הקיפוד ששומר על חנות הסרגלים

וואו באהו"י רבתי. לאלבום כזה חיכיתי עוד משנות השבעים, אבל אני מקפיץ את הפיסטולטה, אז רגע. בממלכה המאוחדת יושבת לה אגודה (או כפי שבסימפסונז היא היתה נקראת: stone cutters) המתקראת הכופרים האנגלים ולבוס שכתביו הולידו את התנועה קוראים קנת' גרנט. היות וכמעט כל אדם נורמטיבי (או לפחות כל מי שלא קוראים לו דייויד טיבט) היה קורא לאדון גרנט פסיכי שהפנטהאוז שלו לא ממש מאוכלס, אצו רצו חברי האגודה להפיץ את משנתו הסדורה (אבל עם טוויסט, כי הברנש שנא רוק!). בעוד אנחנו נאלצים להסתפק בסלוגנים מגמגמים מטופשים המהללים את שמו ומקום לידתו של משיח פלוני, האגודה הזו החליטה לעשות אלבום! התוצאה, בדיוק כפי שהייתם מצפים מאנשים המתעסקים בתורת הנסתר, מגיה שחורה וצללים ארוכים, מהפנטת, אפלה, עטויה בתכריכי דרון ואמביינט כבדים ומרוצפת בטקסטים ברוחו של הבוס הכל יכול לבית גרנט. איזה רעיון כביר! לא הייתם מוכנים להיפרד מטריליוני דולרים בשביל לשמוע עיבוד מוזיקלי לתורתו של האברד רק בשביל לקרב לבבות לסיינטולוגיה? ברור שכן. וזה יותר טוב, כי זה גם בא במבטא בריטי, כמה עוד אפשר לבקש? באמת שאין לי מושג מי ומה עומדים מאחורי הפרויקט ומי מנגן שם, אבל תחשבו מה היה קורה אם אורן זריף היה מתעל את פרויקט רוטנברג שלו לתוך סונטת רוח הרפאים של טוקסידומון ונותן לדייויד טיבט לדקלם מיד לאחר צריכה של 200 גרם פטריות משובחות כשברקע מתנגן les maledictus sound ואז תבינו למה אני כולי רטט ופרכוסים. אלבומים כאלו הופכים נבירה בעשרות תקליטים מחפירים חדשים ביום למוצדקת. חיפשתי מקום שיעניק לכם טעימה או מצמוץ אך ללא הועיל. פשוט תצטרכו לסמוך עלי במקרה הזה (פעולה לא מומלצת בעליל...). ללא ספק אחד מאלבומי השנה שלי.

המלצה חמה כזו היא הזדמנות מצוינת לעוזה לספר למה היא כל כך סובלת מהמוזיקה היום. החלטתי לא לחכות עד לסיכום השנה, שכן אז אני מתכוון להבליט רק את הדברים הטובים שבכל זאת הצליחו להיווצר השנה. אז הנה הוא החור בגרוש שלי:

באותו אופן בו התבצעה לה בחרש ובאלגנטיות הקפיטליזציה של ההומופיליה בדמות המטרוסקסואל, כך גם הגיקופיליה התרגמה לה בעשור האחרון לקפיטליזציה של מונחים כמו "אינדי" ו"אלטרנטיב", כולם, ללא יוצא מן הכלל, עונים להגדרה המופלאה של ליסה סימפסון "rebellious in a conformist kinda way". מה שהתחיל כתנועה מוגבלת-רשת התפשט כהתפרצות אבולה הרסנית לעולם האמיתי עד כדי כך שהומצא תת-זא'נר ההולם בדיוק את הנוער והמוזיקה השלובים בו: mall emo. זבל בזרג רבתי. אם לסטר בנגז היה מעלה כלל על דעתו שביום מן הימים מורשתו תתקמט ביגון לתוך הרפש המתקרא ביקורת פיצ'פורק הוא היה חדל מעיסוקיו בו במקום ומתאבד בסטייג' דייב הראשון בהיסטוריה. כל כך הרבה בלוגרים מעודדים את קהל קוראיהם לראות את ההקשר הרחב של יותר של המוזיקה (מטרה נעלה ללא ספק), בלי לראות בכלל שהם שבויים בנקודה כה זעירה, שרק נוכחותה בחלל הוירטואלי מתעתעת בהם וגורמת להם לחשוב שהעולם במלואו פרוש בפניהם. מחקרים אינספור מעידים בבירור כי העושר של האינטרנט גרם לרוב המוחץ של המשתמשים לצמצם באופן חמור את הפרספקטיבה שלהם, להתכדרר לתוך קהילה מונוליתית ואוטרקית בתהליך של פידבק חיובי. כמו תמיד, מעטים הם אלו המנצלים את הרשת באופן מרחיב דעת ואופקים. זו לא חוכמה למצוא עוד ועוד אתרים שמראים לך בדיוק את אותם דברים (סרטים, מוזיקה, ספרים, ברברת ועוד) שאתה אוהב מלכתחילה רק לא ידעת שאתה מכיר. תרבות השיבוט הוירטואלי היא זו העומדת מאחורי ההצלחה המסחררת של האינדי גיק-שיק ונקודת האור היחידה בשלב זה היא שעכשיו אנחנו עדיין בשלב האקספוננציאלי של התפשטותה. אולי לכשנגיע לפלטו דברים ישתנו קצת.

כאשר בוחנים את המוזיקה הפופולרית של ימינו בהקשר תרבותי רחב אפשר למצוא את מנגנון הכלים השלובים בעזרתו היא הדרדרה למרבצה הנוכחי במעמקי המאפליה: זה מתחיל בטכנולוגיה זולה וזמינה היוצרת מצב בו כל אחד, בכל מקום ובכל רגע נתון יכול ל"יצור" מוצר (אומנות זה בוודאי לא) באיכות טכנית גבוהה ולהפיצו בשניות לאחד מאותם מעגלי חדש-מוכר. יוצר שכזה יכול להיות סמוך ובטוח שדור 140 התווים, בו מהירות חשובה עשרות מונים מאיכות לא יהיה ביקורתי יתר על המידה שכן לעצור ולחשוב זה משהו שמבנה המוח של יונקי הרשת כבר לא מסוגל לעשות. יוצר שכזה, באופן לחלוטין לא מודע, מתגלגל בשלוותא על פסים שהניחה ומניחה גלובליזציה המייצרת הומוגניזציה, דהיינו הרחבת מעגל החדש-המוכר בטור גיאומטרי. היות ועסקינן במנגנון שוק חופשי, כוחות השוק החדש הכניעו, לצהלת המונים צמאים לדם שלא באמת היה שם מלכתחילה, את מנגנון הבקרה הכמעט בלעדי של ימים עברו: חברות התקליטים. אז אולי זה הזמן להזכיר שמעבר להיותן תאגידים צמאי-דם ועריציים, חברות התקליטים היוו מנגנון סינון יעיל ביותר והן הציבו רף כניסה מסוים (אפשר להתווכח עד צאת החמה אודות מאפייניו של רף זה) לתעשית המוזיקה. גם לייבלים קטנטנים ביצעו סינון וכך גם תעשית השוליים עברה רגולציה ברמה הבסיסית ביותר. היום אין שום מנגנון שכזה ובעוד הרוב בוחר לראות את הצד החיובי שבזה (הפצה ישירה נטולת מתווכים) אני רואה גם את התוצאות השליליות הנובעות מהעדר זה.

ברור שלכל כלל יש את היוצא מן הכלל, אבל זו לא חוכמה למצוא את בעל העין האחת בממלכת העיוורים. תמיד היו ולעולם יהיו אנשים מוכשרים עם כשרון מוזיקלי אמיתי שימשיכו ליצור מוזיקה איכותית, מרגשת, בעלת עומק ואחריות, כזו המודעת להיסטוריה ומביטה לעתיד או סתם איכותית ללא פשרות. הבעיה היום היא שבתוך אוקיינוס המדמנה הסובב אותם, ריכוזם הופך כמעט להומיאופתי ולכן לבלתי יעיל בעליל (במונחים קונבנציונלים כמובן...). ובהקבלה תנ"כית, חמישים צדיקים יכולים להציל אולי את סדום ועמורה אבל הם לבטח לא ישנו את אופיין.

