חנוכה הגיע חג לאילנות

הרבה שחור על הספתח: אולי דיאלקט (dalek בשבילכם) סובלים מסינדרום ירושלים וממהרים לשחרר אלבום חדש לאחר ביקורם בארץ הקודש לפני מספר חודשים. ברייקסטרה עושים אולד סקול פ'אנק לא מזיק ליהודים. מדליב, האיש שלא מפסיק, טס לברזיל לחטט בערימות תקליטים של זרים ושב עם מלוא הטנא תופינים ומגדניות באלבום חדש (הפסקתי לספור כבר כמה הוא הוציא השנה). רודי והרטורי, צמד חיפחופ מסיאטל מראה לכולם מהו אנדרגראונד כהלכתו: שילוב של הרבה כיוונים מוסיקליים והשפעות מגדולי הז'אנר (באסדרייבר, קול קית', זאיון איי) עם הפקה משובחת. אוסטרליה זה בערך המקום האחרון לחפש בו חיפחופ, אבל אז מגיע טורנטס והוא כל כך עצבני וכועס שאפשר לחשוב שהוא מקומפטון או משהו.

ושוב, לחובבי הז'אנר, עוד ברנש שלא יודע מנוח מהו: מרצבו משת"פים עם בחור חדש בסצנה פורן ועושים את מה שבדיוק הייתם מצפים מעוד אלבום של מרצבו: רעש!!!

אנדראה דג'ן היא נסיכת אינדי אמיתית: תחת השם פנטליימון היא שיתפה פעולה עם ענקים דוגמת סטייפלטון וטיבט אבל עדיין נתנה מקום לשת"פ עם איזובל קמפבל לדוגמא. כעת היא משחררת אלבום חדש, שהוא למעשה גרסא שונה לאלבום שהיא הוציאה בדיוק לפני שנה, רימיקסים ועיבודים חדשים. לפי שיתופי הפעולה די ברור למה לצפות: קטעים ניאו-גותיים מלאי אוירה ושירה רחפנית.

אמנם דצמבר ומוזיקה אין יתר על המידה, אבל רוח החג שורה גל על השוליים והפופ של השבוע האחרון טומן בחובו פוטנציאל. גברת מורגטרויד ופטרה היידן אמונות על הצד הנסיוני, פרנסס שוקדים על הצד המתוחכם וקייטי קוסטלו סתם באה לסגור רשימה, כי היא לא באמת ברמה של השנים הקודמים (אבל היי, פיחס פוקסס זה אלבום השנה אז מה אני מבין?)

ועוד סרט על מוזיקה, הפעם מ-2005 ודוקומנטרי. טרג'די קדפי הוא אחד מהחיפחופיסטים היותר מוכשרים של ניו יורק והוא בא עם סיפור יותר אותנטי מאותנטי, בתור אחד שגדל בפרוג'קטס כל ימיו. בשלב מסוים הסיפור הבלתי נמנע של שחורים בתפוח הגודל הגיע גם אליו והוא מרצה כעת עונש מאסר בן כמה שנים בגין סחר בסמים. הדוקומנטרי (הורדה) עוקב אחר התפתחותם המקבילה של טרג'די והשכונה.

catch me on the scenic route, with my penis out

הרבה זמן עוזה דממה היות ודצמבר הינו חודש שרק אדם אחד בעולם נהנה ממנו: קליף ריצ'רד. מוזיקה טובה אין וכולם עסוקים בסיכומים. עוזה תסכם את השנה בפוסט ארוך במיוחד, אבל רק בסוף השנה ממש.

תזמורת הרדיו של הרדיו הצפוני עושים פופ בארוק בואכה קנטרברי דוגמתו יש מתי מעט כיום. והנה בתחילת החודש הם שיחררו אלבום חדש. קנדה (kaneda) הם הרכב פוסט-רוק בריטי שמתאים פיקס לימות החורף (לא שיש לנו חורף, אבל הם בריטים ולהם זה בטח עושה טוב). פוסט-רוק הוא ללא ספק ז'אנר הקאמבק של 2008. מוזר הענין הזה של קנדה ופוסט-רוק: הלהקה והלייבל בז'אנר הם ממוריאל (silver mt. Zion וקונסטליישן, בהתאמה), יש להקת פוסט איסלנדית בשם קנדה ועכשיו זה. סתם מחשבת שעמום.

בטמטומם המושרש עד לשד עצמותיהם, מבקרי הקולנוע של עכבר העיר (מוצר איכות נוסף מבית שוקן) פטרו את Cadillac years בתור סרט "לקהילה השחורה" וזאת מבלי לראות בכלל את הסרט אלא רק את הכרזה ואולי את הטריילר. למעשה מדובר בסרט המוזיקה הכי טוב שיצא השנה, שכן הוא מתאר את עלייתה ונפילתה של chess records תוך כדי מפגן משחק משובח של ג'פרי רייט ומוס דף. ללא בלוז לא היינו יושבים היום ומנסים לסכם את 2008 במוזיקה וללא צ'ס רקורדס לא היינו יודעים בכלל מה זה רוקנרול (ותשאלו את הביץ' בויז, אלביס פרסלי ולד זפלין ממי הם גנבו את הכל). סרט חובה לכל שוחר מוזיקה אמיתי (ומעבר לזה: ביונסה זורחת סופסוף כשהיא עושה את אטה ג'יימס בביצוע נאמן למקור ללא כל חרטטת ההפקה הנוצצת של בעלה).

