ברוך שפטרנו מעונשו, נטלו, עומסו לחצו ותועקתו של זה

אלבום חדש לקסם פסנתר! אלבום חדש לקסם פסנתר! אלבום חדש לקסם פסנתר! הלהקה הפעילה האהובה ביותר על עוזה חוזרת באלבום אולפן עשירי (ומי יודע כמה בפרץ היצירתי של גלן ג'ונסון בעל הבית) והפעם יש הופעת אורח כה מתאימה של ברנדון פרי המופלא ממתים יכולים לפזז. שנה שעברה הם לקחו בהליכה את תואר אלבום השנה ובשנה אומללה כמו 2009 אין להם ממש תחרות.

איש הטיגריס האגדי ממשיך בעקביות בשלו ומוסיף כעת אלבום חדש לדיסקוגרפיה שלו: אלבומים עתירי גרסאות כיסוי שנעים בחינניות על פני כל דבר אייטיזי ובלוזי תחת כסות סליזית כבדה. אם אהבתם את מארק לנאגן, תאהבו גם את זה. כבוד לבנאדם שמצליח להביא את אסיה ארג'נטו לשיר איתו

ככה עושים פופ קליט אבל לא מתפשר, אקספרימנטל בלעז (ונא לא לבלבל עם אינדי קקה). הגברת פוליאסטר מגיעה אלינו מגרמניה ובינתיים שלושה קטעים (ושני רימיקסים) באמתחתה, יעני יש למה לחכות.

כך סתם יצא שחלק ניכר מהסרטים בעוזה אהבה לאחרונה הם סקנדינבים ושונים זה מזה לחלוטין. אחרי האיש ששנא נשים שתיארתי בפניכם זה מכבר מגיעים שני סרטים דניים: הראשון הוא התרגיל המחשבתי (לא אומר קומדיה שחורה או סאטירה יען כי אין עסקינן במופת של סוגות אלו) של איך להפטר מאחרים והשני הוא אנטיקרייסט של פון טרייר. המוני אנשים סבלו (ויסבלו) קשות וישנאו את הסרט אבל הבעיה העיקרית שלי עם שלל הביקורות הקטסטרופליות שהסרט קיבל היא הצביעות האדירה שפורצת ממנה: תקריב של זירמה אצל טוד סולנדז זה סבבה ונושא אמירה; חרטטת נפוחה הטעונה בכל הסימבוליקה בעולם של צ'רלי קאופמן זה עמוק ומגרה; אלימות פלסטית וקשוחה עד אימה של גספאר נואה זה ניצול מושכל ונבון של המדיה אבל כנראה ששילוב של השלושה זה יותר מדי בשביל מבקרים. אז ככה: אין כזה דבר יותר מדי אצל פון-טרייר - הוא האלוף האולימפי הבלתי מעורער בלחיצה על כפתורים למרחקים ארוכים ואין מניפולציה רגשית ותעלול מחשבתי שהוא לא בוחל בו. בעשור האחרון זה גרם לו ליצור סרטים שאני סבלתי בהם עד כדי אולקוס ספונטני (דוגוויל בראשם) אבל מאנטיקרייסט לא יצאתי בתחושה הזו. יכול להיות שפשוט נפלתי לפח בגין שינוי האדרת, אבל סוג הביקורות שהסרט קיבל מעיד בעיקר על מוגבלות המחשבה של המבקרים. תוספת מאוחרת: ממזרים חסרי כבוד הוא הטרנטינו הכי טוב, אולי בגלל שהוא לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. האוריינות הסינפילית שלו מעוררת יראה ממש אבל הפעם, במקום ולהעתיק ולמחזר, הוא משתמש בידע שלו ככלי אומנותי של ממש (ההבדלים והמתח בין הקולנוע של ויימר לקולנוע של הרייך) ומוציא מקאדר שחקנים אירופאיים משחק מעולה, סממני היכר של במאי גדול (הוא כנראה מודע לזה, ע"ע משפט הסיום של הסרט). אני חייב להוריד את הכובע ולתת מיאו אחד ארוך ומסתלסל.

ללא חרטות על נעורינו הוא שם הבמה החדש של רמי גבאי. האדון גבאי נושא באמתחתו תיפוף בהזוהרים, ללא צל צילו של ספק אחת הלהקות הכי טובות שאי פעם פעלו בכנען. אם הזוהרים היו עובדים היום לפחות הם היו מצליחים לנצל את מהפכת האינטרנט שלא היתה זמינה בעודם פועלים ולהגיע לקהל רחב יותר. גבאי תיפף גם בבום-פם והשבוע למדתי מפי הסוס כי יש לו פרויקט חדש (האם יש קשר לסרטו של קוראסאווה?). סרתי בזריזות לאתר והופתעתי לגלות פרויקט אלקטרוני מינימלי, מענין ויפה. הבטחתי לפרסם במידה ואוהב, אז הנה עוזה עומדת במילתה. פרויקט:קומקינו הם להקה בריטית שרוכבת גם היא על נחשול הרטרו אייטיז ששוטף את כל שבעת הימים בימים אלו, רק שהם עושים עבודה ראויה ולכן עוזה חושבת שמן הראוי לתת להם שערת שפם אחת לציון (תקשיבו לפנומברה 1 ותבינו למה).

