כל כך הרבה הופעות ושום דבר לראות

חבריה המעטים של עוזה זוכרים אולי את הסיפור אודות מכונות החישוב הבקטריאליות מלפני מספר פוסטים. הנה מגיע לו מאמר חדש שעשוי להפוך את הטענה בדבר אי-יכולתם של חיידקים להתמודד עם הממד הכמותי. אז הבה נקדים קצת מידע רקע. Quorum sensing (להלן חישת מנין) הנה התנהגות קריטית במחזור החיים החיידקי המהווה בסיס לתהליכים רבים אחרים כגון המעבר לשלב הפתוגני (בו החיידק הופך למסוכן לבריאותנו), התפתחות הביופילם (מעטה דק המגן על מושבות מפני אנטיביוטיקה), השגת מזון, תנועתיות ועוד. חישת מנין היא אמצעי המאפשר לחיידקים לאמוד את גודל הקבוצה בה הם נמצאים והסברה הרווחת היא כי החישה מבוססת על ניטור ריכוזם של כימיקלים ספציפיים. בבסיסה של תיאוריה זו עומדות שתי הנחות הכרחיות: הראשונה היא שחישת מניין תלויה בצפיפות אוכלוסין גבוהה והשניה היא שהיא התנהגות הפועלת במאפייני on/off, דהיינו יש רמת-סף מוגדרת שמתחתיה אין שינוי בהתנהגות ומיד מעליה התנהגות המושבה משתנה מיידית. עד היום חישת מניין נחקרה על ידי יצירת מושבה קטנה מאד והמתנה עד שבאופן טבעי חלוקת התא תוביל לגידול חד באוכלוסיה ולשבירת רמת-הסף. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת שיקגו בדק את חישת המנין מכיוון שונה: הם לקחו כמויות מזעריות (תא בודד עד שלושה) של חיידקים ממיןPseudomonas aeruginosa וכלאו אותם בנפח קטן ביותר. במאמר המופיע בכתב העת Angewandte Chemie טוענים החוקרים כי גם תחת קבוצות קטנות ביותר חיידקים מסוגלים להפעיל חישת מנין. מחקרים דומים שנעשו בעבר הראו כי יצירת מרחב המחייה זערורי מגבילה באופן דרסטי את יכולת הדיפוזיה של כימילקים אותם מייצר החידק אל מחוץ לתחומו. המחקר החדש מראה כי הכמות הכוללת של תאים אינה משחקת תפקיד בחישת מנין אלא אך ורק ריכוז החיידקים בנפח נתון. כך, אין הגיון בדיון אודות חישת מנין כהתנהגות תלוית כמות (כזו המחייבת כמויות אסטרונומיות של חיידקים). חישת מנין תלויה בלעדית בריכוז וריכוז הוא תוצא ישיר של כמות ביחס לנפח. כך, בנפחים קטנים גם כמויות קטנות יכולות לגרור הפעלה של חישת מנין. השאלה המעניינת כעת היא, האם יש גיבוי אקולוגי לפעילות בקטריאלית בנפחים זערוריים.

Boedicker, J.Q. et al. 2009. Microfluidic confinement of single cells of bacteria in small volumes initiates high-density behavior of quorum sensing and growth and reveals its variability. Angewandte Chemie. 10.1002/anie.200901550

אח, מה שהגיל עושה. הנה הפאזה החדשה של איגי פופ. אין מילים (השיר באמת ובתמים משובח ואני אף פעם לא גיהקתי אפילו לכיוונו הכללי של פופ)

וזה קליפ של להקת הרפאים. זה לא השיר שרציתי לתת, אבל ל-island אין קליפ. זה פחות טוב אמנם, אבל עדיין ראוי. נראה לי שבתת-מודע אני כבר מתכונן לנסיעה לסקוטלנד.

קסביאן היא להקה של שירים בודדים. הם נותנים אחד בראש ועוטפים אותו באלבום בינוני ומטה. אבל השיר הטוב הוא בן-נינו של נפקנית צמרת. הנה האחרון

גם כשהיא צוננת גולדסטאר לא טעימה

חדש לאחות עם פציעה, והפעם מעין חזרה לשגרה: תשכחו משני האלבומים של שנה שעברה. הפעם מדובר בארבעה קטעים ארוכים (כל אחד יותר מרבע שעה) שנכתבו בהזמנה מיוחדת כפסקול מודרני לסרט של מורנאו Der Brennende Acker. סטייפלטון חובר לאנדרו ליילז ועושה את מה שהפך את NWW לנפילים שהם: אמביינט, דרון, קולאז'ים וגותיקה אפלה ששולחת זרועות חונקות היישר מהתהום. במדנמה שפשתה בכל פינה טובה היום טוב לדעת שיש אנשים המורמים מעם ומסוגלים להמשיך ליצור בלי להכנע לזוועה המשתוללת ברחובות בהם מהדס האינדי/אקספרימנטל של היום

טומס מתיו גאבלה הצרפתי עושה אקספרימנטל פולק-פופ בדרך הטובה ביותר שניתן לצפות מהשילוב הזה: לוקח מבנים של שני הסגנונות הנ"ל, מועך, שובר ומכסה בהרבה דברים שלא קשורים ומראה (בדומה לוויבי סטונדר) לאדון סרג' איך עושים פופ בפוסט מודרנה – עם חיוך וקריצה. בימים אלו יוצא האלבום השלישי. סוזנה סטאנגלו היא פולקיסטית גרמניה שאת אלבום הבכורה שלה מעדיפה להוציא תחת השם הארוקו. אם מישהו אוהב את הסינריות שלנו סביר להניח שהוא גם יאהב את הגברת הזו.

גם לפרוקי רגליים יש זכויות

יש למה לצפות בקולנוע בתחילת העשור הבא: מחווה יפנית לחנה בבלי, שיר הלל להלכות נימוסים בריטיות וקידה למסורת הגיישה היפנית, סיפורן הרגיש והעדין של קבוצת גיישות המחפשות את מקומן בעולם טכנולוגי קר ומנוכר המועבר דרך פריזמת המינימליזם אירופאי במיטב המסורת של ג'יימס אייבורי. אם הטריילר לא יגרום לכם לרוץ לקולנוע אתם פשוט בהמות משא חסרות רגש (ותודה לאוריש).

לאור התיעוב הרב המבעבע בקרבי למוזיקה של ימינו אנו, אולי הגיע הזמן לפנות את הבמה למבקרי תרבות אמינים, מיומנים ובעלי טעם של ממש? תעלנה ותבואנה... היונים! חוקרים יפנים (כמה מפתיע) מדווחים בכתב העת Animal Cognition, כי ניתן להפוך יונים למבקרות אמנות עם טעם ספציפי. זה לא בדיוק נכון, כי מה שהחוקרים עשו הוא למעשה להפוך את היונים למעין רובוטים אורגניים שטעם אנושי הוטבע בתוכן. הבסיס לכל המהלך הוא יכולת של הציפורים להשתמש במדדים פיזיקליים של צבע ודפוס מרחבי בכדי לבסס עליהן "שיפוט" איכותני המבוסס על אילוף. כידוע, ליופי אין ממש הגדרה פיזיקלית. רבים וטובים יהללו את חשיבותו של חתך הזהב ושל עקרונות סימטריה בסיסיים ואף ימצאו לכך תימוכין אבולוציוניים, אבל לכולם ברור שמדובר בקשקשת מגובבת ברוטב מוסף גלריה. כל בנאדם מגבש לעצמו רעיון מופשט של אסתטיקה, תהליך שבאופן ברור מושפע לא רק מהכרחים ביולוגיים אלא – ובעיקר – ממציאות חברתית. מה שהחוקרים היפנים עשו הוא ללמד את היונים מהו הוא בעיניהם גירוי ויזואלי אסתטי ומהו גירוי ויזואלי מכוער. דהיינו, השאלה המעניינת כאן היא האם ניתן ללמד ציפור קונספט נטול קונטקסט אקולוגי, קונספט "מיובא" ולעשות זאת באופן אמיתי, ולא רק התנייתי. החוקרים ביקשו מזאטוטים בני עשר לצייר מה שבא להם ומידת האסתטיקה של ציורים אלו "הוערכה" על ידי המורה לאמנות של אותם ילדים ועוד כמה מבוגרים. הציורים הוגדרו טובים כאשר ניתן היה להבחין בבירור מה קורה בהם. תמונות אלו הוצגו על גבי מסך מחשב לציפורי מרוץ (כן – יש דבר כזה ביפן). השלב הראשון באילוף היה פשוט ובו יונים תורגלו לבחור את הציורים הטובים על סמך תגמול מזון בסיסי. בשלב הבא היונים נחשפו לתמהיל ציורים טובים ורעים כולל תמונות חדשות, כאלו שהיונים לא נחשפו אליהם בשלב הראשון של האילוף. החוקרים מדווחים כי היונים המשיכו להעדיף ציורים טובים גם במקרה של הגירויים החדשים. בשלב הבא החוקרים הקטינו את ממדי תצוגת הציורים והיונים המשיכו לשמור על רמת ביצוע גבוהה. אולם, כאשר החוקרים הציגו את הציורים בגווני אפור בלבד היונים לא הראו כל העדפה, מה שמעיד בפני החוקרים כי צבע הוא אחד המדדים המשמש את היונים בתהליך השיפוט שלהן. ממצאים דומים התקבלו גם כאשר החוקרים שינו את הציורים כך שקווי המתאר שלהם השתנו והתצוגה המרחבית השתנתה. בניסוי נוסף גילו החוקרים כי גם ממרקם השפעה על ביצועי היונים. כעת רק נותר להראות ליונים את ציור הפילים המפורסמים מאסיה, למסור לפילים את חוות הדעת הביקורתית של בעלי הכנף, לקחת צעד אחור ולהתבונן במלחמת המינים העקובה מדם שתפרוץ.