השבוע הכיר לי קולגה את דרן בראון, מתעתע מוח בריטי מאלף ברמות אינטרגלקטיות. ואם אתם שואלים את עצמכם מה הקשר ולמה הלינק מופיע פה, פשוט תצפו ונראה לי שבסוף תבינו מה הקשר...

המדען המודרני כסרגיי בובקה, או למה צעדים קטנים טובים לשמירה על הקביעות

הועדה הפסיכוגיאוגרפית יגרמו לדייויד טיבט להיות גאה מאד: אמביינט גותי מעוטר בבריטון אפל כמו נובמבר במערב האי הבריטי. עוד עדות לקאמבק העמוק של שנות השמונים על כל גווניהן.

אוונגליסטה הוא הפרויקט האחרון של הגברת היקרה קרלה בוזוליך . קרלה היא מוזיקאית בחסד ועוזה עוקבת אחריה מקרוב זה זמן מה, מתפעלת מאופיה הזיקיתי ויכולתה להביא נגנים שונים לחלוטין זה מזה להרכיב יחד פאזל מורכב ויפהפה שנשמע מונוליתי לחלוטין. ללא ספק אחת האמניות המגוונות והמעניינות ביותר הפועלות כיום בסיתרא אחרא. אלבום הבכורה יצא באוקטובר בקונסטליישן.

דניאל סטק-הומסי (?) זונחת את שמה המוזר לטובת שם במה מוצלח בהרבה (נהר באמצע) דרכו היא עושה קברט ברוקי (??) ניסיוני ענוג וזך כישבנו של בבון מסוקס בן יומו. השפעות חסונות ביותר של סייק ואקספרימנטל משנות השבעים יוצרים מוזיקה פשוט יפה.

אוטו פון שיראך חוזרים והפעם הם משלבים בין ברייקור לבין הרזידנטס של שנות השמונים וגובלין, מה שמתרגם לאפלה קינקית במהירות מסחררת ואקספרימנטל בתאוצת שיא. כמו תמיד, מרכולתו של האוטו לא תמיד פוגעת, אבל היא לבטח מאתגרת ומציגה פן אחר של אלקטרוניקה.

אנדרו פקלר עושה גליץ' פריך, פציץ ופציח, כיאה למי ששיחרר כבר בקראנקי או שטאובגולד.

והנה עוזה מגיחה למיינסטרים (דהיינו היא מריחה, הוא לא שם עליה חצי זרבובית). סוויצ'פוט הם קולדפליי רק עם כשרון. יושבים להם בנחת באפרכסת של כולם, רק בלי להעליב עם שירים שנשמעים ב-ד-י-ו-ק אותו הדבר. אל תחפשו מקוריות כאן, רק ביצוע מדויק, יעיל ונכון של פופ/רוק בריטי ששואב מכל דבר טוב שבא לפניו בתחום. מיותר לציין שכל הדביקות הקולדפליית מעניינת לי את הישבן אבל כשהם מעבירים הילוך, מחברים דיסטורשן ונוסעים מנצ'סטרה, דברים מתחילים לדפוק.

והנה קצת פרי ג'ז בריטי אגרסיבי מביות היוצר של טריוVD.

ולקינוח הפרק המוזיקלי: התקליטן הטמיר, אשר מייצג את הגל החדש של הברייקור (זה שמערבב סגנונות כאילו שחו להם בקלחת של מכשפה חשמלית, לא גירסת שבירת הגאבר הכסחנית), מוציא חדש. אז הנה קטע קצת יותר ישן (מיותר לציין שהחדש יוצא באד נויזיאם, נכון?)

ובשעה טובה צלחנו הלחנים והגענו למדענים:

הנושא המחקרי הלוהט ביותר בעשורים האחרונים בפסיכולוגיה אבולוציונית הוא האבולוציה של השפה. רבבות מחקרים נכתבו על הנושא וכעת מגיעים חוקרים מ-UCLA וטוענים כי סיבה מרכזית בגינה הומו סאפיינס מדבר והאחרים לא היא הגן הרגולוטורי החביב FOXP2. מחקרים עברו מעידים כי מוטציה מסוימת של גן זה עומדת מאחורי קשיי דיבור ורכישת שפה בקרב בני אדם וכי שינויים במנה בחלבון לו מקודד הגן הופיעו בקרב בני אדם בערך באותו זמן בו השפה הופיעה. המחקר החדש טוען כי הבדלים באופן בו גן זה מבוטא בקרב בין בני אדם ובין שימפנזים הם העומדים מאחורי אי-יכולתם של השימפנזים לדבר. המחקר החדש יצא לבדוק באופן פרטני כיצד שינויים במבנה חלבון ה-FOXP2 בתרביות תאים אנושיים ושימפנזיים וזאת על ידי סריקת הגנום אחר הגנים שפעילותם מבוקרת באמצעות FOXP2. השוואה זו מראה כי שני החלבונים בנויים באופן שונה ולכן גם מתפקדים באופן שונה. החוקרים טוענים כי ממצאים אלו עשויים להסביר את ההבדל בהתנהגות השפה בין המינים, שכן מפל העלה חלבונית שונה מוביל לעיצובן של תכונות שונות לחלוטין בין שימפנזים לבין בני אדם.

Konopka G et al. 2009. Human-specific transcriptional regulation of CNS development genes by FOXP2. Nature. 462 (7270): 213-218

נושא מחקרי לוהט אחר, אם כי ותיק בהרבה, הוא סוגית האלטרואיזם בעולם החי. מחקר חדש מצביע על האפשרות המפתיעה כי גם לצמחים יש התנהגות אלטרואיסטית. תקשורת בין צמחים הינה דבר מוכר ומתועד היטב וכעת חוקרים שעבדו על הצמח Impatiens pallida מדווחים כי צמחים עם קירבה גנטית החאד לשני מגיבים באופן שונה מצמחים ללא קירבה גנטית למדדים שונים של תחרות.צמח זה גדל במקבצים צפופים של פרטים הקרובים זה לזה מבחינה גנטית והוא חשוף לתחרות עזה מעל לאדמה. החוקרים חשפו את הצמחים שלהם לשני מדדי תחרות (איכות אור וצפיפות שורשים) כשהצמחים חולקו לכאלו עם קירבה גנטית זה לזה וכאלו ללא קירבה שכזו. בקרב קבוצת בני המשפחה הצמחים לא שינו את מאפייני חלוקת המשאבים לעלים ו/או לשורשים ובמקום זאת הם השקיעו אנרגיה בהארכת הגבעול ויצירת ענפים חדשים. מכאן עולה שלמין זה היכולת לזהות פרטים עם קירבה גנטית ולהבדילם מאלו שנעדרים קירבה זו. דהיינו הקולקטיב ניסה להגדיל את שטח הפנים לפוטוסינתזה וזאת מבלי להסתיר את אחיו הצמחים הסמוכים לו. קבוצת הניסוי בה צמחים היו נטולי קירבה גנטית, הצמחים אכן השקיעו אנרגיה בהגדלת שטח פני העלים, דבר שבעליל יוצר תחרות בין צמחים סמוכים. החוקרים מדווחים גם כי הבדלים אלו נצפו אך ורק בקרב רותם צמחים שגדלו בנוכחות שכנים בעלי שורש, הווה אומר התקשורת הכימיקלית בין השורשים הכרחית במין זה לזיהוי. השורה התחתונה היא שגם בקרב צמחים ישנם מינים חברותיים.

Murphy GP, Dudley SA. 2009. Kin recognition: competition and cooperation in Impatiens (Balsaminaceae). American Journal of Botany. 96: 1990-1996

צביעות הרוקנרול, או שברו לי את הגיטרה – מי ישלם?

השבוע, לאחר חודשים של הורדת ערוצים בודדים באופן הכי מתסכל שניתן להעלות על הדעת, סופסוף זכיתי לשמוע קטע שלם ומלא (אמנם טרום מיקס) של הגיישהנו החדש. שלוש וחצי דקות של אושר צרוף וחיוך מטומטם על הלקקן. עם טלסקופ הם לא רואים את התחרות בארץ...

מכפלת תרמו את כישוריהם המוזיקליים להפקה של התיאטרון הציבורי של ניו יורק יחד עם אן האת'אווי של הלילה השניים עשר. במקור הם עושים פופ-אמריקנה קסומה וכעת הם התחברו לצד הברוקי שלהם. האמת שהתוצאה די מזעזעת ולכן זו הזדמנות משובחת להיזכר ברגעים יפים יותר:

החודש יוצאת הדפסה מחודשת של כל שלושת אלבומיה של רולי ראיין מ-1973. הבעיה היא שהקטע הזה הוא הטוב ביותר ומשאיר את השאר מילין רבים מאחור.

