איסתרא בלגינא קיש קיש קריא

ריצ'רד דוקינס הוא טלוונגליסט. הוא כריזמטי, אבל שרלטן. אינטליגנט אך פנאט, ובדיוק כמו כל מיסיונר אחר הוא עיוור לביקורת. ובדיוק כמו כוהני דת גם הוא מצליח כי הוא מוכר את אותה הסחורה בשינוי אריזה. בעקרון האדון דוקינס לא מטריד אותי כלל ועיקר, אולם כאשר מתעורר לו ציקלון זמזומי סביב פרסום מדע פופולרי שלו האונות שלי מתחילות לעקצץ ולנוע בחוסר נוחות.

הבה נחזור קצת בזמן. תיאורית הגן האנוכי בזכותה רכש לעצמו דוקינס את תהילתו מושתת על רעיונות שרחוקים מאד מלהיות שלו: עשור לפניו פרסם המילטון (Hamilton) את הרעיון אותו ירחיב דוקינס אד אבסורדום. אצל המילטון היה מדובר במודל מתמטי אחד מני רבים ודוקינס לקח אותו וניפח אותו לתפלצת חסרת פרופורציות. בתמציתיות – שלדעתי אינה חוטאת לכוונת המשורר – הגן האנוכי מסתכם בטענה כי האורגניזם השלם הינו רק כלי שרת בידם של גנים העושים בו שימוש במסגרת התחרות שלהם זה בזה. החדשנות העיקרית של התיאוריה אינה בפרשנות חדשה לתיאורית האבולוציה אלא העברת משקל הכובד שלה מהאורגניזם לרמה נמוכה יותר בהיררכיה, אל עבר המטען הגנטי. לגן האנוכי יש סקס אפיל בשפע, אבל אחיזה רופפת מאד במציאות המדעית (אותה דוקינס מקדש מעל לכל). לעומת זאת, היא משקפת צייטגייסט ברור של ימי פרסומה ושל תיאוריות מדעיות במאה העשרים בכלל: רדוקציוניזם חסר מעצורים. בביולוגיה של המאה העשרים הניאו-דרוויניזם והמהפכה המולקולרית היוו כר נוח להתפשטותה של התפיסה לפיה ניתן להסביר כל תופעה ביולוגית שהיא על ידי ירידה לרמת התא, הגרעין והדנא. מבחינת הביולוגים המובילים והנחשבים ביותר, אבני הבניין הקטנות ביותר הן יחידת ההסבר לביולוגיה באשר היא, כשם לא היו רמות ארגון רבות כלל ועיקר: דין הומאוסטזיס כדין פעילות קוגניטיבית, דין מטבוליזם כדין שיחור מזון. כולם מופעלים על ידי גנים. למזלנו באה המציאות וטפחה בעוצמה אימתנית על פניהם מדושני העונג של זוכי נובל רבים והעידה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי גנים רחוקים שנות אור מלהיות כל הסיפור. קודם כל, לא תמצאו ולו שני ביולוגים שיגיעו להסכמה אודות הגדרה של גן. זהו מונח פלואידי, יוריסטי בעיקרו, אשר הפך כבר לנטול עוקץ ומשמעות מחקרית אופרטיבית. כמו כן, כל אנשי המקצוע מבינים היום כי גנטיקה לבדה שווה לקליפת השום ללא אפיגנטיקה, האינטראקציה בין דנא לבין הסביבה (בין אם זו הסביבה התאית או האורגניזמלית).

