שלום שלום ואל תופיע לי בחלום

מכל עבר ואתר, מגזין ותוכנית רדיו עולה בבירור הטענה כי 2008 היתה שנה טובה ליהודים. גירדתי בפדחתי בעוז ושאלתי עצמי "וואלה? אולי טעיתי כל שהנה וזו אכן שנה קוסמית ומופתית?". מה בדיוק ב-2008 גרם לי לא לאהוב אותה? התשובה לכך די מורכבת ומתייחסת לא רק לשנה הנוכחית. נתחיל עם קצת מספרים: השנה הצלחתי לגרד 18 אלבומים. לשם השוואה, ב-2000 אהבתי 45 אלבומים. מאז, הממוצע השנתי עומד על 19 אלבומים וגם זאת רק הודות ל-2006 שהניבה 31 פנינים. בסוף שנות התשעים הממוצע זינק לסביבות ה-35. במקביל, חלה עליה חדה בכמות הסינגלים שאהבתי: השנה יש כ-150 כאלו וזאת לעומת כתשעים ב-2000. האם רק לי יש תחושה שישנה מגמה של ירידה באיכות המוזיקה הפופולרית? האם יכול להיות שבשנה בה יש פחות אלבומים טובים אני אוהב יותר סינגלים? האם ייתכן כי היום השוק מכוון יותר ליצירת סינגלים ולא עבודות שלמות ומלאות? אולי התשובה נעוצה בתופעה מספרית אחרת: איך לעזאזל יכול להיות מצב בו אני מקשיב לששים אלבומים מלאים בסופ"ש אחד ולא מצליח למצוא אפילו קטע אחד טוב לרפואה? הבעיה היא יחסים ולא כמויות אבסולוטיות, כי בסה"כ יצאו מספיק אלבומים טובים לפרנס אפילו אוזניים רעבות כשלי, אבל ל"ו צדיקים לא משנים את העובדה שסדום ועמורה הן מה שהן.

האם ניתן להעניש את השנה כולה בגלל פרות באושים אלו? האם האקלים בתוכו נוצרים אלבומים טובים דינו להשפיע גם עליהם? בהתחלה חשבתי לכתוב "לא" אבל אז העברתי לילה עם דני והעלתי את השאלה מתי יצא האלבום החשוב האחרון? הוא ענה Ok computer ואני טענתי כי מדובר ב-nevermind. רדיוהד אמנם שיחררו את האלבום האחרון שהדהד למרחקים, אבל הוא נשא בחובו בשורה (מוזיקלית וחברתית) מוגבלת ביותר. השורה התחתונה היא שכבר קרוב לעשרים שנה שלא קיבלנו ביטוי מוזיקלי –חברתי אותנטי. אפשר לפטור זאת בכך שמוזיקה לא חייבת לשאת את המראה החברתית בידיה וזו טענה תהיה טענה נכונה, אבל לוקה בחסר. חברים, מאז 2000 לא קרה שום דבר מעניין במוזיקה. אנשים מוכשרים שלא סופרים אף אחד ממטר תמיד פעלו בשולים ותמיד יפעלו ולעולם יצרו מוזיקה טובה. אבל העשייה בשולים נידונה להיות בעלת קהל מצומצם והשפעה מזערית. האוונגרד מחלחל לאט, אם בכלל. לפני עשרים שנה היה לנו את קורט קוביין ואת הגראנג' והיום יש לנו צחנה שנקראת אימו וטוקיו הוטל. לפני עשרים שנה קיבלנו את מיסטר באנגל והיום האינדי מתהדר בפיסות אשפה כמו דבנדרה בנהרט. לפני עשרים שנה תסכול, מחאה ועצבים עדיין ייצרו משהו והיום הם רק ממחזרים ומעלים גרה. עד לפני עשרים שנה מוזיקה היתה bootom-up, דהיינו מבעבעת מלמטה ועולה כלפי מעלה כשהיא גוררת עמה את כל המשקעים והמייצגים האמיתיים של החברה אותה היא מנסה לתעד ולשקף. היום המוזיקה היא top-bottom: מוכוונת, מהונדסת ומיוצרת לפי דרישות קהל ממוצע וסטטיסטי, המפולג במשרדים בקומות העליונות של גורדי שחקים של תאגידי ענק. הז'אנרים המוזיקליים היחידים שקמו להם במהלך עשרים השנים האחרונות היו אלו שייוצרו או על ידי קפיטליסטים או על ידי סמים שנוצרו על ידי קפיטליסטים. אם נדמה למישהו באינדי לכאורה שהוא פול מחוץ לטווח השגתו של המיינסטרים רק בגלל שהוא לא חתום באחת מחמש חברות הענק, הוא טועה בגדול: זה לא משנה אצל מי אתה חתום, משנה איזו מוזיקה אתה עושה. בדיוק כמו שבארץ כולם מדברים פוליטיקה ורק זאב טנא שר אותה. כולם מונחים על ידי יד נעלמה שיוצרת מערבולת הסוחפת לתוכה את כולם ורק החזקים באמת מצליחים לברוח מהכח הצנטריפטלי ולהתקיים על הקצה. איפה אנגליה של 1977 (או בגרסא האמיתית שלה 1981 בלוס אנג'לס?)? איפה סיאטל 1991? המיינסטרים הוא כבר לא רק סטרים, הוא פאקינג נהר שתופס כמעט את כל העקומה. המערכת הכניעה (כמעט) את כולנו: רייגן שרד את ההארדקור בלי למצמץ, בוש האבא שרד את פאריס מבלי לדעת מיהו בכלל וקלינטון קבר את הגראנג' עם תחילת הקדנציה שלו. ושאף אחד לא יגיד לי שאין קשר בין קפיטליזם דורסני המשווק בתור מרדף לגיטימי של ההמונים אחר האושר לבין גסיסתה של תרבות המחאה. כפי שאמר כבר קייזר סוזה: the greatest trick the devil ever pulled was to convince everybody he doesn’t exist.