Watanabe S. 2009). Pigeons can discriminate between ‘good’ and ‘bad’ paintings by children. Animal Cognition. 10.1007/s10071-009-0246-8

זה אשכרה חומוס גרוע

בעודנו ברומא הלכנו לראות את הבכורה של ההפקה החדשה של האופרה Le grand macabre של ליגטי. זו האופרה היחידה של ליגטי והיא נכתבה כך שהיא תוכל להיות מושרת בכל שפה שהיא. האופרה נכתבה בשנות השבעים בתקופה בה המלחינים בני זמננו תקפו, השמידו וקעקעו את המבנה המסורתי של האופרה. האופרה, באופן לא מפתיע, עוסקת במסעו של המוות מהביבים וקצותיה המוזנחים של החברה אל מנהיגת המדינה בדרכו להמית חורבן על כולם. כל זה טוב ויפה, אבל לא לשם כך נתכנסנו. ההפקה עצמה היתה הדבר המרשים ביותר שראיתי עלי במות בכל פורמט שהוא והיא מראה את כוחו המדהים של רעיון טוב וביצוע מדויק. במרכז הבמה ניצבת בובת ענק שמחלקים שונים בגופה יוצאות דמויות שונות בשלבים שונים של האופרה. הבובה לבנה אולם בעזרת תעלולי תאורה, הקרנות והזזת הבמה היא הופכת לערב רב של דמויות המשתנות בהתאם למוזיקה ולליברית (וידאו). ואם לא די בכך, הרי שחווית הצפיה באופרה באיטליה קיבלה בונוס משמעותי מהקהל. האיטלקים משוגעים על אופרה כמעט כמו כדורגל אבל בהיותם חברה מסורתית ביוצר, הם אוהבים אולד סקול. לא שהם לא מנסים דברים חדשים, אבל הרוב אוהבים את הישן נושן. אנחנו ישבנו בגלריה, המקומות הזולים ביותר. בשורה שלנו ישב זוג מתוקתק היטב שנע בחוסר נוחות בכסותיו. הבמאי הדגיש את הדקדנס והסליז של הליברית במספר רב של מישורים ובשלב מסוים אחת הזמרות חשפה דדים ומאוחר יותר אף הבזיקה את ערוותה. הזוג שלידנו לא יכל לשאת יותר את העלבון הצורב למסורת ונפנה לעזוב את האולם, אולם לא בשקט! נפתה הגברת אל הבמה וצעקה לעברה כי זו אופרה גרועה, הפקה וולגרית וביזיון לאנשי תרבות. עוד בטרם סיימה את נאומה הקצר ענו לה מהאולם (המושבים היקרים מאד המאכלסים את ישבניהם של יפי ואמיצי רומא) "שובי לביתך בורה כפרית". ככה רואים אופרה!

ואחרי קורטוב קולטורה, קצת נאטורויזנשאפט להמונים...

חוקרים ממכון ויצמן ואוניברסיטת תל אביב טוענים במאמר המופיע ב-Nature כי חיידקים מסוגלים לצפות אירועים עתידיים. החוקרים חשפו חיידקי אי. קולי (E. coli) לסביבה המשתנה באופן קבוע ובר-צפי ובחנו את תגובת הגנום הבקטריאלי לאותם שינויים סביביתיים. החוקרים מדווחים כי התגובה של החיידקים לסדרת השינויים הסביבתיים מעידה כי הגנון שלהם יודע לצפות אילו שינויים יופיעו מתי והם מתחילים לייצר דפוס ביטוי גנטי תואם לכל שינוי עוד בטרם שינוי זה מתרחש. באופן ספציפי, משפחת קולי הענפה לרוב מפרקת את הסוכר לקטוז בתור מקור האנרגיה העיקרי שלהם. אחד השינויים בניסוי היה המעבר מלקטוז לסוכר אחר – מלטוז. החוקרים מראים כי במקביל להפעלתם של הגנים האחראים לפירוק הלקטוז, החיידקים החלו גם להגביר את ביטויים של גנים אחרים, אלו שתפקידם לפרק מלטוז. כאשר החוקרים החליפו את סדר הופעת הסוכרים, כך שהחיידקים נחשפו קודם למלטוז ורק אח"כ ללקטוז, הגנום החיידקי לא הראה סימנים של ציפייה לחילוף סוג הסוכר. מכאן מסיקים החוקרים, כי האבולוציה של מין זה נקבעה על סמך סביבה בה הלקטוז דומיננטי והסבירות להתקל בו ראשון היא הגבוהה ביותר. לכן הגנום של האי. קולי מתוכנן כך שהוא ידע לפרק לקטוז ולהתכונן לפירוק של מלטוז במידת הצורך. החוקרים ערכו סדרת ניסויים דומה באורגניזם מורכב יותר, שמרים. גם שם הם מצאו תופעה דומה, רק עבור מערך גנים אחר. בכדי לראות האם אכן מדובר בתגובה "מותנית", תהליך אוטומטי המוטבע בגנום, החוקרים ביצעו תהליך הדומה לדהביליטציה: הם חשפו את החיידקים לסביבה בה יש אך ורק לקטוז ללא שום מלטוז לאחר מכן. לאחר כמות נכבדת ביותר של דורות, החיידקים הפסיקו לייצר את החלבונים המיועדים לפירוק מלטוז בהעדרו של סוכר זה.

Mitchell A et al. 2009. Adaptive prediction of environmental changes by microorganisms. Nature. 459 (7250): 10.1038/nature08112

אחד הפרמטרים המורפולוגיים הבולטים ביותר בהשוואה בין בני אדם לקופים הוא גודל המוח. המוח האנושי גדול באופן חריג מזה של יתר היונקים והקופים ותיאורית רבות אודות התפתחות ההומינידים וההומו סאפיינס נשענות על התרחבותו של המוח. תיאוריות רבות גם הוצעו במטרה להסביר מהם למעשה הלחצים הסלקטיביים אשר הובילו לעליה המהירה בגודלו של המוח האנושי. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת מיזורי מספק תימוכין לסברה לפיה לחצים חברותיים הם הגורם למאפייני התפתחותו של מוחנו. החוקרים בחנו כ-150 גולגלות של הומינידים שונים מ-2 מיליון השנים האחרונות ובחנו את הסביבה בה הם חיו: האקלים באזור ובזמן בו נבחן כל מאובן, אוכלוסית הטפילים המוכרת באותו זמן ומקום וגודל הקבוצה בה חי הפרט הנבחן. האנליזה הזו הראתה כי גודל הקבוצה הוא המדד המשפיע ביותר על נפח הגולגולת. החוקרים מניחים כי עם העליה בגודל הקבוצה בה חיו ההומינידים הלכה וגברה התחרות על משאבים והעליה בנפח הגולגולת היא תגובה אדפטיבית לעליה בנפח המוח, עליה שהיא בתורה תוצאה של שכלול עצבי. חשוב לציין כי תיאוריות אחרות (כמו שינויי אקלים בתור מנוע לגידול בנפח המוח) אינן נשללו (הן אך אוששו בחלקן), אולם התיאוריה שזכתה לגיבוי המירבי היא זו של תחרות חברתית.

Bailey DH, Geary DC. 2009. Hominid brain evolution: testing climatic, ecological, and social competition models. Human Nature. 20 (1): 67-79

שאלתיאל גיבור התרבות האלמותי

אח, ההרמוניה הקוסמית. חלל ריק לעולם לא ישאר שכזה. ובהעדר מוזיקה, זולגות להן ידיעות מדע וממלאות את החסר.

מחקר חדש טוען כי אבותינו אינם השימפנזים אלא דווקא החתיכים בכתום – האורנגוטאנים. מדענים מארה"ב טוענים כי התיאוריה בדבר מוצאנו מהשימפנזים מבוססת על ניתוח גנטי והיא נעדרת גיבוי פלאונתולוגי: אין עדויות מאובנים לכך. החוקרים השוו בין מאובנים ובין פרטים חיים של מיני קופי-העל והתמקדו בכשישים מאפיינים מורפולוגיים ייחודיים לקופי העל. החוקרים מדווחים כי מתוך תכונות אלו, הג'ינג'ים ואנחנו חלקנו כשלושים תכונות בעוד שאנחנו והשימפנזים חולקים רק שתי תכונות, חמש פחות מהמשותף לנו עם הגורילות. בשלב הבא החוקרים השוו כשישים תכונות בין מאובני אדם קדמון לבין מאובני קופי-על. השוואה זו גילתה מגמה דומה, כזו העומדת בסץירה לתחזיות של תיאורית הקשר שימפנזים-הומו סאפיינס. ניתוח זה הוביל את החוקרים למסקנה כי קופי העל המוקדמים, האורנגוטאנים ובני האדם התפצלו מהעץ בנפרד מהגורילות והשימפנזים. על סמך מסקנות אלו יצרו החוקרים משפחה חדשה בה חברים האורנגים, אנחנו ומאובנים של קופי-על. למשפחה זו הם קוראים הומינידיים דנטליים, בכדי לציין את העובדה ששני המינים מאופיינים בכיסוי אמייל עבה על השיניים.

Grehan JR, Schwartz JH. 2009. Evolution of the second orangutan: phylogeny and biogeography of hominid origins. Journal of Biogeography. 10.1111/j.1365-2699.2009.02141.x

הקשר בין גוף לנפש הוא אחד הסוגיות העתיקות ביותר בנמצא והוא מוקד לדיון ער ביותר היושב גם על התפר העדין מאד שבין מדע לבין אמונה ודת. תפילה מתווכת הינה תפילה לשלומו של פלוני הנאמרת על ידי זר, לרוב שלא בנוכחותו של החולה. מאמר חדש יצא לבדוק את המחקר אודות תפילה מתווכת בארבעים השנים האחרונות ומסקנתו היא שהיא מלמדת יותר אודות החוקרים שביצעו אותה מאשר אודות החולים או המתפללים לשלומם. המחקר מספק הצצה מאלפת לסוציולוגיה של מדע הרפואה ולעובדה שאופיו של החוקר הוא האחראי העיקרי לבחירת מושא המחקר, לתכנון הניסוי ואפילו לניתוח התוצאות וגיבוש המסקנות. ברור כשמש, לפחות לאו הדגולים בפרשנות המודרנית של מדע, כי אין כל צידוק לתכנון וביצוע ניסוי שמטרתו לבחון את הקשר שבין תפילה מתווכת לבין בריאותו של פלוני. המחקר מראה כי הניסויים הראשונים שפורסמו בכתבי-עת אנגליים בחנו רק תפילות פרוטסטנטיות ואילו רק לאחרונה נבחנו תפילות מזרמי אחרים בנצרות ומדתות אחרות. בין השאלות ש"נבדקו" היו מהו המינון היעיל של תפילה מתווכת, איך משקליים תפילה מתווכת עם תפילה של קרובי משפחה ומהו האופן הנכון להתפלל בו ואיך תפילה של לא-נוצרים משפיעה על סיכוי החלמתו של נוצרי גאה.