והנה כמה דברים בקטנה, יען כי או שעוזה לא הצליחה למצוא את האלבום המלא או שהיא לא ממש נפלה מהם, אבל לא ברמה שתמנע הפצת הבשורה: המציצנים היפנים מגיעים דווקא מאנגליה והם עושים הרבה רעש, משהו שמזכיר את קווין אנדרינה (ע"ע פוסט קודם) ובעיקר כי יש להם חתול בעמוד הבית. כפר כף-הרגל הם בדיוק סוג הבלאגן שאני אוהב: הרכב תופים-קולות בלבד, או שמא יש לומר תופים-צרחות? תשכחו ממלודיה או מורכבות מוזיקלית: זוהי פשוט אנדרלמוסיה-פסט במיטבה, ומתכון בטוח לכאב ראש לשותפיכם למשרד ולפיטורים מיידיים. מתנדב הרובה גם הם בריטים אבל הם תקועים בעשור אחר לגמרי עם מעין שוגייזנינג מעודכן. הביצים החביבות עושות את מה שאמור להיות אלבום האימה של המאה שכולו מחווה לטווין פיקס ואני די משוכנע שאתם צריכים לשכוח לגמרי מבדלמנטו ולחשוב יותר בכיוון של פופ אידיוטי משריש. אליסה לו האיטלקיה עושה אמביינט אוורירי שלא צולל יותר מדי.

והנה דוגמא מצוינת למצבה של המוזיקה היום: הדוקן. הרכב האלקטרו הלונדוני הוא למעשה הפרוד'יג'י של שנות האלפיים, אבל עשור בלבד יוצר בדל של עולם ומלואו. המוזיקה של הפרודיג'י עיצבה דור שלם בגלל שתי סיבות שהופכות להקות ומוזיקה לאל-מותיות: מוזיקה שכמוה טרם נשמע עד אז וצמיחה מתוך תרבות-נגד אמיתי. סצינת הרייב של שלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים ייצגה תרבות מחתרתית של ממש (למעשה זו התנועה החברתית-מוזיקלית האחרונה שצמחה באמת מתוך מגמה של התרסה) והמוזיקה ששימשה לה כשגריר היתה בוטה כפי שרק ההארדקור של לוס אנג'לס היה בשנות השמונים המוקדמות מאד. פרודיג'י ייצגו בכל רמ"ח איבריהם תרבות שלא יכלה ולא יכולה לשבת במיינסטרים. היום, יש לנו מצד אחד את הדאבסטפ ומצד שני אימו. כולם ביטויים מוזיקליים של ילדים מפונקים ושבעים שתרבות וחברה הם מונחים נפרדים זה מזה עבורם. הדוקן לקחו מפרודיג'י משהו בלתי ניתן לתרגום שנקרא sensibilities ולקחו אותו היישר לבמה, בלי לעבור את התחנות בהן עברו פלינט והאולט. הדוקן לא מייצגים אף אחד ושום דבר ולכן המוזיקה שלהם (טובה ככל שתהיה) לעולם לא תגיע לגבהים של פרודיג'י המוקדמים. אולי המהפכה המוזיקלית הבאה תגיע ממזרח אירופה או מרכז אמריקה, מקומות שבהם עדיין יש חשיבות לעממיות של המוזיקה, לקונטקסט בה היא נוצרת ולא מוצר אינטרנטי סינתטי המבלבל בין חשיבה עצמאית לשטיפת מוח קפיטליסטית. הסאונד הבא חייב להיות סאונד של כעס כתחליף לשאננות ולמדושנות של היום.

ולקינוח: אלבום חדש להרכב החיפחופ האוסטרלי חשיבה טקטית. הקטעים שאני אוהב ממנו לא זכו לוידאו, אז נחזורה אחורה לאלבום הקודם ונדלה ממנו קצת שמיייח.

All the wrong friends in the right places

יש משהו בממלכה הבריטית שגורם לז'אנרים מסויימים לעבוד הכי טוב רק באפור גשום. סנסר משלבים פאנק והיפ הופ כאילו היו צ'אמבוומבה, קלאש ופרודיג'י יחד ושופכים מלל פוליטי כאילו גברת הברזל עדין בשלטון.

ובתפנית חדה: לאשף החשמל בונובו יש אלבום חדש והסנונית הראשונה ממנו היא פנינת דאון-טמפו מופלאה, שצריכה להצרך דווקא בגרסת הרימיקס שלה מביתו של גראסקט.

את זה רציתי לתת בפוסט הקודם, אבל במקרה הזה איחור אינו מוריד נקודות. שיר מופתי ברמות אולימפיות מפרויקט הפוסט-הכל השאפתני אנסמבל הג'ז האפל של הקילימנג'רו.

לאלקטריק סיקס יש אלבום חדש וכהרגלם בקודש הם ממשיכים לשחרר מפלצות רחבות המוחבאות היטב בתוך אלבומים בינוניים ומטה. הנה דוגמא למשמיד בטונדות שיגרום לכל בנאי – בוב או אחר – לקפץ עם הקונגו שלו.

הדפסה מחודשת לבויד רייס, שאם תכירו אותו סביר להניח שזה יהיה תחת השם NON. הברנש הלא ממש בסדר בראש הוא אמן ספוקן וורד/אינדסטריאל/פאנק שצמח בסצינת האוונגרד האמיתית של האייטיז. הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש ובנוסף גם לא ממש ידידותי לאוזן הלא מתורגלת. האדון ליאון שיחרר לאוויר כמה וכמה שדוני אינדסטריאל שגרמו אפילו לאוזניים של עוזה לדמם בזמנו. תחשבו מה היה קורה עם ג'לו ביאפרה היה מחליט ללכת לצד האפל ואז תבינו במה עסקינן. אלבום מ-1995 נושם כעת אוויר שנות 2000.

ולקינוח, קצת מדע (בכדי שרועי לא ירביץ לי)

מודל מתמטי חדש מראה, בפעם הראשונה, כי ישנם במוחם של מקוקים נוירונים יעודיים לתזמון. סוגית ייצוג הזמן הינה אחת המורכבות והמסועפות הפסיכולוגיה ובפסיכופיזיקה ותלי-תילים של מילים ומודלים הוצעו בכדי לתאר ולהסביר את האופן בו חיות מסוגלות לפעול על פי תפיסת זמן במרווחים שונים. השיפור הדרסטי בשיטות הזיהוי הנוירולוגיות הזניק קדימה השדה המחקרי הזה (תוך כדי החרפה דוחה של האכזריות כלפי בעלי חיים במהלך הניסויים). במאמר המופיע בכתב העת היוקרתי PNAS מדווחים חוקרים כי נוירונים אלו פועלים בשני אזורים: ה-PFC והסטריאטום, שניהם אזורים המעורבים בפעילות קוגניטיבית מתקדמת. שני מקוקים אולפו לבצע פעולה מוטורית בתגובה לתנועה של גירוי ויזואלי על מסך. הקופים היו חופשיים לבצע את הפעולה מתי שהם רוצים לאחר מתן פקודת ההתחלה. החוקרים טוענים כי תאי-עצב אלו פועלים בקורלציה ישירה לגירוי הויזואלי אליו הנבדק נחשף וכי ניטור הזמן נעשה על ידי הפעלה עוקבת של נוירונים בהתאם למאפייני הגירוי הויזואלי המעובד במוח, דומה ליצירת חתימת-זמן על גבי סרט וידאו. לאחר הפקודה להתחלת הניסוי קבוצות שונות של נוירונים פעלו במרווחי זמן קבועים מאותה פקודה (100, 110, 150 מילישניה וכיוב'). דהיינו, הדפוס הקבוע והמדויק של יצירת חותמות הזמן ברזולוצית זמן גבוהה ביותר מאפשרת את הבסיס ליצירת ייצוג זמן רציף במונחים של התנהגות מוטורית. לפנינו אם כך מקרה של תזמון ללא זמן (או ליתר דיוק, ללא שעון).

