צואת סוסים נשארת יותר זמן מהדים ברחובות

אני חורג ממנהגי בקודש ומעקרון שהבטחתי שלא אפרו ועכשיו פוליטיקה מחליפה מוזיקה.

שני דברים מעניינים קרו אמש, האחד חשוב משמעותית מהשני, אך הא בהא תליא.

ישבתי אמש על המדשאה הזערורית בואכה בתי המשפט, משקיף על רחבת המוזיאון. הגענו לשם לפני קהל הצועדים, מזג האוויר היה נעים מאד, כלבת בוקסר לבנה יפהפיה באה לדבר איתנו, ורחבת המוזיאון הוכתמה בקומץ האנשים שבאו להפגנה. לפתע הבנתי שאני צופה ברגע נדיר, מהסוג שלא מגיע אפילו פעם בדור: מולי עומדת במה ועליה מוצג מותה של המודרנה. לא גסיסתה, שכן המאה העשרים דאגה לעשות את זה בעצמה. מוות. נשימה אחרונה. על הבמה הקטנה והמוגברת יתר על המידה נחה גוויה צפודה וכחושה, כלואה בריגור מורטיס לא אסתטי והביטה בקומץ האנשים שטעו במהות הצגתה קבל עם ועדה כהפגנת כוח או חגיגה של המשך חייה. זהו עצב פרטי לחלוטין (כי מן הסתם הוא לא נחלתם של רבים עוד), והוא גם לא אמירה שיפוטית או ביקורתית. על הבמה נשאה מישהי צעירה נאום מטומטם ומכעיס בו היא טענה ששמאלנים הם אזרחים טובים יותר מכל אחד אחר. כשהמשפט הזה נאמר ידעתי שכל הערכים שגדלתי עליהם נרמסו, נחבטו, בותרו ופוזרו לארבע כנפי הרוח. למודרנה (או הגרסא הפסאודו עדכנית שלה: הליברליות, נאו-סוציאליזם או כל עיוות אחר של הרעיונות הבסיסיים הללו) אין מונופול על המתכון לחיים נכונים, אבל היא הצו המוסרי עליו אני גדלתי וחונכתי, והיא המודל (הלוקה בחסר) שהייתי רוצה שיהא מיושם במדינה בה אני חי. אבל צוק העיתים אינו מצע עשיר לפלורליזם רעיוני ולאידיאות פייסניות (שוב, עיוותים בפרשנות של עקרונות המודרנה גרמו לכמה ממופעי ה"פייסנות" הבולטים של המאה שעברה) והוא מעודד רק התחייבות פנאטית, כמעט דתית לקצוות. אז כן, צירוף מקרים נדיר ומזעזע הוביל אותנו לנקודה הנוראית הזו בזמן ובמרחב בה אנו נמצאים, אבל גם זה יעבור תודות לאופיו הליניארי העיקש של ממד הזמן. העולם שעליו גדלתי ושאת הטוב שבו העדפתי על פני אחרים כנראה כבר לא יזכה לסיבוב שני. וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה...

הדבר השני הוא הביטול של הפיקסיז. תלי תלים של מלל כבר נכתבו על ג.ס. הרון, אלביס קוסטלו, סנטנה ומי לא. את הפיחסיז אני שונא. ממש. עוד בזמן אמת שנאתי אותם וזו הלכה והתעצמה ככל שהקונצנזוס סביבם הלך ונבנה, כתרי פלסטיק נקשרו לראשיהם, שירי הלל ותהילת גיבורים הוענקו להם באוטומט וכל זב חוטם הגדיר אותם כרגע המכונן בחייו. אבל נניח את הרגשות השלילים שלי בצד לעת עתה. סדרת הביטולים, דהיינו אלו שחתמו על חוזה, ידעו מה הם עושים והתחרטו בדקה התשעים, היא דוגמא מאלפת לפער שבין היוצר לבין האדם (הקטן מאד) שמאחוריו. מוזיקאים כבירים יכולים להיות אנשים רקובים שהדבר האחרון שארצה הוא שיהיו חברים שלי. הדבר נכון גם בתחומים אחרים: מדענים שאני מעריך, במאים שאני אוהב ועוד ועוד. זו לא עסקת חבילה: גאונות במקום אחד (ששוב, היא אינה נחלתם של הפיחסיז) אינה ערובה לתכונות תרומיות באופן גורף ולאופי מצוין. עצוב עוד יותר שאנשים שמים לב למצב רק עם הביטולים.

אז חיתוך מצב: זו עסקת חבילה שאני מוכן, בעל כורחי, לחיות אתה – אם לקחו לי את סולם הערכים שלי, אז לפחות שלא יביאו לפה את הפיחסיז. זה מסוג הפשרות שלמדתי לצפות להן....