Cadge W. 2009. Saying your prayers, constructing your religions: medical studies of intercessory prayer. Journal of Religion. 89 (3): 299-327

פלסטיות סינפטית היא מונח המתאר את יכולתן של סינפסות (נקודות המפגש בין שני תאי עצב) להשתנות בתגובה לגירויים שונים. פלסטיות סינפטית היא אחד מהתנאים ההכרחיים ללמידה ולשינוי התפחותי במוח. במונחים אבולוציוניים, פלסטיות ויציבות הינם לרוב שני מונחים הופכיים: פלסטיות היא זו המאפשרת שינוי של תכונה והתפתחות לקראת שכלול או רגרסיה של המצב הקודם בעוד יציבות נועדה לשמר תכונות קיימות מתוך הנחה שאלו עובדות ויעילות ולכן כדאי להגן עליהן. הדינמיקה המורכבת מאד שבין שני כוחות אלו היא העומדת בבסיסו ו של התחום המחקרי הנקרא אבולוציה התפתחותית. במאמר חדש טוענים חוקרים קנדיים כי פלסטיות סינפטית משחקת משחק כפול, שכן היא מדלגת ממגרש השינוי למגרש השימור. חוקרי המוח בחנו תהליך הנקרא הומאוסטזיס. הומאוסטזיס הוא למשעה מנגנון שנועד לשמור על שיווי משקל בתהליכים ביוכימיים, וישנם מאות סוגים שונים של שיווי-משקל שנדרש להגן עליהם. החוקרים התמקדו ברשתות עצביות המעורבות בויסות נפח נוזלים בתגובה לשינוי קיצוני בתנאי הסביבה. המדענים גילו כי כמה וכמה סוגים של פלסטיות סינפטית פעלו במטרה לשחזר את "הגדרות המערכת" הטרום-עקה. דהיינו הפלסטיות היא זו המאפשרת חזרה לתאנים הקודמים.

Brent Kuzmiski J et al. 2009. Metaplasticity of hypothalamic synapses following In vivo challenge. Neuron. 62 (6): 839-849

בפופיק יש מקום ללא מעט דברים

אז כן, המצב בקנטים. הייתי שבוע ברומא וורנה לא נתנה לי לגעת במחשב. חזרתי הביתה ובמשך יום שלם חרשתי את כל הבלוגים והמיילים שלא הספקתי לפקוד בהעדרותי. טחנתי עשרות על גבי עשרות של עמודי מייספייס. תרתי אחרי מוזיקה טובה. מאז עבר כמעט שבוע. מאז הפוסט האחרון עברו כמעט שלושה. בשלושת השבועות הללו עברתי על למעלה מ-300 אמנים/להקות/יוצרים. יצא מזה משהו? זרג עבה וארוך. יצא סופסוף ה-street sweeper, אבל האלבום לא שומר על רמה אחידה. אפילו הגוס גוס החדש הוא צל צילו של ימים טובים יותר. זהו. אבל פשוט זהו. שלהי 2009. הגיע הזמן לאחד משניים: או שכולם יבינו שהעשור הזה הצחין ומסתים בשאון נפיחה עזה או שאני אבין שאין כל קשר בין הטעם שלי (או העדרו) לבין הילולת ההתבסמות הקולקטיבית האופפת את עולם האינדי עכשיו וכולם אכן צודקים בטענתם כי אנו חיים בתקופה מדהימה ופרוצת כשרון. האפשרות השניה קלושה עד בלתי-אפשרית. ולכן, עוד מחקרים בביולוגיה:

תחום מחקרי מעניין מאד בהתנהגות בעלי-חיים הוא למידה בקרב חיות. עוד משחר האתולוגיה וימי לורנץ וטינברגן העליזים העקוצנים היו מושא מחקר לוהט, אבל גם זוכי הנובל המהוללים הללו לא ציפו לגלות שהעוקצן התשע-קוצי (Pungitius pungitius) יפגין כישורים של למידה חברתית. למידה חברתית היא היכולת של פרט מסוים לרכוש מישע וללמוד התנהגות חדשים לחלוטין שלא על סמך נסיונו האישי, אלא על ידי העברת מידע מפרטים אחרים בקבוצה. ישנו, כמובן, מגוון של כישורי למידה חברתית, אולם בגדול הם נחלקים לפסיביים (צפייה בפרט אחר מבצע פעולה כלשהי לדוגמא) ואקטיביים (לימוד של ממש, פרט אחד באופן אקטיבי מחנך פרט אחר). צוות חוקרים מאוניברסיטת סט. אנדרוז (אותם אני נוסע לבקר בדיוק בעוד שלושה חודשים) מדווח במאמר חדש כי העוקצנים שלהם הפגינו סוג של למידה חברתית שטרם תועד בעולם החי, אסטרטגיה הנקראת hill climbing. בגדול, שיטה זו נשענת על הקבוצה בתור יחידת הלימוד, כך שההתקדמות של גוף הידע תלויה בתרומה מצטברת של חברי הקבוצה: ידע קיים הולך ומשתכלל על ידי פרטים המבצעים שינוי קטן לשיטה קיימת, משפרים אותה ומלמדים את זו החדשה לשאר הפרטים. במסגרת המחקר, בחנו המדענים כ-270 דגים בתנאי מעבדה וחילקו אותם לשלוש קבוצות במשימת שיחור מזון. המשימה הבסיסית דרשה מהדגים ללמוד כי באקווריום ישנם שני מקורות מזון, האחד עשיר יותר מהשני בתולעים (הדגים הצופים יכלו לראות כמה תולעים יוצאות מהמתקן). הדגים שהראו העדפה למקור המזון העשיר לאחר מכן צפו בקבוצת דגים אחרת מבצעת את אותה משימה, אולם אצל דגים אלו, מקורות המזון הוחלפו כך שמקור המזון שהיה מוכר לדגים הצופים כעשיר כעת תיגמל בכמות גדולה או קטנה יותר. בשלב הבא, הדגים הצופים הוכנסו לאקוורים ונדרשו שוב לבצע בחירה בין שני מקורות המזון. בניסוי הביקורת שני מקורות המזון תיגמלו באותה כמות, כך שהבחירה בהם היא לחלוטין שרירותי. אם הדגים הצופים רק מחקים את הדגים בתוך האקווריום, הרי שהם יראו את אותו דפוס העדפה בין שני מקורות המזון (הסתברות של 50:50). החוקרים מדווחים כי 75 אחוזים מהדגים הצופים הראו העדפה למקור המזון אותו בחרו הדגים של השלב השני, דהיינו הם בחרו את מקור המזון המתגמל ביותר על סמך השוואה בין זכרון מהתגמול שהם עצמם חוו לבין מאפייני התגמול של הדגים בהם הם צפו. עד כה אף מין אחר, להוציא בני-אדם, לא הצליח במשימה שכזו.

Kendal JR et al. 2009. Nine-spined sticklebacks deploy a hill-climbing social learning strategy. Behavioral Ecology. 20 (2): 238-244

נחש הגדות (Erpeton tentaculatus) הוא נחש מים מתוקים קטן מדרום מזרח אסיה. מחקר חדש מראה כי הנחש הזה פיתח שיטה ייחודית לטרוף דגים. הוא מבהיל אותו כך שנתיב המנוסה שלו יהיה הישר לתוך לועו הפעור במקום הרחק מאזור הסכנה. הדבר היפה ביותר, הוא שאדון גדות יודע כבר מראש מה יהי בדיוק נתיב הבריחה של הדג, כך שהוא מזיז את עצמו בדיוק לנקודה בה הדג יהיה והוא ממתין לו שם. נחש הגדות שוחה כך שגופו אנך לזה של טרפו ואז הוא מסובב את ראשו כך שהוא יוצר צורה דומה לאות J. הוא נשאר בתנוחה זו ללא תזוזה עד שדג מגיע קרוב אליו. אז מר גדות מבהיל אותו על ידי יצירת רעש חזק וזה מגיב בבריחה ממה שמולו – אולם זה הגוף של הנחש ולא ראשו, כך שנתיב המילוט למעשה זורק אותו הישר לפיו של הנחש. חשוב לזכור שמדובר בפעולות המתבצעות במהירויות מסחררות: נחש הגדות מזיז מבהיל את הדגיג וזה מגיב עוד יותר מהר ממנו במנוסה. כל הסיפור מסתיים אחרי 29 מילישניות בלבד! יותר מדי מהר לעין האנושית. זו דוגמא מאלפת לאופם בו מין אחד מנצל מאפייני התנהגות של מין אחר: שמונים אחוזים מהדגים הקטנים הגיבו ברפלקס וצנחו ישירות ללסתו הפעורה של אדון דג גדול ואילו היתר הגיבו באופן אחר ואת אלו הוא לא הצליח לתפוס.

