והנה עוד אלבום, תריסר צול למען האמת, שיגיע בלי צל של ספק לרשימת סיכום השנה. ANBB הוא שיתוף הפעולה המפתיע באיכותו בין בליקסה ברגלד (מתהילת בתים חדשים מטים לפול) לבין אשף האלקטרוניקה אלבה נוטו (קרסטן ניקולאי) בלייבל שלו רסטר נוטון (שבעל הבית השני בו, פרנק ברטשניידר, הוציא גם הוא אלבום לא רע בכלל לפני כחודשיים). מפגש בין שני ענקים, אנשים שהותירו חותם בל ימחה בתחומם, הוא תמיד בעייתי: שאלות של אגו, כיווני יצירה, וכו'. במקרה שלפנינו שני הגרמנים הללו ממשיכים לעשות כל אחד את מה שהוא טוב בו ופשוט משלימים האחד את השני באופן הרמוני (או דיסהרמוני במקרה הזה) וקולע. הקול של ברגלד נישא לו אל-על על גבי התדרים ההיפנוטיים של ניקולאי ואז צולל מטה מטה חבוי בינות מסכי אוסילציות. מסוג חוויות ההאזנה שהן הרבה מעבר למוזיקה עצמה, אלו שההנאה מהן שאובה באווירה אותה הן יוצרות.
האם Wildbirds & peacedrums הם גרסת שנות העשרה למתים יכולים לפזז? הם לפחות נסיון: צמד של גבר ואשה, מוזיקה עם אלמנטים פולקיים (שלא לומר פגאנים), סולנית עם קול ייחודי ונטיה חזקה מאד הן למלודרמה והן לאקספרימנטל והכי חשוב, איך אפשר לכתוב שיר כל כך מפעים בגאוניותו ולהטמינו בתוך אלבום עשר רמות מתחת? חד-משמעית, זו יציאה של פעם בחיים.
די הרבה אנשים (הכל יחסית כמובן) המתינו לחדש של הספרים והנה הוא נחת על המדפים והוא מתגמל ביד רחבה. ההרכב האמריקאי הזה חייב את קיומו לפורצי הדרך נגטיבלנד ולממשיכיהם המוכשרים לא פחות אנשים כמונו (שהוציאו חדש גם הם החודש), אבל הם לא מופרעים ותזזיתיים כמו הקודמים והחליטו לתת מקום של כבוד הן לביט והן למלודיות פופיות בתוך עיסת הקולאז' הסמיכה והדביקה שלהם. ספוקן וורד, כמות ציטוטים מהתרבות הפופולרית שיכולה להכניע נושאת מטוסים ואשכרה מוזיקה שתחובה לה בינות דש הבגד ומכפלות הז'קט. יופי של אלבום, יתכן אפילו שהטוב ביותר שלהם.
איך זה חמק מעיניה הבוחנות של עוזה? הרי זה נתפר בדיוק למידותיה: היפ הופ אבולוציה! כל כך מתבקש. אז הנה
בא הברנש הקנדי בבה ברינקמן (WTF?) והוכיח שגיקים (לא מהסוג המתכנת) יכולים לנצל את הידע שלהם ולהניח אותו על ביט. אם נניח לרגע בצד את העובדה שגם הוא מסתכל על האשפה היהירה והרעשנית לבית דוקינס כאלוהים, אז הרי שלפנינו אשכרה תיאור די נאמן של התיאוריה האבולוציונית. רבאק, אפילו בכתבי עת מדעיים כותבים עליו.
אנדריה טריאנה מוכרת בעיקר בזכות תרומת מיתרי הקול שלה לאחרון של בונובו, אבל הנה היא מגיחה בכוחות עצמה לעולם. ניאו-סול בהפקה נוצצת ומלוטשת והמתנה לאלבום השלם
נער ודוב הם הרכב פופ קאמרי אוסטרלי חביב שלא משחק משחקים מטופשים כמו הפליט פוקסס. בלי חרטטת הרמוניות מרובבות ששואבות מהביץ' בויז או כל יומרה פומפוזית אחרת. מלודיות מדודות ויעילות וגמרנו סיפור.
אין זה סוד שעוזה משוגעת על ברייקור. הבעיה היא שהז'אנר שחרר מעט מאד אלבומים ראויים אפילו לאזכור בשנה החולפת. אז הנה בא הכסחן הבריטי ליידיסקרייפר וסוגר את הפינה. אלימות גרידא, הן בביטים המטורפים שלו והן בשימוש הבוטה בכל דבר שמריח מפאוור קורדס. חצי שיר והרחבות בארץ מתרוקנות.
No comments:
Post a Comment