Temporarily beautiful

והפעם בפינתנו "לא מה שחשבתם", הנה עוד מיתוס מצוץ מהאצבע לגבי ישראלים ואירופאים. בעוד שבארץ נושא המחזור הולך ותופב תאוצה, בוינה הוא ברגרסיה. לפני שבוע נתלה שלט ועליו הודעה האומרת שפח מחזור החומרים הביולוגים (דהיינו, מזון) שבשכונה שלנו הוזז למקום אחר. כמובן שהוא לא היה במקום החדש. התקשרנו לעירייה ושם הודיעו לנו כי הם במגמה של סילוק הדרגתי של כל מיכלי הביו בעיר. למה? כי אנשים – מכל הרובעים, דהיינו גם היענו משכילים והמודעים סביבתית – זורקים אשפה רגילה פנימה. עכשיו, אם נרצה למחזר ביו, נצטרך ללכת לועד הבית, לבקש לקנות מיכל פרטי ורק אז יאספו מאתנו. סירובו של הועד נראה לי די מובטח.

אז אחרי שלכלכתי קצת על המקומיים וטפחתי על שכמי המקורית, אשוב למוזיקה.

דייגו הם הרכב גרמני נטול יומרות שמייצר רוק אייטיזי פשוט וקולע, כזה הנע במיומנות קולחת על התפר שבין רחבה לבין מערכת, בין עגמומיקו לבין קופצניקו. עוזה מאד שמחה שהם היוו לה חברה בתקופה האחרונה. משום מה ההטמעה של וידאו זה לא מצליחה, אז פשוט לכו לאתר

Diego - Grizzly bear (from: Gold, Unter Schafen, 24/09/2010) www.myspace.com/diegode

הצמד הטרנספסיפי הזה עושה שמות בשערות שפמה של עוזה מאז אלבומו השני הזדחל את תוך הרמקולים הביתיים. כמו הרבה דברים טובים, מושבו של הצמד בונקובר, אולם חציו קנדי וחציו ברזילאי. הם עושים פולק אטמופסרי מאד שנבנה, במסורת חוף מערבי מבוססת היטב, על בסיס תופים וקולות, עליהם מתווספים שלל כלי משחית כמו נבל, בנג'ו, מנדולינה קלידים ושאר זוועות דומות. תחשבו על שילוב בין מאזי סטאר, C.O.C.O ואמון דול, תעמעמו את האורות ואז תבינו במה מדובר. לא מספיק שהם כל כך טובים, הם אפילו נדבנים ומחלקים את שני אלבומיהם בחינם אין כסף! ללא כל צל של ספק, זו המלצת השבוע

Falcao & Monashee – Money (from: Fools, Self released, 2010) www.falcaoandmonashee.com

ומי שחשקה נפשו בקצת ניו/דארק וויב, יעשה טוב ויפנה עצמו לכיוון הרכב הבלגי הזה.

SideSteps - The heartbreak song (from: SideSteps EP, 2010)

http://sidesteps.bandcamp.com/

למרות שאת האלבום בשלמותו לא אהבתי, השיר הזה מצוין. הוא פשוט נשמע כמו גרסת פולק לשיר שביונסה טרם כתבה (הממ..., סליחה, שטרם נכתב עבורה).

Deradoorian - You carry the deed (from: Mind raft EP, Lovepump united, 05/05/2010). www.myspace.com/angelderadoorian

נרד, הגלגול המוצלח יותר של הנפטונז, הם מסוג ההרכבים שמעוררים קנאה בכל מוזיקאי שכן לא רק שהם שולטים בז'אנר שלהם ביד רמה, הם מצליחים לייצר להיטים ברמה כל כך גבוהה שכולם יכולים לקפל את הבסטה ואת הזנב בין הרגלים ולחזור חזרה לחור החשוך ממנו הגיחו. החיפחופ מת כל כך מזמן שהתולעים כבר שכחו את טעם הגוויה והכוכבנות של שוכני אשפתות כמו ליל ווין, קניה או פיפי דידי נובעת ממניעים אנטי-מוזיקליים לחלוטין (ע"ע אפולוגטיקה של היפסטרים ומיינסטרים ששכל איכות מהי). המוזיקה השחורה מיוצגת במיטבה כיום על ידי סוגות אחרות. את הקרוסאובר מייצגים הרוטס, את הסול מייצג אלו בלק ואת כל השאר מייצגים נרד. פאנק מחושמל, סול, דיסקו, פופ, אורבן, רנ"ב – מה לא? הצמד הזה מסוגל לעשות פשוט הכל.