Katania KC. 2009. Tentacled snakes turn C-starts to their advantage and predict future prey behavior. PNAS. 10.1073/pnas.0905183106

עורבים מעדיפים להביט מערבה

והנה ידיעה שתשמח את ג'ק וויט: בית המשפט בגרמניה פסק נגד ראפידשר בתביעה על הפרת זכויות יוצרים וחייב את החברה לשלם קנס של כשלושים מיליון דולר. הסיפור עדין רחוק מלהסתיים אבל כולי תקווה שהחברה תוכל לעמוד בנזק הכלכלי הזה, כי אם הם יסגרו זו תהיה מכה אנושה למפעל ההורדות של עוזה. ודרך אגב, אני דווקא מאד מרוצה מהעמדה האנטי-טכנולוגית והחזון האנלוגי של האדון וויט. וטרנט רזנור רכיכה חסרת עמוד-שדרה הנסה עם הזנב בין-רגליה חזרה לטוויטר, בדיוק כמו המוזיקה שלו.

וכפי שהבטחתי בפוסט האחרון, להלן תחילתו של מהלך ארוך מאד של חדשות ביולוגיה:

צוות מיוחד של מדענים קנדים התכנס לחקור את מידת האמון של הציבור הרחב במדע בכלל ובעולם הרפואה בפרט. במאמר המופיע בכתב העת Nature Biotechnology טוען הצוות כי הציבור מאמין פחות ופחות לממצאים מדעים, בעיקר אלו הנוגעים לגנטיקה ותעשית הביוטכנולוגיה. במאמר טוענים החוקרים כי הגורם העיקרי להדרדרות אמון הציבור הוא העובדה שבכדי להבין את החידוש שבממצאים ומחקרים חדשים נדרשת רמת ידע הנשגבת מחלקים נרחבים ביותר של האוכלוסיה. הטכנולוגיה של היום פשוט מורכבת מדי להדיוטות. במאמר הצוות גם שוטח שמונה דרכים בהן ניתן לגשר על הפער הזה שבין השיח הגבוה והמנותק של המעבדה לזה הציבורי. חלק מההמלצות שלהם נאיביות להחריד, בעיקר כאשר הם ממליצים לשנות את האקלים האקדמי במטרה להוריד את הלחץ לפרסם הרבה ומהר. כמו כן הם מתעלמים מהעובדה שהמחקר המודרני הוא כל כך ממוקד מטרה שא-פריורי החוקרים לא מסוגלים לראות את התמונה הרחבה והם חוגגים הישגים כל כך קטנים שרק בעלי השכלה אקדמית נרחבת בתחום מסוגלים להעריך. עד שעולם האקדמיה לא ישתנה ויחדל מלייצר טכנולוגיה ויחזור לייצר מדע המצב לא ישתנה, אנשים ימשיכו לצרוך תמונה מעוותת של מהו מדע, מהי ביולוגיה ומהי רפואה וכשיתברר להם שהם לא מבינים כלום, הם – כמו תמיד – יחזרו חזרה לזרועותיה המחבקות והחמימות של הדת הפשוטה.

Bubela T et al. 2009. Science communication reconsidered. Nature Biotechnology. 27 (6): 514-518

צוות חוקרים ברזילאי-ספרדי טוען כי המוח האנושי מסוגל לזהות הבעות פנים המציינות הפתעה ושמחה מהר יותר מאלו המציינות פחד או עצב. נקודת האיזון בין מהירות ביצוע החלטה לבין רמת הדיוק שלה היא סוגיה אשר רק לאחרונה מתחילה להחקר ברצינות הראויה. חוקרי ראיה וקוגניציה יודעים היטב כי בני-אדם מסוגלים לזהות הבעה תוך עשירית שניה, אולם מידת הדיוק של הזיהוי הינה סוגיה לא ברורה דיו. המחקר החדש מראה כי אכן יש טרייד-אוף בין מהירות לבין דיוק וכי המוח האנושי מדויק יותר בקבלת החלטות מהירות עבור הבעות מסוימות בלבד. בחוקרים בדקו את מהירות התגובה ורמת הדיוק שלה בקרב שמונים נבדקים צעירים. במאמר המתפרסם בכתב העת Laterality מדווחים החוקרים כי צידו הימני של המוח מהיר יותר מזה השמאלי בעיבוד המידע הויזואלי של הבעות פנים. לחוקרים אין כיום הסבר מלא לחלוקת התפקידים הזו בין שני חלקי המוח.

Torro-Alves N et al. 2009. Patterns of brain asymmetry in the perception of positive and negative facial expressions. Laterality: Asymmetries of Body, Brain and Cognition. 14: 256-272

התפקוד הקוגניטיבי של אוטיסטים הינו אחת מהתופעות המסקרנות ביותר, לפחות עבורי, לבטח בכל הקשור לאבולוציה של קוגניציה. מחקר קנדי-אמריקאי חדש מראה כי נבדקים אוטיסטים מהירים עד ארבעים אחוזים מנבדקים בריאים במשימות הדורשות פתרון בעיות. כל הנבדקים עברו סדרת מבחנים הנקראת RSPM שמטרתה לבחון את כושרו של הנבדק לייצר השערות, לפתור בעיות וללמוד מנסיון. החוקרים מדווחים כי אוטיסטים ולא-אוטיסטים הגיעו לאותה רמת דיוק אולם האוטיסטים עשו זאת באופן מהיר בהרבה. החוקרים עקבו במקביל אחר הפעילות של אזורי מוח מסוימים (בעזרת הדמאת MRI) ומכך הם למדו כי אוטיסטים עושים שימוש באזורי מוח המטפלים במידע חישתי. מידע רב קיים כבר אודות יכולתם של אוטיסטים לנצל מידע חישתי באופן ישיר ולא באופן מעובד כמו בני-אדם רגילים. השאלה המעניינת מבחינה אבולוציונית היא מדוע, אם פתרון המשימה הינו מדויק באותה רמה אך מהיר יותר, נמנעת באופן נורמלי הגישה של בני-אדם למידע חישתי בעוד שהמסלולים העצביים הייעודיים לכך עדיין קיימים ופעילים?

Soulières I et al. 2009. Enhanced visual processing contributes to matrix reasoning in autism. Human Brain Mapping. 10.1002/hbm.20831

גם בגילה המופלג עוזה רוצה לצאת לחופשי

לטוב ולרע, בני אדם הם יצורים מורכבים. הבעיה היא שלמרות היותנו כאלו, אנחנו מסוגלים להבין דברים אודות העולם רק בצורה מאד לא מורכבת. ככה זה במדע וככה זה גם ביומיום. בכדי לגבש ולנקוט עמדה ובכדי להיות מסוגל לייצר פעולה קונקרטית בעולם, הרוב המוחץ של האנושות זקוק לשחור-ולבן. אפור זה לא טוב, זה מבלבל. כך, אדם נשפט לפי פעולה בודדת אחת שעשה בחייו, לרוב זו האחרונה ביותר. וזה מביא אותנו למותו של מייקל ג'קסון. רפרוף זריז במצולות הטוקבקים ומסדרונות הטרולים שנערמו להם במהירות שיא על גבי הידיעות אודות מותו של ג'קסון הן עדות נפלאה לנקודה הנ"ל. קשה לאנשים לעכל את העובדה שאדם שעשה מעשה לא מוסרי הוא אותו אחד שיצר בעברו מוזיקה שסחפה אחריה תרבות שלמה והביאה הנאה ושמחה למיליוני אנשים. בכל ג'קסון מצטרף לשרשרת ארוכה (וכזו שלעולם לא תגדע) של אמנים כמו פיל ספקטור (הרוצח המורשע הטרי), שטוקהאוזן (שאחרי התבטאויותיו אודות 9/11 לעולם ישאר בזכרון האמריקאי כמוקצה), אייק טרנר (החובט ברקמות רכות) ווגנר (באולמות הקונצרטים המקומיים). לאנשים נוח לגבש דעה מוצקה אודות אדם ספציפי על סמך אירוע מכונן אחד ויחיד, תוך התעלמות מכוונת משאר פועלו. בעולם המונוכרומטי יש רק מקרי קיצון: או שאתה שגרירו של גן עדן או שאתה צאצא הפיגולים של השטן. אז כן, מייקל ג'קסון פסול מלשבת במועצה לשלום הילד וכנראה שגם באוניצף יוותרו על תרומתו, אבל בעולם המוזיקה הוא עדיין מלך. אני מבין לחלוטין את הנטיה האנושית למדוד הכל דרך פריזמה אחת ויחידה – אני פשוט מצר עליה. בסרט המעולה The fog of war, שואל הבמאי ארול מוריס את גיבורו, בוב מקנמרה, מהו לפי דעתו רוע מוחלט. התשובה, שהיא כנראה פסגת הסרט היא "the complete lack of empathy". היות ומצב כזה הינו כמעט בלתי אפשרי בקרב אנשים בריאים בנפשם או בימים כתיקונם, אנחנו מקבלים חיות אדם עם כשרון מוזיקלי נדיר, בהמות דורסניות שמקולמוסם נובעים סיפורים מרטיטים, רוצחים, פסיכופתים, סוציופתים, פושעים וסתם חרא של בני –אדם שבאיזו פינה נידחת במאפלית ה-mind שלהם רובת לו כשרון כה גדול ומפעים שאי-אפשר להתעלם ממנו. בעצם אפשר, אבל זו כבר בחירה ונקיטת עמדה שיפוטית ולא אמירה ביקורתית אודות האמנות.

השבוע חזרתי משבוע ברומא ולכן לא הספקתי לתחזק את הממלכה של עוזה. רק אוכל לספר בקצרה שמצב המוזיקה עגום מאי-פעם וכי בפוסטים הבאים תקבלו בעיקר חדשות מדע. וזה בכל זאת, בתור תופין למזרח תיכון חדש לאנונימי: פוסט-רוק ממצרים. לא איכותי או משהו, אבל היישר מקהיר.

