפתים שולטים ביד רמה בסצינת האלקטרו השמח ולמעגל המתרחב מתווספים נוז שכעת גם משחררים מהאורווה וינילון טרי שחורג מהנוף המקובל ומשלב אלקטרו עם גישה טום וויטסית וקודרת יותר. ושוב אני חוזר לעיר האהובה עלי, ונקובר, ומוצא שם עוד החתמה של הלייבל מינט. קוראים להם צעיר וסקסי, האלבום יוצא שבוע הבא והוא טעים לי.

נמרי הרפובליקה עושים פופ-רוק שמצליח לא להעליב ואפילו לעניין, מה שמפתיע בהתחשב בעובדה שהם אמריקאים. הדייר הם להקה מלידס שמשלבת השפעות ברורות של הדרום היפה ואלקטרו-רוק וכעת הם חובקים אלבום זכר חדש. כמו כל ברלינאי, גם שונקי שולח ידו במינ-טק, רק שלשם שינוי זה גם יוצא לא רע. אם בפוסט הקודם שיפרתי לכם על גוואפו חדש, הרי שעכשיו נתבשרנו שבסתיו יצא אלבום שני לאת'נור, בו חבר דניאל אוסליבן מהלהקה הלז פלוס סטיבן אומלי מסאן (חביב הארט-מטאל) ווינסנט דה רוגין משורה. הכי טוב שדייויד טיבט כותב מילים וגם מתארח בשירה. גם כריסטופר ריג מאולבר נותן קולו במיקרופון. זהו מפגש פסגה אמיתי של אבירי הדרון-סייק-מטאל.

מכבי והפועל מעניינות אותי בערך כמו פרונקל על חוטמו של גמל צמא במדבריות מונוגוליה, אולם אחרי אמש אני שוקל בחיוב פשוט להחרים את אוהדי הפועל (ויש לי אפילו חבר אוהד הפועל). לאחר ההפסד של מכבי בגמר היורוליג התכנסו להם בחדווה כמה עשרות אוהדי הפועל למסיבת שמחה לאיד בככר רבין. את דרכם לככר עשו האוהדים הלבביים בנסיעה מלווה צפצופים וצפירות לאורך אבן גבירול. המשטרה התארגנה די מהר לאירוע אבל זה כמובן לא מנע מקומץ הבוריגנים (בורגני+חוליגן) לזרוק רימון עשן אדום ולעשות שמח ליושבי הככר וסביבתה. שמחה לאיד היא עדות לנמיכות קומה ולקטנות נפש ואם אלו השמחות שיש לאוהדיה השרופים של הפועל אז כנראה שהם יכולים לחתום את הגולל על חייהם האומללים והריקים מתוכן. אולי אז הככר תרגע קמעה.

עזית העז החייכנית

גמה הייס האירית משחררת את אלבומה השלישי עם אותו חומר סינגר-סונגרייטר שעבד בשבילה טוב עד כה. קאובוי המדבר הארוך הפורטוגלים מוציאים מעין אלבום אוסף שמסכם את הקריירה המוזיקלית שלהם (שנסובה סביב פוסט-רוק ואינדי בעיקרה) וזה מעניין בעיקר כי האלבום מוצא בחינם אין כסף, כן, כן, חוקי למהדרין. רוג'ר ג'וסף מנינג רב המעללים מוציא אלבום חדש תחת השם קטניפ דיינמייט. אחלה שם, מוזיקה פחות, אבל מי שמחפש פופ שנשמע כמו XTC פוגשים את וויזר, אז יאללה. ואם כבר בפופ אז עסקינן, אז מדוע שלא נשימה פעמינו לעבר פורטוגל ונטעם את מה שיש לאזבדו סילבה להציע? ואז סיבוב קצרצר לאינדיאניאפוליס לביקור אצל Everthus the deadbeats? אלוהים עשני פאנקי הם הרכב פאנק-חיפ חופ-סול משמח עד מאד מטורונטו שיגרמו לכם להתקף אפילפטי בלתי רצוני בחלקים הדרומיים של הגוף.

וכמה מיקירי האינדי מוציאים אלבומים חדשים השבוע: גוואפו הבריטים חוזרים בעוד אלבום פוסט-רוק. מיקה פ. הינסון באי.פי., פרוריינט האמריקאים הותיקים מוסיפים עוד פרק ביצירת הנויז האגרסיבי המתמשכת שלהם. ג'סיקה בייליף חוברת לאנליס מונסרה הבלגית לאי.פי. של פולק קצת אחר. מהצד האחר והקליל של הסקאלה, מרטינה טופלי-ברד מגיעה עם עוד קורטוב של אותו טריפ הופ מימי טריקי. ואיימי מאן שבה אלינו ביוני לאחר העדרות מה עם תקליט שביעי במספר, עתיר קלידים וחף מגיטרות חשמליות. השרלטנים מציעים את אלבום החדש להורדה חינמילית. בתים חדשים מטים לפול שבים בעוד אלבום, אוסף של כל הקטעים אותם הם שמו בעבר באתר שלהם שמרכיבים יחד משחק קלפים מסובך. זה אלבום קונספט מוזר, ולדיסק מצורף גם סרט.

מאלף האגמים ועד לכור הגרעיני - מים כבדים

הלייבל המעולה עד אין קץ נומרו גרופ מתמחה בהוצאה מחודשת של אבני אודם שנשכחו ויהלומים שהלכו לאיבוד מתחום הסול והפאנק. הם מבקרים בעליות גג של אספנים מכל העולם, חוצים יבשות וצולחים גאיות הכל בכדי לדלות פנינים שהעולם המוזיקלי פספס בפעם הראשונה. והנה, נומרו גרופ הגיעו לדימונה ומוציאים אלבום המוקדש כולו לכושים העבריים. זה כל כך לא מה שאתם חושבים שהכושים העבריים עושים (אחרי שנים ארוכות בהן שיטחו את התרבות המוזיקלית שלהם לכדי קולות גיבוי לשלמה גרוניך): פאנק, סול ואפרו-ביט לתפארת כור מחצבתם (הווה אומר שיקגו ודטרויט). נראה כאילו משרד החוץ לא יכל לבקש מתנת יומולדת מוזיקלית טובה מזו לחגיגות יום העצמאות: הם שרים בחדוות אין-קץ אודות נפלאותיה של דימונה (בירת הרוחניות העולמית, לא פחות!), נופיו עוצרי הנשימה של הנגב ומגניבותה השמיימית של כנען אשר בציון. ועל כך נאמר כבר: צהוב עולה.

ומשהו אחר לגמרי. הלייבל האיכותי לא פחות קונסטליישן מוציא אלבום נוסף לגברת קרלה בוזוליק. הפעם היא מוציאה את האלבום תחת השם אוונגליסטה והיא משלימה מטמורפוזה מופלאה מאלבומי הקאנטרי המוקדמים שלה. זהו אלבום חריג בנוף של קונסטליישן שרגילים להוציא פוסט-רוק בעוד הגברת עם המגף עושה פופ מתוחכם ומאתגר עם הרבה נגיעות של קלאסי, אמביינט, קברט ואקספרימנטל. את האלבום הקליט לא אחר מהגאון אפרים ואת כלי הקשת מספקת אחת הלהקות הגדולות ביותר שפועלות כיום, ה-silver mount zion. שמיעה לא קלה, אם כי נגישה יותר מהאלבום הקודם.