באלבום החדש הפ לוקחים צעד אחד משמעותי קדימה ומוקירים תודה למוזיקה עליה גדלו בהומאז' חוצה סוגות שכמותו מעטים נשמעו במחוזותינו. לדוגמא, הקטע שרובץ לו כאן למטה כאילו נלקח משני האלבומים הראשונים של כנפיים (כן כן, תנו כבוד למקרטני!). תענוג צרוף.

N.E.R.D. - Life as a fish (from: Nothing, Star trak 02/11/2010)

http://www.myspace.com/nerdofficial

מים רכים ופרווה רכה

היום חוגגים האוסטרים יום עצמאות. מאורע זניח לחלוטין לנוכרי שכמוני, אבל בעודנו הולכים חזרה הביתה, במרכז של המרכז של וינה, בחצר הענקית של ארמון הקיסר, עומד המון רב ומשתאה נוכח חיילים וקצינים המקיפים טנק, מסוק ועוד כלי משחית. מי שחשב שרק אנחנו, הנחשלים והפרימיטיבים שאך זה צנחו להם מהעצים סוגדים לצבא – טעה. אפילו אצלנו זנחו את הרעיון המכוער של מצעד צבאי לפני שני עשורים. בפני איזה איום אדיר ניצבת האומה הפרוסית הגאה הזו? מבקרי מזון שסולדים משטרודל? מבקרי מוזיקה שחושבים (בצדק) ששטראוס היה מלחין נוראי? זה באמת היה לא נעים לחצות את הרחבה הזו, במיוחד כשבצדה עמדו להם פאנקיסטים ולא השתינו בכלל לכיוון הארוע.

אז ננטוש את יום החג האוסטרי המיותר הזה (מנגל אחד לא ראיתי פה!) ונחזור לדברים חשובים באמת: מוזיקה. היום יהיה עמוס במיוחד, יען כי הרבה זמן לא עדכנתי בגין עומס חריג. לפיכך מנה כפולה ומכופלת בתור פיצוי.

ב-1999 הוציאה אן פיירלה הבלגית את אחד האלבומים המפעימים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. Mud stories הוא מופת של סינגר-סונגרייטר שלקח את הסוגה הזו ובפטיש פסנתר ומיתר קול הפך אותה להארדקור. פיירלה לא קרסה תחת מעמסת האלבום השני והמשיכה להפגיז עם עוד שני אלבומי ענק. הצניחה הגיעה מאוחר יותר, בעיקר לאחר שהיא חברה להרכב הנוכחי איתו היא עובדתץ בימים אלו יוצא אלבום חדש, מתוכו רק קטע אחד ראוי לשמו, והוא רחוק שנות אור מהרמה של אלבום הבכורה. עשו לעצמכם טובה ענקית ורוצו לרכוש את האלבום ההוא.

An Pierlé – Mud stories (1999)

עושה רושם שכבר גדשתי את הסאה עם ההערצה למת'יו הרברט. אבל מה לעשות? עם ענקים ברמתו לא מתווכחים. הסיבה למסיבה הנוכחית היא האלבום השני בטרילוגית One שלו. אין מה להכביר מילים: מי שלא אהב אותו לעולם לא יאהב אותו ומי שכן, שיכין עצמו לעונג נוסף.