חוק גילמאייר

נהג האוטובוס חוזר באלבום מלא חדש ומוכיח שוב שבתחרות בינו לבין ראזל אין מכמונת שמסוגלת בכלל לקלוט את המהירות שלהם. רק שלהבדיל מהסנדק, אדון נהג גם מפוצץ בשלל רעיונות הפקתיים שהופכים את ההיפ הופ הסטגנטי של הנשים האחרונות למשהו מבריק ונוצץ. גם הפעם הוא לוקח יצירה קלאסית וטס עליה בפלואו שאין לו אח ורע. ואם בחיפחופ עסקינן אז T-K.A.S.H. (בן טיפוחיו המעולה של פאריס) משחרר חדש שמראה שגם אם משהו יקרה למנטור האגדי, יש מי שימשיף את המסורת המפוארת של אולד סקול ופוליטיקה בוטה ובועטת. ובאופן מפתיע, החדש של מוס דף מכיל שני קטעים ששימחוני עד מאד.

אלבום שני לסימון ווייט, מהמוכשרות שבסינגר/סונגרייטריות בנמצא יצא אתמול. באותה שכונה, אם כי לא באותה רמה, נמצאת ג'ולי פיני האירית, החוגגת גם היא שני. דייויד מייקל סטית' מייצג את הגרסא הזכרית לאותה סוגה וניכר שהוא שמע את סקוט ווקר יותר מפעם אחת בחייו. אנונימי, הנה פינוק: מסתערים על הקרחון הם הרכב פוסט-רוק נורבגי צונן המציית בנאמנות לחוקי הז'אנר, אם כי לא מתרומם לרמה מרטיטה של ממש. ואם כבר בסקנדינביה, למה שלא תסורו לחללם של עצב, עצב, הרכב בעל אובססיית אייטיז כבדת משקל, החל מקולו של הסולן וכלה במבנה הפזמונים. נעים. ואם כבר בפוסט-רוק, אז שיהיה גם משהו מקומי: אוואלון הם הרכב חיפאי שכזה שאפילו עושה מיני-טור בימים אלו.

טרנט רזנור עושה מוזיקה שלא מזיזה לי את הקטן שבפלג'לה, אבל אי אפשר להתעלם מתרומתו ובעיקר מנוכחותו במוזיקה ה"חדשה", המוזיקה בעידן האינטרנט. והנה, האדון לבית רזנור מודיע שנשבר פרמשטקו וכי קצה נפשו באוקיינוס האידיוטים שהטביע את המוזיקה המקוונת. ואת זה הוא אומר עוד לפני שהשלב הבא בהדרדרות – דהיינו טוויטר – כבש כל חלקה טובה במאאאגניבות המוזיקלית של האינדי. שאפו, סחתין וכל הכבוד עליך יא טרנט!

נחשים:

התיאוריה המקובלת אודות תנועת נחשים גורסת כי זו מתאפשרת הודות לשימוש באבנים ועצמים שונים על פני הקרקע בתור נקודות תמיכה מהן הנחש דוחף והודף את גופו בפתלתלות. במאמר חדש המתפרסם בכתב העת PNAS מדווחים חוקרים כי יתכן ותיאוריה זו שגויה. צוות חוקרים אמריקאי טוען כי בכדי לנוע קדימה על פני משטח שטוח, הנחשים עושים שימוש בקשקשיהם בכדי ליצור חיכוך ובהסטת מסת הגוף בכדי ליצור תנע. שני הגורמים הללו יוצרים וקטור תנועה מועדף, מעין מסילות על גביהן הוא נע קדימה. דהיינו, תנועת הנחש אינה רוחבית (כשגופו נהדף ימינה ושמאלה מנקודות אחיזה), אלא מוכוונת מטרה קדימה. הנה וידאו.

Hu DL et al. 2009. The mechanics of slithering locomotion. PNAS. 10.1073/pnas.0812533106

מיהו יהודיני?

חדש ל-secret chiefs 3!!! טריי ספרואנס תמיד יודע איך לשמח לבב אנוש וכשהוא מקדים תאריכי יציאה, אז על אחת כמה וכמה. הפעם עסקינן באלבום עתיר קטעים קצרים שלוקחים את הצ'יפים למחוזות הטראש האיטלקי, כאילו פאטון מעולם לא עזב את באנגל. חלפו ונגוזו להם ימי הסהר הפורה בהם ספרואנס וקאנג טחנו שמיניות ושש-עשריות ופינו את מקומם לאורגנים ולסלייד של המקרוני האיטלקי. ילדי הלאבה אינם ממהרים לשום מקום בכל הנוגע לתכיפות שחרור אלבומים, אולם כשזה יוצא זה שווה את הטרחה, היות והם מספקים מעין שעטנז אווירתי סוחף של מה שניתן לכנותו אקזוטיקה אפלה, מעין שוגייז אינטליגנטי לסרטי טראש. יחזקאל הספרדים משחררים גם הם אחד חדש ובו עוד מלוא החופן פוסט-הכל: פוסט רוק, אלטרנטיב, אלקטרוניקה, מעט מילים והרבה אוירה כבדה ומכבידה. אודלנד הם צמד פולק צרפתי מוזר ביותר והם נשמעים כאילו הם עושים סרט דוקומנטרי המתעד נסיון לתפוס פיות באמצע היער אי שם בצפון הקר. הרבה ספוקן וורד עם נגיעות פסנתר וכל זה ניתן להורדה חינמית דרך האתר.

אה, ולמקרה שלא שמתם לב, הקיץ כבר עמנו, מה שמבטיח עונה מוזיקלית ארוכה ומשמימה (אלא אם כן אתם קוראי פיצ'פורק ונציגיהם המקומיים)

את כל תחלואי החברה ניתן להפיל על חלב חמוץ

מה זה זה? מלכודות ונציאניות שר? היתכן, האם זה אמיתי? בכל מקרה, האדון ארון פאנק עושה לראשונה בחייו מוזיקה שתואמת את שם משפחתו: לא ברייקור, אלא מעין האוס נעים. אל חשש, בשאר האי.פי הוא משתגע בפעם המי-יודע-כמה. נעומי שלטון מופיעה כבר ארבעים שנה, אבל רק עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלה. במיטב מסורת הבלוז/גוספל וכיאה לאשה בגילה המופלג, הקול שלה מזכיר בעיקר גבר שתוי, אבל כך צריך להגיש גוספל, לא? חוץ מזה מצב המוזיקה מאז הפוסט האחרון היה בקאנטים, מה שמשאיר לכם יותר זמן לשוב ולחרוש את להקת הגולגלות מהפוסט הקודם.

חיידקים סופרים?

למרות שחרקים כן סופרים, אל חשש: חיידקים עדיין לא. לפחות לא ביודעין. חוקרים מאוניברסיטת בוסטון פיתחו שיטה המשתמשת בגנום הבקטריאלי בתור מתג חשמלי לאפליקציות ביולוגיות רבות. ביולוגיה סינתטית מנסה להנדס מערכות ביולוגיות לתועלת אנושית. אחת הבעיות העומדות בפני המהנדסים היא הצורך במניה של אירועים דיסקרטיים, צורך העולה מהדרישה לשליטה במערכת המהונדסת. גנום בקטיראלי הוא אחד מהוקטורים הנפוצים ביותר בשימושים פרמקולוגיים ותרופות רבות מבוססות על שילוב של מקטעים מגנום חיידקי. כמובן, שמהנדסים של מערכות ביולוגיות זרות רוצים לשלוט על החיידק הזר המוכנס לגוף. שיטה אחת לעשות זאת היא לגרום למערכת הזו להשמיד את עצמה לאחר השלמת X מחזורי פעולה. שיטה אחרת היא לקצוב בזמן את אורך חיי המערכת. שתי השיטות מבוססות אבל על מנייה – של יחידות זמן או של פעולות. במאמר המופיע בכתב העת המדעי היוקרתי Science מתארים החוקרים כיצד הם בנו שני סוגים של רצפי דנא שהושתלו בתוך הגנום הבקטריאלי. הסוג הראשון נקרא RTC והוא מאפשר מניה על ידי התחלת ועצירת תהליכי שעתוק ותרגום (התהליכים בהם המידע האגור בדנא מתורגם ליצירת חלבונים) של גנים ספציפיים בתגובה להתרחשותו של אירוע כלשהו (למשל עלייה בריכוזיו של רעלן מסוים). המערכת RTC הפסקת השעתוק השלישית גוררת שעתוק ותרגום של גן המקודד לייצור של חלבון זרחני אותו ניתן לראות בעין. המערכת השניה נקראת DIC ובה החשיפה הראשונה לאירוע הרצוי (הרעלן לדוג') גורמת לייצורו של חלבון אשר תפקידו הוא לגזור את מקטע הדנא המקודד לייצורו שלו, להפוך את כיוונו (בתהליך קריאת הדנא יש חשיבות מכרעת לכיוון הקריאה) ולהשתילו מחדש כך שכעת לא ניתן יהיה לייצר ממנו חלבון יותר. תהליך זה מותיר מעין אבן דרך על גבי הדנא, כך שכל אירוע שכזה מובחן על ידי מכלול השעתוק והתרגום. לאחר שלושה אירועים כאלו החלבון הזרחני מיוצר. מערכת ה-RTC מהירה יותר

מה שיש לפנינו הוא למעשה מתג דנא שהקלט שלו הוא כל דבר שהחיידק מסוגל לחוש ולהגיב אליו והפלט שלו הוא דו-שלבי: בשלב הראשון נצברים אירועים באופן אורדינלי ובסוף התהליך מיוצר חלבון זרחני המעיד על השלמת מחזור. מגוון השימושים לטכניקה בסיסית זו הוא אינסופי והיא עשויה להיות פלטפורמה מהפכנית שתפרוץ דרך לשלל יישומים שבלתי ניתן אפילו לשער מה אלו יהיו.

Friedland AE et al. 2009. Synthetic gene networks that count. Science. 324 (5931): 1199-1202

מי שרוצה עוד מדע, מוזמן לכנס Transformations of Lamarckism: 200 Years to the Philosophie Zoologique - An International Colloquium. הכנס בן ארבעה ימים (שניים באוניברסיטת תל אביב ושניים במכון ון-ליר בירושלים) ויערך בין ה-7 ל-10 ביוני. תוכלו ללמוד שם אודות אפיגנטיקה, תיאוריות אבולוציה עדכניות וחדשניות ועוד מיני דברים מעניינים. אם תחפשו טוב תוכלו אפילו לשמוע הרצאה שלי. הנה התוכניה ב-PDF


ביום שני הקרוב, הראשון ביוני, בשעה 22:00 באוזנבר, the aprons תתנה הופעת בכורה לאלבום החדש. כל השירים ינוגנו על עיבודיהם החדשים. על הקלידים יצטרף המפיק דני אבר-ברזל.