Jin DZ et al. 2009. Neural representation of time in cortico-basal ganglia circuits. PNAS. 10.1073/pnas.0909881106

ונחזור לנושא קרוב יותר ללבי: התנהגות בעלי חיים. אחת הסוגיות המרתקות בתחום זה הינה האופן בו פרטים בקבוצה מעבירים מידע האחד לשני, או במילים מקצועיות יותר: למידה חברתית. ישנן טכניקות רבות של למידה חברתית וכעת מחקר אמריקאי חדש מראה כי דרורים צעירים לומדים לשיר על ידי ציתות לדיאלוגים של מבוגרים. החוקרים עקבו אחר דרורים זכרים רכים בשנים והשמיעו להם שיחות על הא ועל דא שהוקלטו בין שני מבוגרים (שהתפגרו כבר כך ששירתם אינה מוכרת לצעירים) ומדדו כמה זמן לקח לזאטוטים להתקרב לרמקולים ולאיזה מרחק מהם הם הגיעו. הנתונים מראים כי דרורונים התקרבו יותר ועשו זאת מהר יותר כאשר הם שמעו דיאלוג מאשר מונולוג.

Templeton CN et al. 2009. Juvenile sparrows preferentially eavesdrop on adult song interactions. Proceedings of the Royal Society B – Biological Sciences. 10.1098/rspb.2009.1491

מהמולקולות שמרכיבות בני אדם אפשר לבנות כל כך הרבה מינים אחרים יותר טובים

עטלפים עושים את סוג המוזיקה שעושה הכי נעים לעוזה לאחרונה: שילוב של מת', גאראז' וסייק עם כל טוב הארץ והכל תחת כסות אינטלקטואלית בריטית כבדה. נשמע כמו מצעד בו לודיסטים מובילים נודיסטים מחוף קפוא למסבאה עפופת עשן להילולת וויסקי ומופעי סספנשן. במילים אחרות: אם אהבתם את קרדיאקס אתם חייבים לשמוע את העטלפים.

SHADOW FUCKING from Digital Beast on Vimeo.

ממש לא רחוק משם נמצא את דיסה הגרמנים שלוקחים את המרקחת הנ"ל לכיוון יותר פרי ג'זי תוך כדי שמירה על אותן אנרגיות, דהיינו זה כמו לשמוע שת"פ בין האקס לברויצמן בבירגרטן בפברואר.

עקב בצד אגודל הפרויקט האחרון שלהם שיצא לפני כחודש בלבד, אנסמבל הג'ז האפל של קילימנג'רו משחררים את אלבומם השני. למי שפספס, עסקינן בפיסות פוסט-רוק מורכבות, מפותלות ומהפנטות עם רמזים לטוקסידומון מוקדם שעושות כל כך נעים שאפילו כיפות הקרח על ההר מוכנות להשאר במקומן. The ettes חוזרים עם אלבום חדש עטור גאראז' ועתיר סייק (כולל קאבר מפתיע לפנינת סייק נשכחת). בדיוק סוג המוזיקה שעושה נעים באוזן לעוזה בימים קרים אלו (שורות אלו נכתבות כשבחוץ 6 מעלות בצהרי היום). דם גדול הם הרכב פורטלנדאי המתרומם גבוה מעל לרמה שהסצנה המקומית שם הרגילה אותנו אליה. ההרכב הם רביעיה שבסיסה הוא צמד מקימי להקת סרברוס (מהצד השני של היבשת) והם מנגנים מוזיקה שמשיעים בקרחות יער כאשר רוצים לזמן מכפשות/פיות (הכל תלוי בהעדפה האישית של המאזין). אינספור כלים משמשים ליצירת אוירה מהפנטת וגותית (במובן ההופמני ולא במובן האייטיזי). ללהקה יש חיבה ל-CDR-ים והיא מנפיקה אותם בשרשרת אם כי בהדפסות מצומצמות מאד. כאן תמצאו הרבה מוזיקה ווידאו שיחסכו לי מקום.

לזעיר השבדים יש אלבום חדש וכמו תמיד מדובר בהנאה צרופה מפניני פופ הנע בין המינימלי לקאמרי עם נגיסוני אלקטרוניקה פריכים. שורו הביטו וראו בעצמכם

לקייטי ג'יין גרסייד יש מפלצת מרתיעה בגרון וכשהיא יוצאת לטיול בפארק כולם מחפשים את המסתור הקרוב. אבל, בפרויקט החדש שלה (שבאופן משעשע נקרא הגרון של רובי), מי שהיתה עמוד האש של מחנה הסקרימו (הלהקה הקודמת שלה – המלכה אנדרינה – עדיין עומד בפסגת הז'אנר), צורחת מלידה וצווחת אנושות, מתכדררת לה בפינה בשקט ומוציאה אלבום שכל כולו לחישות ענוגות. מה שהגיל עושה ל(א)נשים.

למי שתהה מה גורלה של קייט בוש, סביר להניח שהיא התגלגלה בשאון לתוך אמילי סימון, שבאלבומה החדש נשמעת כמי שדיבוק בושי תפלצתי לפת את מיתרי קולה. לא בדיוק המשך אורגני לאלבום הקודם, אבל עדיין מדובר בפופ מודרני המשלב אייטיז והפקת אלקטרו א-לה גולדפרפ של שנים עברו.

ברוך שפטרנו מעונשו, נטלו, עומסו לחצו ותועקתו של זה

אלבום חדש לקסם פסנתר! אלבום חדש לקסם פסנתר! אלבום חדש לקסם פסנתר! הלהקה הפעילה האהובה ביותר על עוזה חוזרת באלבום אולפן עשירי (ומי יודע כמה בפרץ היצירתי של גלן ג'ונסון בעל הבית) והפעם יש הופעת אורח כה מתאימה של ברנדון פרי המופלא ממתים יכולים לפזז. שנה שעברה הם לקחו בהליכה את תואר אלבום השנה ובשנה אומללה כמו 2009 אין להם ממש תחרות.

איש הטיגריס האגדי ממשיך בעקביות בשלו ומוסיף כעת אלבום חדש לדיסקוגרפיה שלו: אלבומים עתירי גרסאות כיסוי שנעים בחינניות על פני כל דבר אייטיזי ובלוזי תחת כסות סליזית כבדה. אם אהבתם את מארק לנאגן, תאהבו גם את זה. כבוד לבנאדם שמצליח להביא את אסיה ארג'נטו לשיר איתו

ככה עושים פופ קליט אבל לא מתפשר, אקספרימנטל בלעז (ונא לא לבלבל עם אינדי קקה). הגברת פוליאסטר מגיעה אלינו מגרמניה ובינתיים שלושה קטעים (ושני רימיקסים) באמתחתה, יעני יש למה לחכות.

כך סתם יצא שחלק ניכר מהסרטים בעוזה אהבה לאחרונה הם סקנדינבים ושונים זה מזה לחלוטין. אחרי האיש ששנא נשים שתיארתי בפניכם זה מכבר מגיעים שני סרטים דניים: הראשון הוא התרגיל המחשבתי (לא אומר קומדיה שחורה או סאטירה יען כי אין עסקינן במופת של סוגות אלו) של איך להפטר מאחרים והשני הוא אנטיקרייסט של פון טרייר. המוני אנשים סבלו (ויסבלו) קשות וישנאו את הסרט אבל הבעיה העיקרית שלי עם שלל הביקורות הקטסטרופליות שהסרט קיבל היא הצביעות האדירה שפורצת ממנה: תקריב של זירמה אצל טוד סולנדז זה סבבה ונושא אמירה; חרטטת נפוחה הטעונה בכל הסימבוליקה בעולם של צ'רלי קאופמן זה עמוק ומגרה; אלימות פלסטית וקשוחה עד אימה של גספאר נואה זה ניצול מושכל ונבון של המדיה אבל כנראה ששילוב של השלושה זה יותר מדי בשביל מבקרים. אז ככה: אין כזה דבר יותר מדי אצל פון-טרייר - הוא האלוף האולימפי הבלתי מעורער בלחיצה על כפתורים למרחקים ארוכים ואין מניפולציה רגשית ותעלול מחשבתי שהוא לא בוחל בו. בעשור האחרון זה גרם לו ליצור סרטים שאני סבלתי בהם עד כדי אולקוס ספונטני (דוגוויל בראשם) אבל מאנטיקרייסט לא יצאתי בתחושה הזו. יכול להיות שפשוט נפלתי לפח בגין שינוי האדרת, אבל סוג הביקורות שהסרט קיבל מעיד בעיקר על מוגבלות המחשבה של המבקרים. תוספת מאוחרת: ממזרים חסרי כבוד הוא הטרנטינו הכי טוב, אולי בגלל שהוא לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. האוריינות הסינפילית שלו מעוררת יראה ממש אבל הפעם, במקום ולהעתיק ולמחזר, הוא משתמש בידע שלו ככלי אומנותי של ממש (ההבדלים והמתח בין הקולנוע של ויימר לקולנוע של הרייך) ומוציא מקאדר שחקנים אירופאיים משחק מעולה, סממני היכר של במאי גדול (הוא כנראה מודע לזה, ע"ע משפט הסיום של הסרט). אני חייב להוריד את הכובע ולתת מיאו אחד ארוך ומסתלסל.