פתאום, באמצע יום של חול, מחליט ברנש לעשות קאברים לקויל, אחת הלהקות החשובות ביותר באייטיז. אבל הוא נטוע כל כך עמוק באותו עשור, שהוא הולך ועל הדרך עושה מחווה גם ל-this mortal coil: הוא גייס חברים מכל מיני להקות (כולל דאאו האדירים והכבירים באדם ואפילו בוני פרינס בילי ויעל נעים מכוחותינו) ויצר פרויקט חובה לכל מי ששני השמות הנ"ל שולחים בו פרצי אושר ופרכוסים אפילפטיים.

עוזה מאד אוהבת רום. אבל לא כמו מוזיקה. הבעיה היא שבחיי הלילה הא בהא תליה. אין זה רז שהרוב המוחץ של מקומות הבילוי בעיר מתהדרים במוזיקה שאפילו גלגלצ היה מקטלג כאוונגרד. זה משאיר אותנו עם החשודים המיידים בהם דרים להם מאגניבים ומאגניבות, אך אויה! בימי ראשון ובסופ"שים השסק הוא ממקומות המוזיקה הגרועים בעיר, הזינגר הפך למושבת תקליטנים זבי חוטם ויהירים שמשוכנעים שקרני שמש הן אלו היוצאות מחלחולתם, וכל המקומות האחרים פשוט תקועים על נישה ולא מגוונים (אני אוהב הרבה מאד ז'אנרים אבל לשמוע רק להיטי ז'אנר במשך שלוש שעות כמו בריף ראף או בלייקה זה לא מעניין). הקיצר, הנה נזרקת כפפה. עוזה מוכנה להדס טלפיה לכל מקום בעיר, נידח, מסכן ומסוכן ככל שיהיה, רק בכדי למצוא מוזיקה איכותית ומגוונת שיכולה להחזיק ערב שלם של צריכת אלכוהול כבדה. לא אכפת לה מסיכונים תברואתיים ואיומי סגירה של משרד הבריאות או העירייה, לא מקהל של ערסים הארדקור או צפונבונים מתישים, ממחירי רצפה או תמחורים שערוריתיים, כן מטבח או לא מטבח, שירות לבבי או מתנשא וכיוב'. רק מצאו לה מקום ראוי לשמו מבחינה מוזיקלית. אני מבטיח לפרסם, להלל, לשבח ולקלס בפרהסיה ובראש חוצות מקום (או אפילו רק תקליטן אחד שהחזיק ערב טוב במקום שאינו כזה) אליו אגיע לאחר המלצותיהם של קומץ קוראי בלוג זה. אה, ואם כבר נתכנסו לדון בסוגיות שכאלו: אני מבטיח להעניק תואר של כבוד לאדם שיצליח להסביר לי את הביטוי המטופש, המצוץ מהאצבע והנפוץ עד תחושת קבס "קהל איכותי".

נו, לזה לא ציפיתי. מחקר קנדי חדש טוען כי חלק מהצרכנים האקולוגים לא עושים לאף אחד טובה, כי למעשה קניה ירוקה מגבירה התנהגות אגואיסטית, ואף פלילית! לא פחות... החוקרים טוענים כי כאשר צרכנים מסוימים רוכשים מוצר ע מודעות סביבתחיהם רוכשים לעצמם בכך תו תקן אלטרואיסטי אותו הם ממירים לרשיון להתנהגות אנוכית ופושעת. ממצאים אלו מבוססים על שלושה ניסויים: הראשון הראה כי הציבור גורס שצרכנים ירוקים הם טיפוסים אלטרואיסטים ואתיים יותר משאר האנושות. השני העיד כי די בחשיפה למוצרים אקולוגים בכדי לגרום לנבדקים לחלוק שיעור גדול יותר מכספם עם משתתפים אחרים במשחק אולם אלו שאכן ביצעו רכישה של אותם מוצרים היו קמצנים בהרבה. הניסוי האחרון כי הצרכנים הירוקים היו השקרנים והגנבים במשחק אחר.

Mazar N, Zhong C-B. 2009. Do green products make us better people? Psychological Science. In press.