ביום חמישי של אותו שבוע, גיישה נו יעלו ב-22:00 בסאבליים.

The age of thievery

להקת גולגלות עושים רוק הכי בסיסי שיש – טריו מבוסס בלוז והוקים פשוטים. לא רחוק ממקום מושבם של הפסים הלבנים, רק שברוב המקרים הם פשוט משמעותית טובים יותר. עוד חדשות טובות מאיטליה בדמותם של האב מרפי שעושים אקספרימנטל רחב יריעה ועתיר סוגות במיטב המסורת של שנות השמונים העליזות. בימים אלו יוצא אלבומם השליש יוהם נוסעים לגבותו במסע קטן בארה"ב של אמריקה. אלנה מנדוזה היא מלחינה ספרדיה משובחת שבמשובחות, עתירת חוש הומור שעושה רק טוב לאובר-אקדמיזציה של מוזיקה בת-זמננו.

Oh, happy days!!! בסוף יולי יכנסו גיישהנו למרתון אינטנסיבי באולפני קיצ'ה בכדי להקליט ולסיים את האלבום השני. אם הכל ילך כשורה, הרי שבעוד שכולם יעופו על חגיגות סיום העשור-שהלוואי-וימחק-מהזכרון-הקולקטיבי אני אתמוגג ואתענג על אלבום חדש דנדש שכל כולו איכות צרופה של ממש, לא כזו מבית היוצר של פיצ'פורק ושגריריה בכנען.

Crank High voltage הוא ללא ספק אחד מסרטי האקשן הכי מופרעים ומופרכים של כל הזמנים. סליז טהור עתיר ממון ואפקטים, עלילה שנשאבה מבארות עמוקות ביותר של הזיות כימיקליות תלושות מכל מציאות או הגיון מינימלי וקצב מסחרר שבשלב מסוים כבר גורם להיפרונטילציה גם בקרב המנוסים שבצופים. מאז Shoot em up לא היתה קומדית אקשן כזו אבל קראנק צולל למחוזות וולגריה שלא היו מביישים את אחרון בתי הבושת באוקראינה המתירים BDSM עם חיות משק. תוסיפו לזה פסקול משובח של פאטון וקיבלתם חוויה קולנועית נדירה, שלדאבוני תגיע לארץ (אם בכלל) רק בדץ ובדצה (בעוד שהצואה הצלולידית 12 סיבובים כבר נרכשה להפצה).

גנים

מחקר חדש המעטר את דפיו הצבעוניים של כתב העת PNAS מראה כי במהלך ההתפתחות של הפרט (אונטוגנזה) גנים יכולים לחבור זה לזה במטרה לבצע פונקציות חדשות. דהיינו, הקוד הגנטי אינו מערכת סגורה הרמטית שאין יוצא ואין נכנס, אלא מערכת דינמית אשר נמצאת באינטראקציה מתמדת עם עצמה ועם הסביבה ומשתנה בהתאם ללחצים המופעלים עליה. צוות חוקרים מאוניברסיטת אינדיאנה מדווח כי הוא למד ששני גנים עתיקים אשר חברו יחד (בתהליך אבולוציוני הנקרא קואופציה, או בשם מלא ויפה יותר – אקספטציה, exaptation) בכדי לייצר תכונה חדשה בקרב חיפושיות זבל מקורננות (את אותה קרן שהיא המקור לשמן). החוקרים בחנו את המין Onthophagus taurus ששוכן לו באיטליה ואת המין Onthophagus binodis המגיע מדרום אפריקה. בתפקידם המקורי שני הגנים מעורבים באופן אינטימי בתהליך ההתפתחות של חרקים בשלביהם השונים מגולם לבוגר. גנים אלו מתפקדים כגני בקרה ופעילותם מבקרת את פעילותם של גנים אחרים, לפעמים עד כמה אלפי גנים. החוקרים השתיקו רצפים קצרים בטכניקת iRNA בקרב גלמים של שני המינים ויצרו שלוש קבוצות שנבדלו זו מזו בביטוי הגני. והשוואת הרצפים הראתה כי המקטעים המקודדים לגנים הנחקרים היו כמעט זהים, דהיינו משומרים. לעומת זאת, המינים נבדלו זה מזה בסוג התאים בהם הגנים בוטאו ובתזמונו של ביטוי זה.

Moczek AP, Rose DJ. 2009. Differential recruitment of limb patterning genes during development and diversification of beetle horns. PNAS. 10.1073/pnas.0809668106

ראית לילה ואבולוציה

מחקר אמריקאי-ברזילאי חדש מראה איך שינוי גנטי קטן יכול להוביל לשינוי משמעותי במבנה המוח. שנים ארוכות ישנן תיאוריות אודות חשיבותו של התזמון בכל הנוגע לביטוי גנטי, כך שגן המבוטא ברקמה ספציפית בזמן מסוים בהתפתחות האורגניזם מוביל לתוצאה אחרת מזו שהיתה מתקבלת לו היה מבוטא אותו מקטע בדיוק בתזמון אחר (סטיבן גולד היה מחשובי מקדמי תיאוריה זו). במאמר המופיע בכתב העת המדעי היוקרתי PNAS מתארים החוקרים השוואה בין מבנה העין של שני קופים: קופי ינשוף ורזוסים. הרשתית של יונקים מכילה שני סוגי קולטני אור: חרוטים (cones) האחראים על ראית צבע בתנאי אור וקני עין (rods) האחראים על כך בתנאי חשכה. ריכוז גבוה יותר של קני עין מאפשר כמובן ראית לילה. החרוטים מתפתחים לרוב לפני קני העין אבל שניהם מתפתחים מאותו תא אב, כך שלשני המינים האופציה להיות יצור יום או יצור לילה. שני המינים התפצלו מאב משותף שהיה קוף יום לפני 15 מיליון שנים. על בסיס העקרון של אונטוגנזה משחזרת פילוגנזה (שינויים בעובר הם מעין צילום היסטורי של השינויים שעברו על המין במהלך האבולוציה) החוקרים השוו בין עוברים של שני מיני הקופים וגילו כי יותר חלוקות תא של אותו תא ראיה ראשוני מובילות לעליה בריכוז קני העין על חשבון ריכוז החרוטים ולעיניים גדולות יותר.

Dyer MA et al. 2009. Developmental sources of conservation and variation in the evolution of the primate eye. PNAS. 10.1073/pnas.0901484106

מיקום, מיקום ומיקום

שני מחקרים חדשים מראים כיצד תנאי סביבה יכולים לשנות את מאפייני השירה של ציפורי שיר. במאמר המופיע בכתב העת Current Biology טוענים חוקרים כי הבדלים בשירה של מיני זמירים שונים תלוים במיקום גיאוגרפי ותאני אקלים. החוקרים למדו כי מינים החשופים לתנאי מזג אוויר לא-יציבים מאופיינים ביכולות זמר ורון מפותחות יותר מאלו של מינים אחרים. תחת תנאי אקלים קשים קשה יותר להתרבות ולכן התחרות על האפשרות להזדווג קשה יותר. כשהתחרות קשה יותר המתחרים נדרשים להפגין כישורים יוצאי-דופן ולכן מינים אלו נהנים משירים מורכבים בהרבה מאלו של מינים הדרים בתנאי אקלים יציבים. היות ושירת ציפורים הינה אלמנט נלמד, הרי שיש מקום לשער כי לפנינו דוגמא נוספת לעקרון ההכבדה, כך שרק פרטים חזקים באמת מסוגלים לשיר את השירים המורכבים ביותר המחייבים הן השקעה אנרגטית והן טמפורלית ומגבירים את מידת חשיפתם לטורפים.

מאמר אחר, המופיע בכתב העת American Naturalist, השווה את מאפייני השירה של דרורים לבני-ציצית (white-crowned sparrow) השוכנים באוזרים שהצמחיה בהם השתנתה באופן דרמטי. החוקרים התמקדו באזורים במערב ארה"ב אשר לפני 35 שנים בוצעה בהם כריתת עצים נרחבת. שירת הציפורים מאותם איזורים הוקלטה לפני 35 שנה וכעת חוקרים מדיוק השוו בין הקלטות עבר אלו להקלטות של הציפורים הנמצאות באזורים אלו כיום. בימים אלו האוזרים הללו מאופיינים בצמחיה עבותה. החוקרים למדו כי בגין עיבוי הצמחיה שירת הציפורים צנחה בגובה ובמהירות שלה, בכדי שהיא תוכל להגיע למרחקים ארוכים יותר במעבה הצמחיה. המפתיע הוא שלפנינו אודות לשינוי אבולוציוני מהיר ביותר במאפייני התנהגות כה מרכזית בחיי הציפורים.

Botero CA et al. 2009. Climatic patterns predict the elaboration of song displays in mockingbirds. Current Biology. 10.1016/j.cub.2009.04.061

Derryberry E. 2009. Ecology shapes birdsong evolution: Variation in morphology and habitat explains variation in white-crowned sparrow song. American Naturalist. 10.1086/599298

מטען וכבוד(ק)ה

נותר עם תמונות הם הרכב בריטי שרגליו נטועות עמוק במסורת הקנטרברי ואחרי הזוועתון שנקרא פליט פוקסס הם באו להראות איך עושים פופ קאמרי כהלכתו. אפילו הקול של הסולן מזכיר את זה של קארוון. הנשרים הם הדבר הכי קרוב לוו טאנג, הדור הבא שתמצאו בסביבה: הרבה אנשים עושים חיפחופ נינג'ה תחת אבטחה של ביט כבד. למרי פיסקר יש המון כוונות טובות ואפילו מוזיקה טובה, הבעיה היא שאת אותו הדבר – אבל בדיוק אותו הדבר – קיבלנו כבר אי שם בשנות התשעים ממאזי סטאר הגדולים. אם אהבתם את הופ סנדובל, זה יעשה לכם את החודש.

