נמל המוות הם כנראה הסוד השמור ביותר של עולם האלטרנטיב קאנטרי. בפברואר יצא אלבומם החדש ותכננתי להמתין עד שיהיו קליפים ביו-טיוב או דליפה, אבל המוות שביסוד הלהקה הנחית מהלומה ניצחת ובמרץ ערכה הלהקה את הופעתה האחרונה. כך, הפך הפוסט הזה בצער רב לפוסט-מורטם. הצמד האמריקאי הזה גילם בתוכו שילוב מושלם, יתכן אף חד-פעמי, בין אמריקנה ואלט קאנטרי לרוח אינדי אמיתית, מתוך הבנה אמיתית ושורשית של האלמנטים החשובים והמהותיים של שני צדי המתרס. תשכחו משטנעזים דלוחים כמו קלקסיקו או ווילקו שפשוט נשמעים כמו גרסת מלכודת התיירים לעומת הדבר האמיתי. פוורטו מוורטו לא מנסים לשלב ולמזג בכוח באופן כל כך בוטה וצורם לאוזן; הם הם פשוט השילוב הזה: רגליהם נטועות עמוק ואיתן בממלכת הבוקרים והאלמנטים של ההשפעות השונות שזורים באופן כל כך אורגני בתוך האריג המוזיקלי שם יוצרים, עד כי נדמה שחולצות הפלנל נטבלו כל חייהן במונשיין. נמל המוות טבעו באותם מים עכורים בהם אבדו כבר ריצ'רד ולינדה ת'ומפסון.
בכל אומנות ישנה הסכמה שבשתיקה (או לפחות היתה עד הפוסט-מודרניזם שהפך הכל ללגיטימי) שמותר לעשות הכל, לא משנה כמה אוונגרד ותלוש מכל מוסכמה או פרשנות אסתטית מקובלת, כל עוד יש לך שליטה ברזי המקצוע הבסיסיים. המוזיקה הפופולרית, לבטח זו החשמלית, הינה מקרה מורכב יותר, שכן היא הגיעה אחרי מלחמת העולם השניה (אני לא מדבר על שורשי הרוק וכו') והיא צמחה לתוך עידן טכנולוגי המאפשר לכל זב חוטם מוכה דופמין ליצור מוזיקה ללא כל ידע מוזיקלי. לכן, במוזיקה הפופולרית אין הערכה אמיתית לאמן אומן, ובמקרים רבים אלו עם הכישורים המוזיקליים המפותחים באמת נקראים "מוזיקאים שמוזיקאים אוהבים". אז בכדי לסדר את הפינה לצורך הדיון העכשווי, אטען כי המוזיקה פופולרית אמן יחשב וירטואוז הן בהלחנה והן בביצוע. שוב, אין הדבר אומר בכלל כי רק כאלו יוצרים מוזיקה טובה או מרגשת. למה כל ההקדמה הזו? לכבוד האלבום השני והחדש של סם שלעבי תחת ההרכב ארץ כוש. בשנה שעברה אלבום הבכורה של ההרכב היה אחד מאלבומי השנה של עוזה לאור השילוב הבלתי מתפשר בין מוזיקה מזרחית לבין פרי ג'ז. באלבום החדש שלעבי כבר פולש למחוזות האקספרימנטל המאפיינים את סטייפלטון ו-NWW ועושה זאת בצורה מפעימה. נחזור לסוגיה הקודמת: בתוך הבליל הסמיך מאד של שאטנעז סגנונות ומתיחת גבולות שלעבי מזריק כמה מהמלודיות הערביות היותר יפות ששתקלו בהן בימי חלדכם. אז תעלה לה שאלת תם: כפרה, אם אתה יודע לעשות מוזיקה כל כך יפה למה קיבינימט אתה זורק עליה את כל החרא הזה של רעשים, צפצופים, צוויחות סקסופונים, דיבורים ברקע, דרונים ועוד מריעין בישין? התשובה הקצרה, אחרי האקספוזיציה הארוכה היא בגלל שהוא יכול גם וגם, אז מותר לו. הידיעה האפריורית שאתה מסוגל לייצר בכל רגע נתון מוזיקה שתעצור שור בדישו נותנת סוג מזכך של חופש יצירה וכשנותנים לאנשים מוכשרים חופש, מתקבלים דברים מקסימים כמו האלבום הזה. הנה מה שסם שלעבי יודע לעשות עם עוד (לא מהאלבום)
ברוח דומה נעבור לסוג אחר של אתניות, הפעם בלקנית. הפעם האחרונה בה הצלחתי להנות ממוזיקאי רוסי היתה סרגי קוריוחין. כמה עשרות שנים טובות עברו מאז והנה מגיעים ששה בולגרים מתים שלוקחים את מסתרי הקול הבולגרי וחובטים בהם עם כל הבא ליד: ביטים, גליץ', IDM, אקספרימנטל, ספוקן וורד, אמביינט. מאז HNAS ארחנגלסק לא זכתה ליחס הולם שכזה. אף וודקה-רד בול לא נפגעה במהלך הכנת האלבום הזה, זה בטוח.
ונמשיך עם מותחי גבולות ונחזור למטאל. אחרי המהפכנות של ארברוט הנורבגים והסאונד התפלצתי של Ufomammut האיטלקים שיצאו בחודשים האחרונים, מתפזרת לה באוויר ארומה של שינוי בעולם המטאל, יציאה מהסטגנציה המבאישה של סגידה לטכנוקרטיה זולה ומרדידה. ריכוז המגמה החיובית באויר עולה עם החדש של איש הדת. הרכב האקספרימטאל הזה מגיע מפילדלפיה, ולמרות שהוא עדין לא מחשק בליגה של הגדולים עם הלהקות שהוזכרו לעיל, יש לו הרבה מאד מה להציג עם טריקים בשפע מתחת לשרוול: שילוב של דום, בלאק וסלאדג' איטיים עם הרבה דרונים וכניסות מפתיעות של מקצבים אגרסיביים וניסורי גיטרות. בתזמון נאה האלבום החדש הזה יוצא באותו לייבל של החדש של הסיקרט צ'יפס 3, להקה שממחזרת עצמה עד זרא כבר כעשור ועושה מטאל שאולי אינו מסחרי, אבל הוא בהחלט משעמם (כפי שההופעה בבארבי העידה היטב).
סיימוןסאונד הם הרכב דאונטמפו בריטי צעיר עם הבטחה. עוזה אהבה רק את הקטעים עם השירה, אבל בהחלט יש למה לצפות באלבום הבא
ולסיום, נגיסון אייטיז פריך של כואב, צמד בריטי חדש ומסוגנן
No comments:
Post a Comment