Matthew Herbert - One club (Accidental, 20-09-2010)

הרכב נוסף שעוזה סוגדת לו הוא Black heart procession. החודש יש לנו אירוע כפול הנוגע ללהקה. הראשון הוא יציאה של אלבום חדש. הוא לא יצירה בקליבר של אלבום משנה שעברה אבל עדיין טומן בחובו כמה רגעים מרגשים. יש בו גם רימיקסים מפתיעים לשירים ישנים שלהם.

Black heart procession – Blank page (from: Blood bunny/Black rabbit, Temporary residence, 12/10/2010). www.myspace.com/theblackheartprocession

האירוע השני הוא אלבום ראשון ל-Three mile pilot אחרי בר מצוה שנים. TMP הם להקת האם של BHP והנה באותו חודש פל ג'נקינס, הסולן של שתי הלהקות, משחרר שני אלבומים. הבעיה היא ש-TMP נשמעים כמו גרסת פופ אייטיזית (לא מסוג הסליז אבל) של BHP. שוב, רגעים נחמדים פה ושם, אבל לא משהו שיתקע בראש או באוזן

Three mile pilot – Battle (from: The inevitable past is the future forgotten, Temporary residence, 12/10/2010). www.myspace.com/threemilepilot

< >

אמילי ג'יין ווייט גם היא סינגר/סונגרייטרית, אבל כועסת הרבה פחות מאן פיירלה. ללא כל קשר לגישה, וויט היא מוזיקאית מצוינת ושני האלבומים הראשונים שלה היו נפלאים. בחודש הבא היא גם מוציאה אלבום חדש וגם מגיעה להופעה קרוב לבית!

Emily Jane White - Ode to sentience (Talitres, 08/11/2010) www.myspace.com/emilyjanewhite

Thread pull הם מה שמתקבל כשמערבבים סוניק יות', מורפין ו-The Ex יחד. הצמד האירי הזה מציע תרכובת נפיצה ביותר של רוק ערום עם תובנות פרי ג'ז. למרות שהאלבום הזה אינו אחיד ברמתו יש בו כמה מהרגעים המוזיקלים הטובים ביותר שעוזה שמעה בחודשים הטרופים האחרונים (שוב, שימוש נכון בחצוצרה עושה את כל ההבדל!)

Thread pulls - How to talk (from: New thoughts, Osaka, 24/09/2010) www.myspace.com/threadpulls

טוני ג'ו וויט הותיק הוא בעל מניות רבות (יש שיגידו המייסד) של תת הז'אנר הנקרא swamp rock, דהיינו רוק דרומי מחוספס עם ריכוזים גבוהים ביותר של בלוז. להגדרות יש נטיה להזנח על אם הדרך ככל שנוקפות להן השנים ומרום גילו המופלג יכול וויט לעשות מה שהוא רק רוצה ואיך שהוא רק רוצה. אז בחדש שלו הוא נותן לנו את הסוכריה הזו

Tony Joe White - Season man (2010)

עוד ברנש שלא סופר אף אחד ממילימטר הוא יקיר המערכת ג'ון זורן. עוד אלבום חדש, הפעם החמישי של Moonchild, מהפרויקטים היותר אגרסיביים שלו בו חבר איש גאון ויקר שמזמן קיבל מעוזה את מפתחות העיר, מייק פאטון.

John Zorn (Moonchild) - The book of Los (from: Ipsissimus, Tzadik 05/10/2010)

נשאר בתחום הג'ז ונחלוק כבוד לישיש אחר, המתופף הקנדי ג'רי גראנלי. כיאה לכל מי שלא שם קצוץ על מה שחושבים עליו במוזיקה, האדון לאון הפליג רחוק מאד במחוזות האוונגרד שלו ומאחוריו קריירה ארוכה ומרשימה של פרויקטים ושת"פים. התכנסו כאן בכדי לחגוג את האחרון שלו ולתת הצצה בדוקומנטרי שנעשה אודותיו.

