למה בדיוק אנחנו מייבאים ערסים מצרפת?

והנה, סופסוף, סנונית ראשונה ומרגשת מהחדש של הסינריות (שהערב מופיעות בסלונה)

אם השבדים אחראים לאלבום השנה עד כה, הרי שקנדי אחראי לשיר השנה בלתי מעורער שלי. צ'רלס ספירין מגיע כשבאמתחתו רזומה מרשים ביותר של פעילות ב-KC accidental, broken social scene ובעשה, צור, אמור, חשוב. אבל פרויקט הסולו שלו מטיל באיפון אכזרי את שתי הלהקות הללו לפינה חשוכה של החדר ומראה לכולם מי הבוס. הרעיון כל כך פשוט וכל כך גאוני (כמו רוב הרעיונות הגדולים באמת) והביצוע לא פחות ממושלם. בשביל קטעים כאלה שווה להיות בעל שמיעה ולצלוח אלפי להקות מבאישות.

המוזיקה של ג'ק פרוגרסו מתאימה ככפפה לשמו: רחוק מאד מההיפ הופ הממוסחר של שרירים ואיברים מוצנעים הוא מצטרף למסורת המצוינת של חיפחופ אנדרגראונד ודוחף את הז'אנר לכיוונים שונים לגמרי מאלו שתמצאו בהפקות הנוצצות של ה-teen awards.

סדנו של השטן הם הרכב אמריקאי אומלל שנפל בגלל מלחמת ששת הימים כי חברת התקליטים הרגישה שתזמון יציאת האלבום יהיה רע מבחינה כלכלית: בלהקה חברים ערבים-אמריקאים ששרים בערבית ועושים סייק ים-תיכוני. 42 שנים לאחר מועד ההפצה המקורי יוצא סופסוף האלבום במלואו