כמה טוב שמפציצי הסרטים בארץ נמצאים עם אצבע על הדופק ומביאים לנו סרטים כמה חודשים טובים אחרי שאלו כבר זכו להפצת דץ ודצה. ביום חמישי יעלה על האקרנים מלך קליפורניה ובעוד שבועיים יעלה חנות הפלאים. מלך קליפורניה הוא בעיני הסרט הכי מוחמץ של 2007 שכן הוא פשוט הקומדיה הכי טובה שיצאה באותה שנה והוא מתהדר בהופעה מעולה של זוכה האוסקר מייקל דגלאס. שני אלו היו צריכים להפוך אותו מועמד ללפחות גלובוס זהב בקטגורית הקומדיה/מחזמר – אבל לא. ג'ונו המחורבן ברמות היסטריות זכה במועמדות לאוסקר וזה משקף באופן נאמן את הכאילו-שוליים האמריקאים של היום. הקומדיות ה"חדשות", במגמה שהולכת ומתחזקת מאז עלתה לאוויר סדרת השופכין והטומאה בנות גילמור, מנסות לעשות הכל הפוך על הפוך: הגיקים הם בכח ובפריילוף המגניבים החדשים, כולם פולטים במהירות אוטובאנית פסאודו-שנינויות שלנכדו הסורר של אוסקר ווילד היה לוקח חצי יובל לכתוב, לכולם יש תובנות כל כך עמוקות על החיים שגורמות לעוביו של A4 להראות כמו הזוכה בתחרות זלילת הפאנקייקס בפסטיבל האביב באלבמה ובתום שעה וחצי של סרט ריכוז הסרוטונין והדופמין כל כך נמוך שאפילו סיכול ממוקד לא יקלף אותי מהכסא. מלך קליפורניה הוא לא קומדיה כזו. היא מתחילה כך ומראה סימנים מדאיגים בהתחלה, אבל לא. הכל קטן, מינורי, שקט ופשוט עובד. זה לא סרט גדול, אבל הרבה הרבה הרבה זמן לא ראיתי סרט אמריקאי שהוא פשוט feel good. הנה סיפור חייו בתמונות של פו לונג, פנדה בן חצי שנה בגן החיות של וינה.
No comments:
Post a Comment