בתמונה: כבודקה - שילוב של קאווה וודקה, סוכר ודוגדגן (חני שפיצר: נומנקלטורה; אפרת אלטר: תיעוד חזותי; אריאל לבנטל: שדרוג חזותי)

צוות חוקרים מאוניברסיטת חיפה טוען כי טראומה שנגרמה לחולדה עוד בטרם התעברה משפיעה על התנהגות צאצאיה. במאמר המופיע בכתב העת Developmental Psychology מתארים החוקרים ניסוי שנערך בקרב חולדות שחולקו לשלוש קבוצות. האחת נחשפה לאירועי עקה שבועיים לפני תקופת ההזדווגות, השניה נחשפה לאותם אירועים שבוע לפני והשלישית שימשה כביקורת ולא נחשפה לאף עקה. כאשר הצאצאים הגיעו לבגרות (לאחר חודשיים) החוקרים בחנו את התנהגותם. החוקרים מדווחים כי צאצאים לנקבות שנחשפו לעקה לפני ההתעברות הפגינו מאפייני התנהגות חריגים (טווח החריגות היה נרחב, אולם בשורה התחתונה מדובר בהתנהגויות שאינן אופייניות לחולדות בריאות). במאמר נטען גם כי צאצאים לנקבות תחת עקה שבוע לפני ההזדווגות הראו התנהגות היפר-אקטיבית שלא נצפתה בקרב קבוצת הניסוי השניה. החוקרים מדווחים גם אודות הבדלים זוויגיים, כך שנקבות היו יותר לחוצות מזכרים.

Shachar-Dadon A et al. 2009. Adversity before conception will affect adult progeny in rats. Developmental Psychology. 45 (1): 9-16

במאמר תיאורטי חדש טוען דר' חלבה בוצ'יי כי תגובות רגשיות מייצרות מפל ביוכימי אשר בסופו של דבר משפיע גם על תאי הרבייה (ביציות וזרע) – דהיינו לחוויות הנרכשות בחייו של ההורה יש השפעה על הצאצאים. רבות כבר סיפרתי לכם אודות עקמומיותה והטעות הבסיסית ביסודה של הדוגמה המרכזית בביולוגיה (התיאוריה של ריק אודות חד-סיטריות בזרימת המידע מדנא לחלבון, דהיינו מהמטען הגנטי לתכונה הסופית) והנה דוגמא נוספת, אם כי תיאורטית בלבד. במאמר המופיע בכתב העת Bioscience Hypotheses טוען החוקר המקסיקני כי אנדורפינים המיוצרים בתגובה למצבים רגשיים מגוונים מתניעים תהליך בו שינויים ביוכימיים מוצאים את דרכם בסופו של דבר לתאי הרביה (germ cell) ומשפיעים על האופן בו הדנא משועתק

Halabe Bucay A 2009. Endorphins, personality, and inheritance: Establishing the biochemical bases of inheritance. Bioscience Hypotheses. 10.1016/j.bihy.2009.03.003

אין, אין כמו פסיכולוגיה אבולוציונית. תחום מחקרי שלם שהוא קש וגבבה, אספסת וטחב.

חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר טוענים בדיצה כי כסף, יופי ותהילה הם פאטה מורגנה וכי אותם אומללים שזוכים להם למעשה רק סובלים מהם וחייהם נעדרי שמחה. במאמר המופיע בכתב העת Journal of Research in Personality מתאר טריו חוקרים ניסוי שנערך בקרב כ-150 בוגרי אוניברסיטה שמהלך השנתיים שלאחר סיום לימודיהם. החוקרים ביקשו ללמוד אודות מידת שביעות הרצון של הבוגרים מחייהם, רמת הבטחון העצמי שלהם וביטויים של חרדה ולחץ. הבוגרים גם נשאלו שאלות שחולקו לשתי קטגוריות: כאלו האמורות להעיד על עיסוק באחרים וכאלו האמורות להעיד על עיסוק עצמי. נעזוב לרגע בצד את הנחות היסוד של החוקרים ואת מבנה השאלונים ונתמקד בתוצאות: החוקרים טוענים כי הבוגרים שהשיגו את מטרותיהם החומריות אופיינו בשכיחות גבוהה יותר הן של רגשות אשם ובושה והן של מיחושים כתוצאה מלחץ (כגון כאבי ראש ובטן). לעומתם, הבוגרים המהוללים שבחרו להתמקד במטרות נאצלות יותר כמו זוגיות, מעורבות בקהילה או "צמיחה אישית" (מה זה החרא הזה? מישהו מוכן להסביר לי אחת ולתמיד?) אופיינו בשכיחות גבוהה יותר של אותן תכונות טמירות שניתן למצוא רק בקרב אלו שקראו את הסוד: אהבה עצמית, תחושה של well-being, קשרים מפותחים וחיובים עם אחרים ועוד חרטטת צרכנית פוסט-הכל. אל תתזנו לזלזול שלי להטעותכם: שניים ממחברי המאמר הם אלו האחראים ל"תיאוריה" מאד מקובלת בז'אנר המדעי המפוקפק הזה הנקראת Self-determination theory, לפיה well being היא תוצאה ישירה של דבקות במטרה וביעדים, כל עוד היעדים הללו הם עצמאות, פיצוח כישורים ופיתוח קירבה לאחרים. הקיצר, רק מדע מעוות וניו אייג'יסטים יכולים לפרנס את הקשקשת הזו ולצערי הרב הפסיכולוגיה של היום נראית כמו מיזוג של השניים.

The path taken: Consequences of attaining intrinsic and extrinsic aspirations in post-college life. Journal of Research in Personality. 43 (3): 291-306

שמישהו יערוף כבר לדייויד ברן את הקודקוד

ברייקור הוא הז'אנר הכי אומלל שקיים. הוא אומלל בגין הדיכוטומיה המופרעת שמעצבת את קיומו. לכאורה, מדובר בתת-תת-ז'אנר של אלקטרוניקת מועדונים מטופשת ורדודה שאמורה לענות על דרישות פרימיטיביות של צרכני סמים חזקים לחטוף בראש פיצוצים שאפילו גאבר כבר לא מסוגל לתת. הרוב המכריע של הברייקוריסטים עונים בדיוק ואך ורק על הדרישה הזו: הביט הייחודי של הברייקור (אותו טוויסט חולני של ג'אנגל שיוצא בפרצים אפילפטיים) פשוט רץ לו במערכות הגברה היסטריות וזהו. אבל כמו כל דבר, הדברים המענייניםקורים במחוזות הנידחים. כשמגיעים לטובים בסוגה אין מנוס מהמסקנה שברייקור הוא לא רק המוזיקה הכי טובה שנעשית היום, אלא הוא כורח מציאות, שלב אבולוציוני הכרחי בהתפתחותה של המוזיקה הפופולרית. כש-enduser לוקח כל סגנון מוזיקלי שאי-פעם היה ובמיומנות מפעימה רוקח אלבום שלם של ברייקור הוא למעשה נותן לנו לא רק היסטוריה של המוזיקה הפופולרית על שלל סגנונותיה, אלא גם פרשנות חדשה וחדשנית שמעמידה את הכל באור אחר. אחרי ששמענו כל סוג ביט וקרחצו. אלקטרוני שהוא, אחרי שמשפחת המטאל הגיעה למחוזות מגוחכים של ברוטאל גריינדקור, הכל הפך לפארסה והפסאוד-ההתמקצעות בתת-זא'נרים נטלה מידי היוצרים את יכולת הרפלקסיה הבסיסית ביותר ואפילו את חוש ההומור והיכולת לצחוק על עצמך. כאן ברייקור נכנס לתמונה ועושה את העבודה בשביל כולם, יוצרים ומאזינים גם יחד. ברייקוריסטים טובים נמצאים בז'אנר לא בגלל הרעש באימתני, אלא בגלל שזה המקום הכמעט יחידי היום (להוציא אוונגרד אולדסקול א-לה NWW או נגטיבלנד) שבו יש יד חופשית לעשות מה שרק בא לך. אין איסורים, אין טאבו, אין הנחיות, אין "מה שהקהל מצפה לו". ההפך הגמור: מברייקוריסטים איכותיים אתה אף פעם לא יודע מה לצפות – בסופו של יום תקבל מנה גדושה של IDM עם פלמנקו. בעיני ברייקוריסטים טובים (ולצערי הם מתי מעט, אבל די בהם) הם מבקרי התרבות (בכלל והמוזיקלית בפרט) הנשכנים ביותר בנמצא: מוצאים בדיוק את הטוב ומגחיכים את הרע ובכל באותה נשימה ועל גבי ביט שיגרום לרוב האנושות להצטרף ללהקת הלמינגים הקרובה.

למה בכלל הלאתיכם בזאת? היות והשבוע, לראשונה בהיסטוריה הלא קצרה שלי נכנעתי ללחץ נפשי והגוף שלי קרס כמו דגנרט עם תסמינים שאני מתבייש בכלל להודות בקיומם. הפכתי לרכיכה ג'לטינית בזויה שדוחה את עצמה. זה לקח שבוע ואז, בסבב האלקטרוניקה השבועי שלי נחתו על אוזני ארבעה אלבומי ברייקור חדשים. האזנה לספרדי הצעיר שיוצר תחת השם devoner (הורדה חינמית!) נתנה לי את הכאפה הדרושה ואיפס אותי לימין מהר יותר מאוסיין בולט. מאוחר יותר הצטרף גם צ'ופ צ'ופ וסיפק ברייקור אלים ביותר (פחות מורכב מזה הספרדי) שכמותו לא שמעתי עדיין השנה. אם מישהו מחמשת קוראי הבלוג הזה יתחבר לברייקור, עוזה עשתה מלאכתה ויכולה לתלות את הערדליים בשקט.