ללא חרטות על נעורינו הוא שם הבמה החדש של רמי גבאי. האדון גבאי נושא באמתחתו תיפוף בהזוהרים, ללא צל צילו של ספק אחת הלהקות הכי טובות שאי פעם פעלו בכנען. אם הזוהרים היו עובדים היום לפחות הם היו מצליחים לנצל את מהפכת האינטרנט שלא היתה זמינה בעודם פועלים ולהגיע לקהל רחב יותר. גבאי תיפף גם בבום-פם והשבוע למדתי מפי הסוס כי יש לו פרויקט חדש (האם יש קשר לסרטו של קוראסאווה?). סרתי בזריזות לאתר והופתעתי לגלות פרויקט אלקטרוני מינימלי, מענין ויפה. הבטחתי לפרסם במידה ואוהב, אז הנה עוזה עומדת במילתה. פרויקט:קומקינו הם להקה בריטית שרוכבת גם היא על נחשול הרטרו אייטיז ששוטף את כל שבעת הימים בימים אלו, רק שהם עושים עבודה ראויה ולכן עוזה חושבת שמן הראוי לתת להם שערת שפם אחת לציון (תקשיבו לפנומברה 1 ותבינו למה).

פתאום, באמצע יום של חול, מחליט ברנש לעשות קאברים לקויל, אחת הלהקות החשובות ביותר באייטיז. אבל הוא נטוע כל כך עמוק באותו עשור, שהוא הולך ועל הדרך עושה מחווה גם ל-this mortal coil: הוא גייס חברים מכל מיני להקות (כולל דאאו האדירים והכבירים באדם ואפילו בוני פרינס בילי ויעל נעים מכוחותינו) ויצר פרויקט חובה לכל מי ששני השמות הנ"ל שולחים בו פרצי אושר ופרכוסים אפילפטיים.

עוזה מאד אוהבת רום. אבל לא כמו מוזיקה. הבעיה היא שבחיי הלילה הא בהא תליה. אין זה רז שהרוב המוחץ של מקומות הבילוי בעיר מתהדרים במוזיקה שאפילו גלגלצ היה מקטלג כאוונגרד. זה משאיר אותנו עם החשודים המיידים בהם דרים להם מאגניבים ומאגניבות, אך אויה! בימי ראשון ובסופ"שים השסק הוא ממקומות המוזיקה הגרועים בעיר, הזינגר הפך למושבת תקליטנים זבי חוטם ויהירים שמשוכנעים שקרני שמש הן אלו היוצאות מחלחולתם, וכל המקומות האחרים פשוט תקועים על נישה ולא מגוונים (אני אוהב הרבה מאד ז'אנרים אבל לשמוע רק להיטי ז'אנר במשך שלוש שעות כמו בריף ראף או בלייקה זה לא מעניין). הקיצר, הנה נזרקת כפפה. עוזה מוכנה להדס טלפיה לכל מקום בעיר, נידח, מסכן ומסוכן ככל שיהיה, רק בכדי למצוא מוזיקה איכותית ומגוונת שיכולה להחזיק ערב שלם של צריכת אלכוהול כבדה. לא אכפת לה מסיכונים תברואתיים ואיומי סגירה של משרד הבריאות או העירייה, לא מקהל של ערסים הארדקור או צפונבונים מתישים, ממחירי רצפה או תמחורים שערוריתיים, כן מטבח או לא מטבח, שירות לבבי או מתנשא וכיוב'. רק מצאו לה מקום ראוי לשמו מבחינה מוזיקלית. אני מבטיח לפרסם, להלל, לשבח ולקלס בפרהסיה ובראש חוצות מקום (או אפילו רק תקליטן אחד שהחזיק ערב טוב במקום שאינו כזה) אליו אגיע לאחר המלצותיהם של קומץ קוראי בלוג זה. אה, ואם כבר נתכנסו לדון בסוגיות שכאלו: אני מבטיח להעניק תואר של כבוד לאדם שיצליח להסביר לי את הביטוי המטופש, המצוץ מהאצבע והנפוץ עד תחושת קבס "קהל איכותי".

נו, לזה לא ציפיתי. מחקר קנדי חדש טוען כי חלק מהצרכנים האקולוגים לא עושים לאף אחד טובה, כי למעשה קניה ירוקה מגבירה התנהגות אגואיסטית, ואף פלילית! לא פחות... החוקרים טוענים כי כאשר צרכנים מסוימים רוכשים מוצר ע מודעות סביבתחיהם רוכשים לעצמם בכך תו תקן אלטרואיסטי אותו הם ממירים לרשיון להתנהגות אנוכית ופושעת. ממצאים אלו מבוססים על שלושה ניסויים: הראשון הראה כי הציבור גורס שצרכנים ירוקים הם טיפוסים אלטרואיסטים ואתיים יותר משאר האנושות. השני העיד כי די בחשיפה למוצרים אקולוגים בכדי לגרום לנבדקים לחלוק שיעור גדול יותר מכספם עם משתתפים אחרים במשחק אולם אלו שאכן ביצעו רכישה של אותם מוצרים היו קמצנים בהרבה. הניסוי האחרון כי הצרכנים הירוקים היו השקרנים והגנבים במשחק אחר.

Mazar N, Zhong C-B. 2009. Do green products make us better people? Psychological Science. In press.

מיזוגנית נשים זה משעשע

רציתי להביא קליפ לחדש של סוזנה והתזמורת הקסומה, אבל הם הצליחו לדחוף את כל השירים הטובים לסוף האלבום וכנראה גם לסוף רשימת הסינגלים. בכל מקרה, לכו לשמוע ודלגו ישר לקטעים האחרונים. מיסיסיפי מאדשרקס (שאת שמם ניתן לתרגם בצורה זואולוגית או וולגרית, הכל תלוי בקונטקסט) מוציאים אחד חדש, המתווסף לדיסקוגרפיה א-ר-ו-כ-ה. מי שאוהב את הבלוז שלו מחוספס, נוטף ברבן ומריח מביצות (ועם קול שמזכיר את האדון וויטס) מוזמן להצטרף.

העולם התחתון של ההיקי מגיעים אלינו מבלגיה ודופקים רוק לגבינים. באופן שפשוט פורט על כל נימי הסטיגמות אודות ארץ מוצאם הם משחררים קליפ לפנים. לחובבי טקסידרמיה מדובר בתענוג צרוף אבל בעלי קיבה חלשה ראו הוזהרתם.

אימפרית המדע מכה בפעם המי יודע כמה ומספקת לנו עוד פנינת ידע שלא תסולא בפז: הידעתם ששני זוויגי ההומו סאפיינס, בהגיעם לבשלות מינית, עושים שימוש במקומות פיזוז כזירה לחיפוש בן זוג? רעם ביום בהיר, יקחני האופל, אלו חדשות מרעישות! צוות "חוקרים" לקח את המעות הציבוריות שהופקדו בחשבונו ושם פעמיו אל עבר מועדוני לילה שוקקי החיים בבירת התרבות לידס. החוקרים גילו לתדהמתם כי שמונים אחוזים מזבי החוטם שחצו את מפתן המוסד המכובד הגיעו בגפם. אם לא די בכך, הרי שבמהלך המעקב הדרמטי אחר ההוללים נצפתה עליה חדה של חמישים אחוזים בכמות הזוגות שיצאו מהמקום לעומת אלו שנכנסו אליו. אמנם תצפיות אלו עשויות להרתיע רבים וטובים אבל חוקרינו הבריטים חפים מחת וישר הם הסיקו כי טקטיקה נלוזה זו מעידה כי אותם שמונים אחוזים מוכנים ומזומנים לבצע מעשי זימה. החוקרים אינם מרפים מגרונותינו וממטירים עלינו עוד חדשות תפלצתיות: הידעתם ששמונים אחוזים מהריקודים היו ביוזמתם של הזכרים? דהיינו נטל יצירת המגע הוא נחלתם של הגברים. זה הופך את הנשים לשותפות למשחק אלים ורצחני של תחרות על שימת ליבם של הזכרים. החוקרים בחנו את מאפייני ההתנהגות הזו בדקדקנות וגילו, כי בעוד שרק חמישית מהנקבות לבשה פרטי טקסטיל צמודים (אשר חשפו עד כארבעים אחוזים מעור גופן הצח כשלג וחמישים אחוזים משטח פני דדיהן הזקורים) וקיפצצה בתנועות סוגסטיביות הרי שאותה חמישית גרפה לנרתיקה מחצית מהזכרים פעורי הלסת. ישר לכח לעשיה המדעית החלוצית, המלכה גאה (וגם לה יש מחשוף).