Jerry Granelli - 1313 (Divorce, 2010)

הרכב חשמלי שנהנה לסובב כפתורים וללחוץ על מתגים. אלקטרוניקה מהסוג שלא מבייש וגורם לעומדים על הרחבה לצרוך כמויות אדירות של נרקוטיקה רק בכדי לצלוח את הזוועה הנשפכת עליהם המכפלים מהרמקולים. יש כאן קורטוב The knife, דפש מוד, מולוקו, ועו דגיבורי חשמל בלתי מושרים. אהבתי את ההגדרה שהם נתנו לעצמם: Unchill wave. כה לחי.

Hideous men – Tangled (from: Cool in the pool. K7!, 2010) www.myspace.com/hideousmen

ולקינוח: מי אמר אבבא 2.0 ולא קיבל? בינתיים אין אלבום.

The loveable tulips - Fortune favours the brave (2010) www.myspace.com/theloveabletulips

Nail you to the cross

עוזה עקרה עצמה והעבירה את כתובתה למקום חדש. בגין המעבר ושאר מריעין בישין אחרים לא עודכן הבלוג, אבל עכשיו יש גם יש בשר חדש. בכדי לחגוג בדיוק שבוע להגעתי הלכנו לראות הופעה שאני מחכה כבר למעלה מעשר שנים לראות, מונומנט הרוקנרול דנקו ג'ונס. ג'ונס הוא רוקנרול בהתגלמותו, אני לא מסוגל לחשוב על אף אחד אחר שאפילו מתקרב לזה. תשכחו מסקס, סמים ורוקנרול, אולי הקלישאה הכי מטופשת ומזיקה שנהגתה ונקשרה למהות האמיתית של המוזיקה הפופולרית. רוקנרול מתחבר לצורך הבסיסי של כמויות בלתי נתפסות של אנשים לעשות את מה שג'ק בלאק אמר ב-school of rock: stick it to the man. ג'ונס עושה מה שאפשר לכנותו הארדקור בלוז, או מטאל-גאראז' אבל לתיוג הסוגתי יש משמעות אפסית כאן. ג'ונס כותב מלודיות בסיסיות על ריפים קולעים ורצחניים שכל כולם מיועדים להכות בפטיש המסר שלו חזק ועמוק. הוא גדל עם תסבוכים קלאסים של ילד לא מקובל בחור-תחת בקנדה ובמקום לטבוח בחבריו לספסל הלימודים הוא כתב שירים על סקס, על מכות רצח שהוא רוצה להפליא בקוף המלוקק שמזיין את הכוסית של השכבה, על נסיעות במכונית פתוחה במהירות מופרזת ובגילופין. לצורך העניין, ג'ונס הוא סינגר-סונגרייטר, רק שמבקום פסאודו-רגישות ועדינות מזויפת הוא הוא עומד ערום לחלוטין מול המאזין שלו. כולנו למדנו כבר שחחשיפה טוטאלית במוזיקה אמורה להגיע באריזה של עדינות מהוגנת, דברי חכמים בנועם ינוגנו. בולשיט, בפיתה. לג'ונס אין פרסונה בימתית או אלטר אגו שמנקז לתוכו את כל המאווים הכמוסים והבלתי ניתנים להגשמה שלו. ג'ונס חי ונושם את כל מה שהוא שר ומנגן ולכן הוא מודע לעצמו. מ-א-ד. באמצע ההופעה שאל ג'ונס את הקהל האם הוא מוכן לקבל חריגה מהטקסטים הרגילים אודות נושאים שברומו של עולם או שמא הוא מעדיף להתבוסס במי ביבים ולשמוע שיר על מין אוראלי.

מרכולתו של ג'ונס לא זכתה לבית חם במשך תקופה ארוכה. הם קיימים כ-15 שנים ולקח להם חמש שנים ומעבר יבשת למצוא לייבל. בעבודה קשה, באמת מהתחתית של התחתית, הם הצליחו למקם עצמם בנקודה בה אליז'ה ווד, סלמה בלייר, מייק וואט ולמי ממוטורהד מופיעים אצלם בקליפים.

