איי, לא בניתוח

בלתי-אפשרי לקרוא לסוניק יות' סל אאוט, אבל איך אפשר לאכול את העובדה שהם השיקו אלבום אוסף (עם קטע חדש ובוהק) באופן בלעדי בלב המאפליה הנקראת סטארבקס? מדובר בדיסק שהקטעים שבו נבחרו על ידי מוזיקאים ושחקנים מפורסמים וזה לא עוזר בכלל כאשר אנשים כמו אדי ודר מקוששים זרדי שטויות ומלהגים דברי הבל אודות השירים אותם הם בחרו (אבל – לחלופין – גם גאס ואן סאנט בין הבוחרים). זה מריח, אבל בטח לא מארומה של קפה. יאן טירסן חוזר אלינו עם פסקול נוסף, הפעם לסרט דוקומנטרי המתעד את חייו של יורד ים בלמ"זי העונה לשם אריק טברלי.

האי.פי. החדש (ויניל בלבד) של אחות עם פצע (סטיבן סטייפלטון בשבילכם) מבריק כמנורה במוזיאון יודאיקה: שלושים שנה לאחר האלבום הראשון שלו ועדיין אף אחד – אבל חד משמעית אף אחד – לא מתקרב לאיכות חסרת הפשרות של המוזיקה הנסיונית שהקופיף הבריטי המטורף הזה עושה. סטייפלטון הוא גאון, אבל הוא יוצר בעיה: מיד כשאני מסיים להנות ולהתענג אני נזכר בנחילי המדמנה המאפיינים את ז'אנר האקספרימנטל היום. סוגה טבועה בקלישאות, חסרת דמיון ומעוף, אינסטרומנטלית ברובה, חפה מכל שביב הומור, מקובעת ובעיקר פסאודו-אקדמית/אינטלקטואלית. אם נסיכי הביצה בני-ימינו היו טורחים לתת כבוד מינימלי לעבר אולי הם היו מצליחים להתרומם מהרפש המוזיקלי אותו הם יוצרים, או שלפחות היו עושים טובה וחדלים מעיסוק באנטי-מוזיקה שלהם. The Bacteria Magnet ללא עוררין נכנס לרשימה (הקצרה מאד) של האלבומים הטובים של 2008.

ועוד תזכורת להשקה החגיגית של ה-cycle of the donkey ביום ששי הבא עלינו לטובה, בשעה אחת בבוקר בבר סילון אבן גבירול 129. את NWW אני לא אשמיע שם, אבל הרבה רוק לעפעפיים כן.

אה, ואם כבר עסקינן בפלסטיק פיקוקס: השבוע הייתי באולפן יחד עם גיישה נו להקלטה של הקטע הראשון מתוך אלבום שני (במהרה בימינו). נשמע בן-נפקנית השולטת בצומת ביד רמה. מי שהיה בהופעותיהם האחרונות מכיר חלק מהחומר ויודע שבשילוב עם סאונד אימתני עסקינן בקונן הברברי שופרא דשופרא.