נתקדם כמה שנים בזמן, כאשר המורשת הדוקינסיאנית המדעית היחידה שעדין זוכה לתהודה היא רעיון המים (meme). דוקינס כבר עטור תהילה ובדיוק כמו חומסקי לפניו הוא מפנה עורף לכור מחצבתו ושם פעמיו אל עבר הקשר שבין מדע לחברה. להבדיל מחומסקי, דוקינס נשאר נטוע חזק – לכאורה – במדע וממגרש זה הוא סימן לעצמו את מטרתו הבאה: הדת. הבעיה עם דת, ועם התנהגות בכלל (אנושית או אחרת) היא שא-פריורית אין שום סיכוי לפצחה בכלים רדוקציוניסטים. אך לא איש חיל כדוקינס יתן לזוטות שכאלו לזרוק בו חיל ורעדה. בחירוף נפש – ולדאבוני גם ברדידות אינטלקטואלית ומדעית – שולף דוקינס את חרב הטיעון שלו ומניפה מעל ראשיהם של יותר מתשעים אחוזים מהאוכלוסיה. מהר מאד מסתבר כי מדובר בחרב דמוקלס קהה שבקהות: מצד אחד דוקינס לא מצליח להבין את מורכבותה של התופעה ומנגד הוא מעלה סברה כה קלושה שהמדעיות עצמה העומדת בבסיסה מתחילה לקרטע. לא מעט ספרים נכתבו ולא מעט תיאוריות מדעיות מונמקות ואלגנטיות הוצגו בכדי לנסות ולהתמודד עם העובדה שלמרות הרנסס, עידן הנאורות, מושג הפרוגרס, המהפכה האבולוציונית, הכביכול-חילון של המאה העשרים והאתוס המדעי הרוב המוחץ עד פלצות של העולם המערבי (שלא לדבר על שאר חלקי העולם) מאמין באלוהים. אלו שלא, הם במקרה הטוב אגנוסטים. אתאיסטים יש מעט מאד. זה כמובן לא מפריע לדוקינס לדבר מעבר למצחם של תשעה מכל עשרה אנשים, קבור במגדל השן הפסאודו-מדעי (והממומן היטב) שלו. עולה הרושם שדוקינס מתייחס לדתיים באותו אופן שפעם המדע התייחס להומוסקסואליות, כמחלה, מצב נפשי לא תקין, שבעזרת טיפול ניתן לגרום לו להעלם. הבעיה היא שבעוד הומוסקסואליות מתארת עשרה אחוזים מהאוכלוסיה, אמונה דתית מאפיינת פי תשעה. אז מי פה בדיוק הלא-נורמלי? האם אלו גני-דת שניצחו במערכה והשתלטו על כל חלקה טובה וניצחו את הגנים היפים, האמיצים והתמירים של המדע?

היכן טועה דוקינס? היכן לא? אבל הבה נפרוט זאת ליחידות קטנות, כאילו היינו דוקינס עצמנו. בראש ובראשונה בדיכוטומיה האלימה אותה הוא כופה על שדה המשחק: או שאתה מאמין או שלא. אמונה דתית הינה בעיניו של דוקינס מצב בינארי עם שני מצבים בלבד, כמו מתג חשמל: שלטר למעלה אני דתי ושלטר למטה אני לא. הלא ייתכן כי אמונה דתית, כמו כמעט כל תכונה – לבטח כל התנהגות – שוכנת לא על ציר ארוך ובו שלל מצבי ביניים? חלילה, יטען דוקינס, אשר יודע היטב כי כל פולמוס ציבורי עסיסי חייב להיות מוגדר במונחים קשיחים שאין בלתם. או שאתה אתנו או שאתה נגדנו. המשוכה השניה שאותה צריך דוקינס לעבור היא הגדרות. היות והוא כשל בשלב הראשון, כיצד הוא יגדיר בכלל איש דתי? אין בעיה! מדוע לעזאזל אנחנו חיים בתקופה שבה כל מוסלמי הוא בהכרח מתאבד אם לא כדי לנצל זאת במטרה להוכיח שכל הדתיים הם פנאטיים צמאי דם עם סכין בשיניים? דוקינס רוכב על גל האימה הלבנה מפני האחר בדיוק כמו ג'ורג' בוש והוא מנווט ביד נאמנה מערכת הגאים שמפעילה כל כפתור פוביה וטרור שיש לתרבות המערבית להציע. אחרי שהגדיר דוקינס את האחר (ולמען דיוק היסטורי הוא עושה תעלול אפולוגטי שמודה בקיומם של דתיים מתונים, אבל הוא עושה זאת כשם היה פרסומאי ותיק, רק לאחר שהציג את הצדדים האפלים של הדת). כעת נותר לדוקינס להגדיר מה הוא עצמו ולמה הוא עומד כאופוזיציה לאיש מאמין. ובכן דוקינס הוא אתאיסט! כן, כן, חברים – אתאיסט. למה בעצם לאיש מדע להיות אתאיסט? לא קראת את לפלס לפני 150 שנה? המתמטיקאי הצרפתי סגר את הפינה באלגנטיות באומרו שאלוהים אינו רלבנטי למשוואותיו. חד וחלק, הכי פשוט והכי נוח. אלוהים לא רלבנטי לחיים שלי. אני לא מחפש להתעמת עם אנשים מאמינים ואני ולא מנסה להוכיח שהם טועים. הם לא טועים ואני לא צודק. אני מבצע בחירה אישית לפיה החיים שלי מתנהלים כאילו המונח אל אינו קיים. אני לא אגנוסט שמחכה להוכחה ואני לא אתאיסט שלא מאמין – אני פשוט לא משקלל את המונח הזה בחיי. בדיוק כשם שאני לא מצפה שפיית השיניים תתגמל אותי בפלייסטיישן.