אז מה בעצם – אם בכלל – מבדיל את שלהי שנות האלפיים מכולה עשור לאחור?

באופן מובן מאליו, המוזיקה היא חלק מהתרבות בה היא פועלת ואם מסביב הכל מדשדש ומתכנס לכדי בינוניות אז מדוע שהמוזיקה תהיה שונה?

זו נקודה אחת של המוזיקה היום: בגלל הרשתות החברתיות, בשל הצניחה ההיסטרית בעלויות הפקה ומחירי כלי נגינה ותוכנות, כמעט כל אחד ששורק באמבטיה מוציא אלבום. ברור שמתוך מצולות זוהמה מוזיקליות אלו לא יצמח דבר טוב. אבל לאף אחד אין מתכון לברירת המוץ מהתבן ולכן נוצרת התחושה ששל שחיה באוקיינוס של מדמנת צלילים ולא משנה אנה יפנו עינינו נתקל ברפש, רפש ועוד קצת רפש.

לפני עשרים שנה ואפילו לפני 15 שנה, לא היה אינטרנט, אותו כלי מופלא שאמור היה לשחרר אותנו לחופשי ולפרוץ את שרידי הגבולות האחרונים הפך למכלאה הגלובלית הגדולה ביותר שיש: במקום להרחיב את אופקיהם של האנשים הרשת תרמה להתגדרות והתבדלות של קהילות ותת-קהילות, קל יותר למצוא אנשים בצלמנו ודמותנו ורק איתם אנחנו מתחברים. זה נכון במחקר המדעי וזה נכון במישור החברתי. אנחנו עומדים חסרי אונים מול העושר האינסופי של מידע וזמינותו והתגובה היחידה שלנו היא התכדררות פנימה והסתגרות מפני כל דבר לא מוכר. אנחנו מקבלים בהכנעה סדר יום של אתר שיודע לתת ציון מושלם ללהקת ביבים דוגמת פליט פוקסס. אין גבול לבושה? פליט פוקסס? מוזיקה אפסית, נטולת כל חידוש, אמירה או ייחוד? זה לא אינדי, זה תסס מעיים גלגלצי שפשוט פחות אנשים מכירים ולכן אלו שכן מכירים מכתירים אותו בתור אלטרנטיב ומתכסים בו כשמלת רואה ואינו נראה. זו הסיבה מדוע 2008 הסריחה. וגם 2007 וגם כל העשור הזה.

ואחרי כל העצבים הללו, הנה האלבומים שעוזה אהבה השנה. היות והפוסט הזה ארוך מאד החלטתי לחלק אותו לכמה חלקים. בחלק זה רק אתן את הרשימה ובהמשך השבוע יגיע פוסט ובו פירוט ואפילו סאמפלר.

את אלבום השנה שלי תוכלו לזהות בקלות...

Piano magic – Dark horses EP (Make mine music, 27-10-2008

Einsturzende neubauten – The jewels (Potomak, 26/05/2008

The Matthew Herbert big band – There’s me and there’s you (!K7, 28/10/2008

Frida Hyvonen – Silence is wild (Secretly Canadian, 04/11/2008

Grimm Larkin – Parplar (Young god, 20/10/2008

Lulu rouge – Bless you (Music for dreamers, 14/05/2008

Nurse with wound – The bacteria magnet EP (Dirter, 26-05-2008

Nurse with wound – Huffin’ rug blues (Dirter, 23-06-2008

Portishead – Third (Island, 28-04-2008

Alice Russell - Pot of gold (Little poppet, 17/11/2008

Mia Doi Todd – Gea (Kindred spirit, 04/03/2008

Goldfrapp – Seventh tree (Mute, 22/02/2008

John Hill - Six moons of Jupiter (Finders keepers, 14/07/2008

Laura Marling – Alas, I cannot swim (Virgin, 04/02/2008

The miserable rich – 12 ways to count (Hazelwood vinyl plastics, 04/04/2008

Tom Morello (The nightwatchman) – The fabled city (Sony music, 30-10-2008

Textile ranch and Plinth - The rest, I leave to the poor (Make mine music, 27/10/2008

Young gods - Knock on wood - The acoustic sessions (Muve, 18/04/2008

ושיר השנה שלי, זה שפשוט לא מפסיק להתנגן ואני שומע אותו בריפיט לפחות חמש פעמים בכל פעם שהנגן מגיע אליו, הוא שיר ראוי לשנת סחי זו. הארדקור הולנדי אימתני הן במילותיו והן במהירות חסרת הבושה שלו. אגרסיות שהלוואי ומישהו פה בארץ היה יודע לייצר

Born from pain - Endgame