קראנק 2 לא יזכה ככל הנראה להפצה בארץ. באותה מידה סביר גם להניח שהפסקול שלא לא יגיע לחופי כנעו. חבל בשני המקרים, אבל בעיקר בגינו של הפסקול, שכן מדובר בדבר הטוב ביותר שמייק פאטון עשה זה שנים. פאטון לקח את כל מה שהוא עשה אי-פעם (פאנק מטאל, אלקטרוניקה על שלל סוגיה, צווחות וצריחות וכמויות גדושות של מוריקונה) ועשה סמטוכה אחת גדולה מהכל. היות ובפסקול עסקינן, אנחנו מקבלים למעלה משלושים קטעים אינסטרומנטלים קצרים שתואמים להפליא את תזזיותו של הסרט.

גרין גו הם הרכב אלקטרו-אינדי קנדי שמשיא את שני הסגנונות במיומנות מפתיעה. הרכב קנדי אחר מציע גם מוזיקה שונה לחלוטין שכן ה- Dreadnoughts מקפצים ומקפיצים עם הגרסא שלהם לפאנק בלקני. נוסטלגיה 77 הם אחד מעמודי התווך של הגל החדש של הפאנק והם מהווים ציר מרכזי באחד הלייבלים החשובים בתחום (tru thoughts). בחדש הם נוטשים קצת את השמיייח וחוברים לצמד הג'זיסטים הותיק לבית משפחת טיפט ורוקחים יחדיו תרחיף ג'ז הנע מווקאלז דרך נו ג'אז ועד לפרוג. גודרון הולק עשויה לההתגלות כלרקין גרים של 2009 עם השילוב המוזר שלה של פופ ודארק אייטיז. היא ללא ספק כרתה לעצמה נישה משלה עם סגנון הגשה ייחודי ודברים שהרבה אחרים ירתעו בכלל מלנסות אפילו. נקבות צווחות הם טריו שמשלב גארא'ג וסקרימו. נראה לי שזה די ממצה את התיאור עבור מי שהדברים האלו עושים לו את זה. ג'סי רוז הגרמני הוא מפיק שמתמקד לרוב האוס, אבל החדש שלו הוא מצליח לקחת את ה'ז'אנר למקומות מעניינים יותר וברגים מסוימים אפילו להשמע כמו הרברט לעניים.

זה נדיר ביותר שלייבל מצליח לשחרר בבת אחת כמה דברים טובים. נדיר עוד יותר אם מדובר בלייבל בינוני. טי פי הוא אחד שכזה, והוא מתמחה בסטונר, סייק ורוק דרומי. עד היום גולת הכותרת של טי פי היתה האלבום הראשון של atomic bitchwax מ-1999 (עדיין אלבום הסטונר האימתני ביותר בכל הזמנים). והנה תוך חודש יצאו בלייבל הזה הרביעי של AB, החדש של hopewell (סייק פשוט אבל נאמן לשורשים), החדש של Assemble head in sunburst sound (שעושים גרסא יותר מעודכנת ומורכבת של הז'אנר) ושל פרשי המתמטיקה השחורה (שכבר עושים פוסט להכל ומערבבים, דום, פוסט רוק, סייק, פרוג, אמביינט ומה לא בכדי ליצור אלבום מהפנט לחלוטין).

להבדיל מטי פי, קונסטליישן הוא לייבל עם סטיפות של כבוד, והנה גם הוא משחרר – באותו יום – שני אלבומים שמן הראוי שיתפסו את שימת לבכם: אלבום הכורה של הרמזים (מעין סופר גרופ עם פליטי ארקייד פייר) שאמנם עושים מה שניתן לקרוא לו אלטרנטיב, אבל כל דבר שיוצא בקונסטליישן לא נשמע כמו מה שהוא אמור להיות. פשוט תחשבו מה היה קורה אם אלטרנטיב היה מגיע לידים של הצלחה קיסר שחור. Elfin saddle הם הרכב יפני-קנדי שעושה לפולק אמעשה סדום ומוסיף גם קצת מורה. תחשבו מה היה קורה אם תאטרון קבוקי היה מגיע ליערות בריטיש קולומביה ועושה מחווה לפולק המקומי.

תעזבו את החזירים בשקט

הובטחו לנו תיקי תעופה הם הרכב סקוטי שעושה בדיוק את מה שהחדש של מטיפי הרחוב המוטרפים היה אמור להיות ולא עשה: רוק גיטרות אפלולי ומדכא שמביא את גלזגו בבעיטה דרך הדלת הראשית. רדיו מוסקבה כבר כמה שנים מפיצים את בשורת הסייק-סטונר שלהם והאלבום החדש מוסיף עוד לבנה במפעל הזה של רוק עתיר THC ופאזזזזזזזז. סיבובים רבים השלים כדור הארץ מסביב לשמש מאז שמעתי שיר טוב של סוניק יות'. האלבום החדש שלהם שבר רצם זה עם anti-orgasm. הייתי שמוכנע שסם פאליה נעלם מהרדאר. אני גיליתי אותו בשלהי האלף שעבר עת הוציא שני אלבומי מופת של לאונג' ג'ז באירמה לה דוס. נונשלנטיות אירופית של ג'יגולו איטלקי חנוק בבושם מעולם לא תורגמה טוב יותר לביטוי מוזיקלי כפי שהיה בשני האלבומים ההם. והנה, יוצא לו חדש.

אפרת חשפה אותי לקיומו של הבנאדם הלא הכי שפוי הזה. די ברור שהקומה העליונה שם לא מאוכלסת כולה... צפו גם ביתר הסרטים בצד, יען כי לאדון יש חיבה לשירה ולריקוד.

כמה סרטים חדשים שמן הראוי שיתפסו את שימת לבכם: Five minutes of heaven, Gardens of the night ופרנקלין (ותתעלמו לגמרי מההשוואות ל-watchmen: הן מצוצות מהאצבע ולא קשורות בכלל לסרט)

חוקרים מאוניברסיטת פרדו מדווחים כי הם הצליחו להוכיח שדגי-זהב מרגישים כאב. במאמר המופיע בכתב העת Applied Animal Behaviour Science מתארים החוקרים סדרת ניסויים במהלכה הם הצמידו לגופם של הדגים לוחיות אלומיניום שחוממו בהדרגה עד ל-50 מעלות צלזיוס. מחצית מהדגים טושטשו עם מורפיום והחצי השני טופל במי-מלחים. להפתעתם של החוקרים, שתי הקבוצות אופיינו באותה תגובה לכאב שנגרם בעקבות החשיפה לחום ובאותה טמפרטורה. תגובה זו העלתה את החשד כי מדובר ברפלקס ולא בתגובה המבוססת על תהליך קוגניטיבי. שעתיים לאחר הניסוי החוקרים החזירו את הדגים לאקווריום הגידול שלהם והם ראו כי התנהגותם של הדגים מקבוצת הביקורת השתנתה והם הראו סימנים רבים של פחד ועקה. החוקרים טוענים כי השינוי ההתנהגותי הזה מעיד על כך שהכאב גרר שינוי בהתנהגות הדגים לאחר החשיפה ולכן מדובר בתהליך קוגניטיבי

Nordgreen J et al. 2009. Thermonociception in fish: effects of two different doses of morphine on thermal threshold and post-test behaviour in goldfish (Carassius auratus). Applied Animal Behaviour Science. 10.1016/j.applanim.2009.03.015

לא לחינם עוזה מנהלת את הבלוג הזה, שכן לא רק בני אדם נהנים ממוזיקה ולא רק הם מסוגלים לשמור על קצב. למשפחת החתולים מתווספים עכשיו גם תוכים (ולא סתם, אחד מהם זה אלכס זצ"ל, בכיר תוכי העולם בכל הזמנים). במאמר המופיע בכתב העת Current Biology טוענים חוקרים כי תוכים מסוגלים לרקוד, דהיינו להניע את גופם באופן שתואם את קצב המוזיקה המושמעת להם ולא מייצרים רצף תנועות רנדומליות. החוקרים עשו שימוש שכלי מדעי לעילא: יו טיוב. שם חיפשו החוקרים סרטונים המתארים חיות שלכאורה רוקדות לצלילי מוזיקה. הסרטונים עברו ניתוח פריים-אחר-פריים בשביל לוודא תואם בין תנועת החיה למוזיקה. החוקרים טוענים כי החיות שהצליחו לרקוד היו אלו המסוגלות לחקות קולות, דהיינו 14 מיני תוכים ופיל אסיאתי במקרה הזה. מכאן מסיקים החוקרים כי יש קשר אבולוציוני בין היכולת לשמור על קצב לריקוד. כמובן שמדובר בטענה שטוחה ורדודה, היות ותזמון הינה יכולת המוכחת בקרב מינים רבים מספור ופשוט שינוי השם של תזמון לקצב הינו קוסמטי בלבד. היות ולימוד שפה הינו נושא רותח בפסיכולוגיה אבולוציונית, כל קש וגבבה (במיוחד אם מגיעים מהארוורד) יזכו לפרסום בכתב עת נחשב. מעבר לאיזוטריקה שבדבר ולעובדה שנחמד לראות חיוצת רוקדות, אבולוציה אין פה ולו בחצי שקל.

למרבה הצער איירין פפרברג (המאלפת של אלכס) משתפת פה פעולה עם מארק האוזר, מהמדענים המצחינים ביותר שיש להארוורד להציע, אבל מה לא עושים בשביל לפרסם...

הקיצור, סורו הנה והביטו בסנובול מפזז (על הטעם המוזיקלי שלו אפשר להתווכח, במיוחד לאור החיבה שלו לבקסטריט בויז)

Patel AD et al. 2009. Experimental evidence for synchronization to a musical beat in a nonhuman animal. Current Biology. 10.1016/j.cub.2009.03.061

Schachner A et al. 2009. Spontaneous motor entrainment to music in multiple vocal mimicking species. Current Biology. 10.1016/j.cub.2009.03.038