נמשיך הלאה: דוקינס מציע תיאוריה שתסביר מדוע אנשים מאמינים. התיאוריה גורסת כי לילדים יש מנגנון לימודי שמחייב אותם להשמע להוראותיהם של הוריהם באופן אוטומטי וגורף ואם ההורים אומרים לילד להאמין, זאת הוא עושה. באמת צריך לכתוב כמה התיאוריה הזו כחושה? אם העלת תיאוריה אולי כדאי שתבחן אותה: איך תסביר חוזרים בשאלה/תשובה? למה ההסבר הזה מתאים באופן פלאי רק לדת ולא תופס לגבי התנהגויות אחרות? ההורים של (כמעט) כולנו אמרו לנו שרצח זה פויה, שאסור לגנוב, לאנוס ולרמות. אז מי בדיוק מאכלס את בתי-הכלא? רק דתיים כנראה. דוקינס מתעלם לחלוטין מהתפקיד אותו ממלאת הדת בחייהם של מאמינים ולא מנסה לתהות על קנקנה בכלל ולכן הוא אינו רואה את המורכבות הפסיכולוגית/סוציולוגית שעומדת מאחוריה. כיצד זה שהרוב המכריע של האנושות חש צורך עז, שלא לומר קיומי, להאמין במשהו? דוקינס מדבר בהתנשאות ספוקיאנית שמתעלמת מכל מחקר פסיכולוגי/כלכלי שמעיד כי התנהגות אנושית היא כל דבר חוץ מרציונלית. המדע הרזה והמגביל של דוקינס רחוק גם הוא מרציונליות וכל שהוא משקף הוא את הפחד התהומי שיש לדוקינס מכל דבר שמריח מכאפיה, טורבן או קטורת. זה פחד מובן, שכן דוקינס מסרב במשך שנים להתעמת עם הביקורת שהופנתה כלפי התיאוריה הכושלת הקודמת שלו (הגן האנוכי). הוא עשה את שלו ושוב, בדיוק כמו חומסקי ותיאורית השפה שלו, הוא נותן לנערים לשחק לפניו ולשבור את הראש בעצמם. אלביס עזב את הבניין.

הרבה מילים ניתן עוד לשפוך בדיון הזה אבל זה מרגיש לי כבר בפריילוף. מי שרוצה מוזמן לקרוא עוד ועוד (רשימה קצרה בסוף). כל שנותר לי הוא להצר על כך שה"חילונים" מאמצים בחום את נביא הזעם והשקר הזה, מדען דל-יכולת וצר-אופקים שפיצח את סוד ההצלחה האקדמית והזנה את התהליך היפהפה והקסום של יצירת תיאוריה מונוליטית וקוהרנטית. דוקינס עושה רק נזק למאמץ האדיר שביולוגים רבים משקיעים בנסיון להסביר, לפרש, לבאר ולקדם את התיאוריה האבולוציונית. המהפך החילוני האמיתי התבצע לפני 150 שנה, עם פרסום מוצא המינים של דארווין. זהו מהפך לא בגלל שהוא טוען שבאנו מהקוף, אלא בגלל שהוא הציע משנה סדורה שמציגה אפשרות אחרת. דארווין נתן ללא-מאמינים (אלו שכנראה לא הקשיבו לאמא ואבא) נרטיב חלופי, סיפור אחר להאמין בו. זהו סיפור שבמקרה גם עונה על ההגדרות הקשיחות ביותר (פופר, לקטוש) של פילוסופית מדע ומהי תיאוריה מדעית, אבל לא זה העיקר. גם מדע הוא סוג של אמונה, האמונה ביכולת שלנו להבין את העולם סביבנו בכלים העומדים לרשותנו ואמונה עיוורת (דתית?) שפרשנות זו אכן משקפת נאמנה את "הדברים כהוויתם". לא המדען צודק ולא הדתי צודק. צדק לא קשור לעניין בכלל. זו בחירה שמושפעת מאינספור גורמים, אבל אינספור זה יותר מדי בעולם הדיכוטומי של דוקינס. גם שלוש זה יותר מדי אצל דוקינס. בעולם הדיגיטלי שלו יש רק אחד ואפס. אתרע מזלנו ודוקינס הוא האחרון.

Michal Ruse (editor). 1996. Biology and religion

David Sloan Wilson. 2002. Darwin's Cathedral

Philip Kitcher. 2007. Living with Darwin