ג'ונס הוא פרפורמר בחסד עליון בדיוק בגלל שהוא לא מנסה למכור מה שהוא לא. פיו, לבו ומפרטו שווים הם וכשמחברים לכך את הכשרו המופלא שלו לכתוב המנוני רוק אגרסיביים מתקבלת הופעה שאסור להחמיץ. הרבה מאד שנים לא נהניתי כך מהופעה. לא באתי לשמוע מהלכים מורכבים ולראות להטוטים אקרובטים על גיטרה. באתי לצפות במחזמר הכועס שנכתב על כמעט כל אחד ואחד מאתנו. עשור שלם בדרכים שכלל, ביגר והחכים את ג'ונס ועל הבמה, למרות שהעיבודים נופלים ברמתם מאלו של האלבומים, הוא מטיל רימונים בזה אחר זה. עוד לא ראיתי מוזיקאי ששולט בקהל שלו ביד כה רמה (ובאותו זמן מתגמלת) וזה משיב לו בסגידה דתית ממש.

ללא כל צל של ספק אחת ההופעות הטובות שראיתי בחיי, ספתח מהמם למסע שלי במועדוני העיר החדשה. בעוד שלושה שבועות יש לנו את אמילי ג'יין וואיט, שהיא מעין נגטיב של ג'ונס אבל מצוינת גם היא.

Herclules

למרות שעוזה לא תדרים לאינדינגב מפאת מחסור אקוטי בזמן, היא עדין יכולה לשחרר כמה המלצות לגבי הופעות בולטות ודברים שהיא היתה רוצה לראות שם.

המובן מאליו הוא ההופעה של The aprons, שאלבומן החדש כבר ממוסטר ומוכן ויגיע למדפים במהלך החודש הבא. רבות כבר השתפכה כאן עוזה אודות הכשרון האדיר והמוזיקה המהפנטת אותו היא מולידה של טליה פרי וחוה כהן. הנה לכם הזדמנות נוספת לבחון זאת בעצמכם.

The Aprons – (http://www.myspace.com/theapronsband)

ההפתעה הכי גדולה של עוזה במעבר על התוכניה היה Tzvika force. המטמורפוזה שהכח עבר עם ההרחבה ללהקה מלאה נעשה בצורה מרשימה ביותר. החומרים שתשמעו בבנדקמפ טמנו בחובם עוצמה ומלודרמטיות תיאטרלית ביותר שנשענה על עיבודים מינימליסטים של גיטרה ופסנתר. ולשמחתי כי רבה העוצמה של המוזיקה ושל ההגשה לא הלכו לאיבוד עם ההרחבה הכלית. יש לציין לשבח גם את הבחירה בכלים שנוספו (כל אחד יושע שחצוצרה היא פיפטי-פיפטי: או כשלון מהדהד או תוספת מרטיטה שמשדרגת את העיבוד אלעל). תחשבו על שילוב של נוכחות המרק אלמונדית ורוח קולקטיבי האינדי מטורונטו.

יאיר יונה קוצר כבר שבחים מרשימים ביותר על אלבומו האחרון ברחבי העולם. יונה, בין שאר מעלליו הרבים (בלוג, לייבל), הוא גיטריסט בחסד. את אלבומו האחרון הוא מלווה בפרויקט וידאו יפהפה והוא מגיע דרומה עם רוח קדים עזה.

Yair Yona - Are you smarter than a 35 year old TV host (2010)

http://www.smalltownromanceblog.com/ http://yairyona.bandcamp.com/

וההמלצה האחרונה היא Drunk machine. הקטע הבא מצוין אבל במקרה של אינדינגב לחלוטין לא ברור לי מה הם עושים עם אביב מארק ועוד בכיסויים לסאקרס. שויייין. נקווה שיהיה הרבה יותר דראנק ממארק.

Drunk Machine - Full of Disgrace (2010)

ולקינוח, סרט פשוט מתבקש, שנדמה כאילו נכתב במיוחד עבור בלוג זה: מוזיקה וחתולים. מי צריך יותר?