Hendrie CA et al. 2009. Evidence to suggest that nightclubs function as human sexual display grounds. Behaviour. 146 (10): 1331-1348

תחי השלמת המהפך: היא רוצה נקמה החליטו שהקו האפלולי שאפיין את שני האלבומים הראשונים שלהם לא בא להם (ואולי גם לחברת התקליטים שלהם) טוב יתר על המידה והחליטו לקחת את האלקטרו אייטיזי שלהם ולהפוך אותי לסליז מועדונים (מזכיר קצת את המעבר התמוה אך המוצלח כלכלית של גולדפרפ לפני כמה שנים). יוזמה בהחלט לא ברוכה אבל מה לעשות שהם יודעים לתת עבודה? שמישהו ירים טלפון לסי. סי. קץ'.

אמילי ג'יין וואיט חוזרת אחרי שנתיים של שתיקה עם מנה נוספת של תמהיל פולק, אמריקנה וסינגר'סונגרייטר (חייבים למצוא לזה קיצור). לא פריק פולק, אלא בחורינה סוליקו עם הגיטרה שלה, אולד סקול. אה, ועם כשרון.

ניתוח לשינוי מינג

עוד שבוע די אומלל עבר וכל שנותר לעוזה הוא להמליץ על קטעים בודדים. את רשימת היום נפתח במכת אייטיז אימתנית, ובבכורה זוכים הנער המתפוצץ שמגיעים אלינו דווקא משבדיה (רנסנס תמוה ביותר יש למדינה הזו השנה) ומשחררים כעת את אלבומם השני.

או.ילדים מביאים את גוי' דיויז'ן חזרה בכוח. הם לא הראשונים לעשות זאת ולבטח לא האחרונים, אבל הם עושים זאת כהלכה (אם כי בעודף מלודרמטיות וללא מקוריות מתפרצת) ולסולן שלהם יש קול מצמרר מהפנט. משום מה האלבום מתעכב למרות שהדמואים מסתובבים כבר כמה חודשים אז בינתיים תוכלו להתרשם מהקטע התפלצתי הבא:

ככה כנראה נראית מסיבת בלקן עדכנית. לא המערב הולך אליהם, אלא הם באים למערב ומראים לו איך עושים שמח כמו שצריך: נשים בגודל אמיתי, ריקודים במגבלות הגוף ושיר הלל אחד ענק לאלכוהול. מיס פלטנום יודעת לתת עבודה והיא משיכה להראות זאת גם באי.פי החדש. אני שם עכשיו מיליון דולר לראות את ביונסה עושה לזה קאבר (כי האשפתון שחולק עמה קורת גג לעולם לא יצליח לכתוב קטע מוצלח שכזה). אה, והמילים, כמיטב המסורת אצל פיטר פוקס, שופכות מצחוק.

רצח על רקע הבדלי מנטליות, זה קביל?

לרגל ראש השנה החותם את העשור, הנה השיר הטוב ביותר שנכתב על אדמת כנען במהלכו. הרבה השתנה בשש השנים שעברו מאז עבור כל חברי הפלסטיק.

הפלא ופלא, בנשימתה האחרונה של שנה עברית זו פתאום נוחתים דברים מקומים איכותיים: שתי ההחתמות של צדיק ב-972 זוכות לריליסים בחודש הסליחות. פיסוק רחב, שהם מעין הכלאה בין הבילויים לערן צור וסליז גינסבורג והכל תחת קיתונות של ג'ז, פרוגרסיב ואקספרימנטל. מייגע בשמיעה רציפה, אולם מצחיק ו-וולגרי בטירוף.

בצד השני נמצאים תפילאלת שנותנים סופסוף כבוד למוזיקה יהודית (ניגונים חסידיים, פיוטים) בלי להזנות אותה בבון טון שהפך כה אופנתי בארץ בשנים האחרונות. הם לוקחים את זה למחוזות הפרי ג'ז ומראים איך משלבים באמת בין מזרח למערב. ולקינוח, ואת זה עוזה ממש לא צריכה לספר לכם כי שמעתם את זה במיליון מקומות אחרים, שני הקטעים הפותחים את אלבום הבכורה של אביב גדג' הם שופרא דשופרא.

להווה ידוע שאדון באנגל הוא אחד האהובים על עוזה. פחות ידועה העובדה שגם מקור ההשפעה העיקרי של באנגל, דהיינו אוינגו בוינגו, גם הם מוזמנים לחלוק קערית שמנת עם עוזה. כבר כמה פעמים לינקקתי לכם להקות שניסו לחקות את באנגל אבל הנה הרכב שבדי שמדלג על האדון ומגיע ישר לפתחו של דני אלפמן. דיאבלו סווינג אורקסטרה הם שילוב פשוט ביזארי של קברט פוסי-מטאל שפיספס את ההופעה בסן רמו באמצע שנות השבעים ורק על היוזמה מגיעות לו חצי טריליון נקודות. הביצוע אמנם מחוויר לעומת הכוונה ומעורר רצון עז שאלפמן עצמו יכנס לאולפן, יתן לחנים ראויים ויסדר הפקה, אבל לפחות האלבום השני שיוצא בימים אלו מציג שיפור ניכר לעומת החרפה לה הם קראו אלבום בכורה.

הידעתם שכשאתם עוצמים עיניים אזור המוח הנקרא אמיגדלה נכנס לפעולה מוגברת? אז מסתבר כעת שעצימת עיניים בזמן האזנה למוזיקה מעצימה את התחושות אותן מעבירה המוזיקה, בדיוק כמו סמים. למה ומדוע, היות והאמיגדלה משחק תפקיד מרכזי בניהול רגשות. מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב העביר 15 נבדקים סדרת הדמאות MRI תוך כדי האזנה למוזיקה מותחת או לרעש נייטרלי, פעם עם עיניים פתוחות ופעם כשהן סגורות. הממצאים מעידים כי שיא הפעילות המוחית נצפה כאשר עיני הנבדקים היו סגורות, ממצאים שגובו גם בדיווחיהם של הנבדקים אודות תחושותיהם הסובייקטיביות במהלך הניסוי.

Lerner Y et al. 2009. Eyes wide shut: amygdala mediates eyes-closed effect on emotional experience with music. PLoS One. 4 (7): e6230

בגיל 47 השחקן והקומיקאי אדי איזרד קם יום אחד והחליט לרוץ 43 מרתונים ב-52 יום!! קם, ועשה. ועכשיו הוא הודיע שהיעד הבא הוא דאונינג 10. עם נחישות שכזו די ברור מי יהיה ראש ממשלת בריטניה בעוד 15 שנה.

כשסופסוף יצא בארץ אזור 9 (עוד כחודש, ללא דחיות) אני ארוץ לראותו על המסך הגדול רק בכדי לקבוע סופית האם מדובר בסרט המד"ב הטוב ביותר מאז המטריקס. כל הדברים הטובים ששמעתם על הסרט פשוט נכונים והפתיחה שלו היא אחת הטובות הזכורות לי. מענין כמה השוואות מקומיות הסרט הזה יגרור בארץ. הסרט אינו חף מבעיות, אבל הלוואי וקורטוב מסרטי האקשן/מד"ב היו מסוגל להגיע לקרסוליו.

ואני חייב לסיים בקצת גיישה, אז הנה

מספרים זה מעולה!

