בזמן האחרון יוצא לי להפוך קמעה במשפט שאמר אביב גפן (והנה גועשת עליה חדה ברמת חומציות הפה) כאשר חתם עם סלקום על ניהול חטיבת המוזיקה או מה שזה לא יהיה שם. יצרן הקבס אמר כי אנו חיים בעולם שבו יש קיום רק לסינגלים, לשירים בודדים. אם נתעלם לרגע מזהות הדובר, הרי שיש לתת את הדעת לאמירה הזו, שכן היא אכן משקפת נאמנה את צריכת המוזיקה של ימינו. השאלה האמיתית היא מדוע רוב צרכני המוזיקה (ולזה הם הפכו – צרכנים) מעדיפים שירים בודדים: האם זה בגלל שדור ריטלין MTV לא מסוגל להעניק קשב ליותר מקטע בודד או שמא זה בגלל שיוצרים לא מסוגלים לכתוב יותר משיר בודד טוב? האמת, כמו תמיד, נראית לי מרחפת אי-שם בתווך בין השניים. הדור הצעיר אכן מאולף מינקות לחלוקת קשב היסטרית בין עשרות גירויים סימולטניים מה שמוביל בהכרח לזינוק מטורף ברף הגירוי שלו. במקביל, אותו דור גם מייצר את המוזיקאים אותו הוא צורך כך שהם עצמם מתוכנתים לכיוון. דור היוצרים המבוגר יותר עומד לפיכך מול דילמה: למכור או ליצור. המוכרים מתכנסים גם הם לכדי הנוסחה המוכרת ואילו היוצרים ממשיכים בשלהם. אין כל ביסוס לטענה האומרת כי היום יוצרים הם איכותיים פחות (זו אמירה מהסוג התבוסתני-נוסטלגי שמשוגרת לחלל האויר בכל פעם שפער נפתח בין דורות). יחד עם זאת, קשה לי מאד להתעלם מהעובדה שאנחנו שחלפה לה כמעט מחצית 2008 ועדיין אין לי ולו אלבום אחד שלם שאהבתי. הרבה מאד שירים בודדים מצוינים יצאו השנה, אבל לא אלבום מלא. היו כמה שהתקרבו (איינשטורצנדה, לאל) אבל close but no cigar. באותה נשימה, שנה שעברה היו לי כמעט עשרים כאלו ובעליל שום דבר מהותי לא קרה (ולא יכול היה לקרות) בחלוף שנה באיכות היצירה הגלובלית.
כוחות השוק הפכו את עולם המוזיקה המוקלטת על פניו: אם פעם שיר טוב היה מוכר אלבום שלם, היום, לבטח בעידן ההורדות הדיגיטליות, שיר טוב מוכר את עצמו ותו לא. חברות התקליטים יודעות זאת ומכוונות עצמן לשיטת שיווק יחידאית שכזו, המפרקת אלבום שלם לחלקים שאינם שווים בתקווה שסינגל מצליח יכסה עלות שיווק והפצה של אלבום מלא. אבל כל זה טוב ויפה למיינסטרים. כיצד ניתן להסביר את המתרחש באינדי? אז קודם כל הבה נבהיר סוגיה חשובה: אינדי כבר שנים ארוכות מתאר רק מונח שיווקי ולא תוכני. עדרי ענק של להקות "אינדי" הן להקות מיינסטרים לכל דבר, הן רק חתומות בלייבלים קטנים יותר. לפיכך, כך התקף עבור מיינסטרים תקף גם עבורן. נשארנו עם הפרומיל היאכותי באמת, יוצרי אוונגרד, מוזיקאים המסונוורים במחויבות עמוקה לאיכות וחדשנות מוזיקלית. השכבה הזו היתה ותמיד תהיה ובלעדיה אין קידמה למוזיקה. אז מה קרה? או שאני טמבל סנוב ולמעשה אני זה שהתקרנף לכדי חיבה לקטעים בודדים או שאכן תמורה מסוימת חלה. או שפשוט אני צריך לחכות עד סוף השנה, עת אלבומי איכות ישרו מהעצים כפירות בשלים מלווים בארומה עזה של פפאיה, אנונה וגואבה.
כולי תקווה שאתבדה בתחושה מקדימה זו, כמו גם בברכת כשלון מהדהד לפרויקט הסלקומאי-גפני המבקש לחנוק את תרבות צריכת המוזיקה בארץ.
אה, וגם מארה שחורה לדראון עולם וברכת כיבים מדממים ואפידרמיס מבעבע לחומוס בהדונס