אין שום צורך להתמהמה ולהמתין שיצטברו מספיק אלבומים חדשים בכדי ליצור את הפוסט הנוכחי: תהלוכת הלב השחור משחררים את אלבומם הששי! אין צורך להכביר מילים אודות אחד ההרכבים האמריקאים היחידים שהם היום באנקר מוחלט באוזני. טרם הספקתי להקשיב לאלבום במלואו אבל רק אומר שהוידאו כאן והסינגל ששוחרר ראשון הם לא הדברים הכי טובים בו. זהו האלבום שעוזה ציפתה לו בקוצר רוח שלוש שנים והנה הוא הגיע לגאול את עור התוף האומלל שלה אחרי העלבונות ששנה זו הטיחה בה. מי שמכיר אמור לצאת במחולות כעת ומי שלא מכיר, אז זו העת ובעיקר הזמן לרוץ ורכוש בעיניים עצומות לרווחה את אלבומם השני שהוא לא פחות מאחד האלבומים הטובים ביותר שנוצרו בעשרים השנים האחרונות.

אז מה אם שיני התנין אינן ישרות?

לשנון רייט המופלאה יש אלבום חדש. יש לי חיבה עזה כשוורצנגר לסינגר/סונגרייטריות המחלקת את הנשים הללו באופן חד כתער לאלו שהן מצוינות עד אימה ואלו שהן תאונה מצערת ואומללה שבטעות נדפסה עלי ויניל. מעטות נופלות לקטגוריה הראשונה והגברת רייט היא ללא ספק אחת מהבולטות שבהן. יש לה את כל מה שצריך: קול ייחודי שניתן לזהותו מהתו הראשון, עבור במלודיות משובחות וכלה בורסטיליות מרשימה. בעיקר היא ניחנה בערך המוסף שהופך כל אחת מהקבוצה הראשונה לבונבוניירה המוזיקלית שהיא: היא לא סינגר/סונגרייטרית במובן הקלאסי. הנה דוגמא למה שהיא יודעת לעשות, כאן בשת"פ עם יאן טירסן

ההרכב הלונדוני המקהלה החייתית לוקח את הג'אראג' כמה צעדים פשוטים אך מעניינים קדימה, אחורה ולצדדים. לא כל הקטעים (הבודדים שיצאו) שומרים על רמה אחידה, אבל מה שעובד עובד.

ואם כבר אנגליה אז יאללה מנצ'סטר, משם מגיע ההרכב אני הטייס האוטומטי שלך, שנראה לי שההגדרה הטובה ביותר עבורו תהיה נאו-קנטרברי מחושמל (פלצני דיו?).

והנה פיסת אלקטרו משמח מאמנות נגד מדע:

ואתם חשבתם שאי אפשר לשלב בין האדון באנגל לבין רדיוהד.... תכירו את נשיקה*2 הבאים אלינו מהתפוח הגדול

ולאנונימי מגיע קצת פוסט-רוק שבדי צונן וטרי מחצה את הטרכימברו

ואם כבר בשבדיה אז אולי גם תעיפו מבט במותחן היעיל ומענין שמגיע גם הוא עמוק מערבות השלג של השבדיות. את פירוש שמו של הסרט (גברים ששונאים נשים) תבינו די מהר (אין ממש טריילר עם כתוביות)

תשלומין זו עבירה פלילית?

מי שמחפש עוד הוכחות מדוע מת'יו הרברט הוא מגדולי המוזיקאים שעובדים היום טוב יעשה אם יפנה פעמיו לעבר הבלוג החדש שלו, בו הוא מתעד את תהליך הקלטת הקולות לאלבום חדש שיצא בשנה הבאה. האלבום יורכב כולו מהצלילים אותם מפיק חזיר במהלך חייו והאדון הרברט הוא כעת אב גאה לחזיר ינוקא. הנה וידאו קצר שיסביר ביתר פירוט כמה פנומנלי היוצר הזה:

ככה עושים קליפ

אומניבור (או בשמם שטרם הוחלף Deathqunt) טוענים שהם גורמים לאקוסטיק ליידילנד להשמע כמו ג'מירוקוואי. זו אמירה הגובלת בהפרשות שוורים, אבל נותנת לכם כיוון ברור. ג'ז בלגאנאז' שיונק את זורן את לשד עצמותיו. הקליפ בהתאם.

הרעיון העומד בבסיסו של האלבום החדש של ספארקס הוא לא פחות מגאוני: מחזמר אודות מעבר בדיוני של אינגמר ברגמן להוליווד. העבודה הוזמנה על ידי רדיו שבדיה והוצגה לראשונה החודש בשטוקהולם, במקביל ליציאת הדיסק בגרסתו השבדית (גרסא אנגלית תופיע בהמשך). הביצוע בפועל מאכזב עד כדי תסכול, לבטח לאור יכולותיהם המוכחות של צמד האחים מל בכתיבת ועיבוד שירי פופ אדירים. הטקסטים בקטעים מסוימים מצוינים (ע"ע The studio commissary) אבל המוזיקה, נו המוזיקה... צמד קטעים ראוי ותו לא. הנה:

בלק ג'ו לואיס עושה פאנק כל כך אולד סקול שלא יכול להיות שג'יימס בראון הוא לא הסנדק שלו אישית. מטען כבד ביותר כזה של סול ופאנק ממסד ועד טפחות לא נראה במחוזותינו זמן רב ולאדון לואיס יש נוכחות שיכולה להתמודד רק עם זו של דנקו גו'נס. חבל רק שהוא מגובה בלהקה אנמית עם כריזמה של שופין. וידאו (הוא לא מאפשר הטמעה המנייק)

כמו כל דבר בעולם החי, אנחנו האחרונים להמציא משהו. היום נדבר קצת על ריגול תעשייתי. ישנם שני מיני טרמיטים שלא ממש מחבבים האחד את רעהו יתר על המידה. מחקר אוסטרלי חדש מראה כי Cryptotermes secundus מצותת ליריבו האכזרי Coptotermes acinaciformis במטרה ללמוד את תנועותיו ולהמנע ממפגש לא נעים עימו. שני המינים זוללים את אותו מין של עץ, אולם בעוד הראשון מתהדר במושבה קטנה של כמאתיים פרטים, הרי שמשובות של השני יכולות להגיע לכמיליון פרטים, מתוכם כמה אלפים הם לוחמים ללא חת ומין זה יכול לזלול כמה עצים סימולטנית. נמלים במושבות טרמיטים עושות שימוש בתנודות העוברות דרך העץ במטרה לתקשר האחת עם השניה ולהעביר מידע אודות טיב העץ וגודלו. המחקר החדש גילה כי C. secundus יודע להבחין בין ויברציות שלו לבין אלו של יריבו (כולל הקלטות שלהן) וכך יודע מתי להתרחק ולאן בכדי לא להיות מותקף.

Evans TA et al. 2009. Termites eavesdrop to avoid competitors. Proceedings of the Royal Society B – Biological Sciences. 10.1098/rspb.2009.1147

אמילי וולס הופיעה בארץ זה מכבר אבל עדיין לא מספיק מכירים אותה את הכינור שלה ואת הלופר הכל-יכול שלה. תחשבו על פיינל פנטסי פוגש את מעצמות האינדי-פופ הסקנדינבי ותקבלו מושג די טוב על מה היא עושה. ובשביל שלא תצטרכו רק לדמיין:

בשקט בשקט, הרחק מעיני הציבור מתנהל עכשיו באירופה מהלך משפטי שעשוי לעצב בצורה דרמטית את עמדתו הרשמית של האיחוד לגבי גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל. את פירוט הסיפור תוכלו לקרוא בסיקור של גוש שלום (שמשום מה הם היחידים להתייחס לזה) ורק אעדכן כי כעת הגיע הנושא לדיון בבית הדין ECJ בלוקסמבורג שהוא הערכאה הגבוהה ביותר לדיון בחוקי האיחוד.

יבורך המטאל!

נוליווד היא תעשית הסרטים הניגרית הפורה והתוצרת שם היא.... קצת שונה מזו שהורגלנו אליה מהוליווד או בוליווד. פיטר הוגו תיעד שחקנים נוליוודים במהלך צילומי סרטים ונראה לי שאפשר לקבל רושם טוב אודות תוכנם ואופיים של סרטים אלו. זומבים נראים הרבה יותר טוב בשחור.

וזה הגאראג' היעיל להפליא של ההרפתקה של לוקי הבריטים:

אתמול סיימתי סופסוף לצפות ברציחות קטנות, הפיצ'ר הראשון של השחקן אלן ארקין מ-1971. זהו עיבוד למחזה של ג'ולס פייפר והוא מסווג כקומדיה. הסרט אכן מצחיק מאד אבל על ידי השמטה קטנה של האות "ח" אנו מגיעים מקומדיה לסאטירה – סאטירה חריפה מאד, שכמעט לא מובן איך היא נכתבה על ידי אמריקאי ולא על ידי צ'כי או רוסי. כשהיא יצאה עלי במות בשלהי שנות השישים היא ירדה אחרי שבוע כך שכנראה אפילו ההיפים והליברלים המאכלסים את ניו יורק לא יכלו להתמודד איתו. הסרט ממתרחש בניו יורק ועוקב אחר מערכת יחסים בלתי אפשרית (ללא לכאורה) בין צלם (אלפרד צ'יימברליין, אליוט גולד המעולה), שהניהיליזם שלו נדמה כאוטיזם יותר ממשנה סדורה, לבין אשה שכל מטרתה בחיים היא לשנות את צ'יימברלין תחת המסווה של הרצון לגרום לו להרגיש רגש אמיתי. שני שליש הסרט עוקבים אחר קורותיהם ובדרך מגחיכים כל דבר וכל אחד – הן את הלו התומכים בממסד והן את אלו המתנגדים לו. זהו הקטע הקומי של הסרט. ואז מגיעה תפנית כה חדה, מעין דאוס אקס מכינה פוסט מודרני שיכול למצוא את מקומו רק במציאות כה הזויה כמו זו המתוארת בסרט, שהופכת את הסרט על פניו, מזריקה כמויות בלתי נתפשות של שחור לקומדיה ומראה את הסיטרא אחרא באותה מידה של בהירות וחדות. צ'יימברלין הקדים את ג'וני מעירום של מייק לי ב-25 שנה והוא למעשה הנגטיב שלו: שניהם ניהיליסטים מוחלטים עם אופי כה הפוך האחד מהשני עד כי אחד מהם לא יכול להיות באמת ניהיליסט, אחד מהם פשוט חולה ונעדר כישורים חברותיים בסיסיים. מי מהם החולה ומי מהם צודק זו כבר שאלה של פרשנות. אני ממליץ בחום לראות את שני הסרטים האלו בזה אחר זה. לא תסתכלו על העולם באותו אופן לאחר מכן, בוודאות. אני סר עכשיו לצפות בסרט עם רצועת הפרשנויות, כי זה פשוט הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. אני יכול לכתוב עליו עוד רבות אבל חבל על המוטוריקה העדינה על המקלדת. לכו לראות וזהו.

הנה קטע מייצג מרציחות קטנות:

והנה קטע מייצג מעירום (ועכשיו, אחרי חיפוש קטע להטמעה, אני חושב שאני מעדיף את צ'יימברליין):

למה בדיוק אנחנו מייבאים ערסים מצרפת?

והנה, סופסוף, סנונית ראשונה ומרגשת מהחדש של הסינריות (שהערב מופיעות בסלונה)

אם השבדים אחראים לאלבום השנה עד כה, הרי שקנדי אחראי לשיר השנה בלתי מעורער שלי. צ'רלס ספירין מגיע כשבאמתחתו רזומה מרשים ביותר של פעילות ב-KC accidental, broken social scene ובעשה, צור, אמור, חשוב. אבל פרויקט הסולו שלו מטיל באיפון אכזרי את שתי הלהקות הללו לפינה חשוכה של החדר ומראה לכולם מי הבוס. הרעיון כל כך פשוט וכל כך גאוני (כמו רוב הרעיונות הגדולים באמת) והביצוע לא פחות ממושלם. בשביל קטעים כאלה שווה להיות בעל שמיעה ולצלוח אלפי להקות מבאישות.

המוזיקה של ג'ק פרוגרסו מתאימה ככפפה לשמו: רחוק מאד מההיפ הופ הממוסחר של שרירים ואיברים מוצנעים הוא מצטרף למסורת המצוינת של חיפחופ אנדרגראונד ודוחף את הז'אנר לכיוונים שונים לגמרי מאלו שתמצאו בהפקות הנוצצות של ה-teen awards.

סדנו של השטן הם הרכב אמריקאי אומלל שנפל בגלל מלחמת ששת הימים כי חברת התקליטים הרגישה שתזמון יציאת האלבום יהיה רע מבחינה כלכלית: בלהקה חברים ערבים-אמריקאים ששרים בערבית ועושים סייק ים-תיכוני. 42 שנים לאחר מועד ההפצה המקורי יוצא סופסוף האלבום במלואו

Call me when the miracle reduces to coincidence

יותר מדי מלל לאחרונה.

מה היה קורה עם 2009 אלמלא סקוטלנד? זוללי ההאגיס מצילים את השנה חודש אחר חודש והנה עוד דוגמא:

האמת היא, שעם כל הכבוד לסקוטלנד, בינתיים האלבום הטוב ביותר של 2009 באוזניי מגיע דווקא משבדיה.

ובגלל שאתם צריכים להכיר את אוטפ טוב יותר אז הנה עוד אחד:

סטנלי קורן הוא מה שנקרא מדען מחמד. הוא פסיכולוג שעוסק בכמה תחומים, אך את תהילתו רכש ממחקר אודות כלבים. הוא כתב ספרי הנחיה, ספרי ילדים וקיבל אפילו תוכנית טלביזיה. סלב של ממש. מדען הוא הרבה פחות. אמנם יש לו כ-270 פרסומים אך רק חלק קטן מהם הוא על כלבים (ומחקרים אלו התפרסמו בכתבי עת זניחים). הנה הכותרת הראשית של דף הבית שלו:

“Science may never comprehend the full extent of what dogs know about language, problem solving, the past, the future, God, time or philosophy. In the end, we must content ourselves with the fact that dogs know enough to be dogs -- which is all that is really required of them”.

לאחרונה זכה קורן לעוד הרבה יחס תקשורתי. הרצאה שהוא נתן בכנס השנתי של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי הפכה פתאום ל"מחקר" והנתונים הרכים (בעלי כלבים שבאים ומספרים לו סיפורים) הפכו לעובדות. קורן פשוט אגד מיני נתונים כרך אותם בספר וטען כי כלבים חכמים יותר מאיינשטיין. אני מאד אוהב כלבים. למעשה אני אוהב את הכלב המכוער והמטומטם ביותר שניתן להעלות על הדעת יותר מחוקרי מחמד דרגה ז', אבל עם כל הכבוד לכלבים, גאוני הדור הם לא. במחי יד הפך קורן מאמץ מחקרי של שישים שנה לאבק בקביעה הפשטנית והמוטעית שלו שלכלבים יכולת מנטלית של תינוק בן שנתיים וחצי, כשההצדקה האבולוציונית לכך היא שזהו מין שנמצא בסמיכות לבני-אדם. אולי לא נכחתי בשיעור שבו הסבירו כיצד נגיף האינטליגנציה מדביק ועובר בין מינים. אולי לא הייתי בהרצאה שבה הראו יחס ישיר בין שהייה לצד מין מפותח ממך לבין פיתוח היכולת האינטקלטואלית שלך עצמך (אה – כי אין כזה דבר!). גם לא ידעתי שיש שלושה סוגים שונים של אינטיליגנציית כלבים, לתומי חשבתי שאינטיליגנציה היא מקשה אחת. כנראה שקורן חושב שכולם מטומטמים (ולאור הצלחתו המסחררת כנראה שיש מידה לא מבוטלת של אמת בהנחה זו) והוא פשוט ממציא סוג של מדע להמונים, מדע בו ריגורוזיה מדעית אינה בנמצא והפרשנות מותאמת לדרישת הקהל. אבל גם במדע הזה יש מידה רבה של האנשה: כמו האאוגנטיקה, גם קורן נותן בכלבים אותות ומופתים ומדרג אותם לפי רמת האינטליגנציה שלהם: הארי הנשגב (סליחה, הבורדר קולי) הוא החכם ביותר וכן הלאה... האם לסוג התקשורת הזו עם הציבור מכוון נשיא האוניברסיטה העברית? כי אם כן, אני מעדיף שאף מדען לא ידבר איתי לעולם.

ולקינוח, הסינגל החדש של ביפי קלירו. השיר מעולה אבל ההיסטוריה מלמדת שהסינגל שהם מוציאים הוא היחיד הטוב באלבום. אני מקווה להתבדות.