שמונה קטעים דלפו כבר לרשת מהפרודיג'י החדש ואם אלו אכן הקטעים האמיתיים, הרי שאדון הולט וחבורתו בבעיה קשה כי מדובר בפויה של ממש: העלאת גרה של חומרים שכבר בשנות התשעים נס וברח ליחם והוחלף בליחתם.

הודות להמצאה המופלאה של מזעור וקבצי אודיו אני יכול לתת דרור ליצר המינימליזם הדורסני שלי ולוותר על אוסף הדיסקים והתקליטים שלי. עסקינן באוסף מגוון של קלאסי (לסוגיו), ג'ז, והרבה סוגות במוזיקה הפופולרית. מי שמעונין ברכישה מוזמן לשלוח דואליקו ובתמורה אשלח לו/לה קבצי אקסל מפורטים (dr_collosus@hotmail.com)

יתושים ושאר פיגולים

ג'נסיס פ.אורידג' הוא ללא ספק אחד האנשים החשובים ביותר בתולדות המוזיקה, אחראי הן לסחוס הפועם והן למדיום טלביזיה, בחור (מושג מאד נזיל עבורו) שבכל רמ"ח עצמותיו ומיליון ניתוחיו הפלסטיים הוא ביקורת תרבות מהלכת, מוזיקאי בחסד עליון והאחראי הישיר לקיומו של האסיד בחיינו. לפני שנה נפטרה אישתו ומאז הוא אכול צער, יגון ודכאון. האלבום החדש של PTV3, ממש כמו השת"פ המדהים של דייויד טיבט עם סטייפלטון לאחר אשפוזו של הראשון (אם כי לא באותה איכות), טבוע כולו בתחושות הבדידות ומבט אחד בעטיפה יבהיר בדיוק כמה חמור המצב: תמונת ראי שנלקחה היישר מפרסונה של ברגמן..

חברת האורות האדומים הם להקה בריטית שנטועה כל כך עמוק באייטיז שאפשר להריח את הבושם של מרגרט ת'אצ'ר. תחשבו גו'י דיויז'ן והניו אורדר שמיד לאחר מכן ותבינו במה מדובר. והם גם טובים. הפוסט-רוק, מסיבה בלתי ברורה, זוכה השנה לעדנה. עשרות אלבומים חדשים יצאו בז'אנר, אבל רנסנס ללא silver mt. Zion הוא כמו יד-חרוצים ללא וודקה-רדבול. אבל מיני-רנסנס אפשרי, אם זוכרים שהחודש יצא קילימנג'רו דארק-ג'ז חדש וכי בספטמבר הגישו לנו אימפורטנט את המחטני החדש: פוסט-רוק אינסטרומנטלי (להוציא הקטע האחרון) אפי שמשלב לתוכו הרבה מאד פוסט-מטאל ועוד כל מיני מרעין בישין שהפכו לאופנתיים לאחר sun 0))) ו-earth.

אני מתעב את אפל, את ה-iPot, ה-iTunes, iWhatever ואת ההייפ סביבם. ואני לא לבד: בפרק גאוני, דוגמתו לא היה כבר ירחים רבים, הסימפסונס משפילים את אפל ואת סטיב ג'ובס עד אפר. לא לחינם זו תוכנית הטלביזיה הגדולה של כל הזמנים ולנצח נצחים.

ענק האקשן מבריסל שופך את חייו האישיים על גבי המסך הגדול, כן כן, ואפילו אוסף ציון מרשים מ-imdb.

וקצת מדע:

ברקלי נחשבת לסמן השמאלי הקיצוני ביותר באוניברסיטאות בארה"ב, עד כדי כך שהיא זכתה לכינוי peoples republic of Berkley. כנראה שהדבר תקף רק עבור הפקולטות למדעי הרוח, שכן אחרת איך אפשר להסביר את הזוועה הבאה: חוקרים מהאוניברסיטה הנ"ל טוענים כי יש הבדל בפעילות המוחית בין ילדים עניים לבין עשירים. עצם הרעיון לבצע השוואה שכזו מחריד, אבל הבה נתן למדען שבנו להאזין רגע ולבחון את הממצאים. במאמר שיופיע בכתב העת Journal of Cognitive Neuroscience מתארים החוקרים השוואת אא"ג (פעילות אלקטרוגרפית במוח) בין ילדים בני תשע ועשר מרקע סוציואקונומי שונה. הם מדווחים כי הבדלים בפעילות נצפו ב-PFC, אזור המוח האחראי על רוב הפעולות הקוגניטיביות המורכבות. הם כותבים כי ילדים עניים מאופיינים בפעילות PFC נמוכה יותר, אם כי תופעה זו אינה גורפת וישנם ילדים עניים עם פעילות גבוהה הדומה לזו של הילדים העשירים.

איפה נתחיל בכלל: בהעדר לגיטימיות לקשר שבין פעילות עצבית להתנהגות שאף אחד לא יודע לכמתה? ביצירת קשר קוזאלי רופף להחריד בין פעילות רחבה למצב התפתחותי? בביסוס קביעה גורפת על משימה כה פשוטה שהיא אינה רלבנטית כלל ועיקר לחיים האמיתיים? בחוסר הבנה מוחלט של הקשרים חבריים והתפתחותיים? אין עוררין על כך שנמצאו הבדלים, אבל מה זה אומר? האם יש גרדיינט לפיו הפעילות הולכת ועולה ככל שיש לך יותר כסף? ומה זה בכלל יותר כסף? האם האיש העשיר בעולם הוא גם החכם בעולם? מיותר לציין שאנחנו רחוקים שנות דור מלמפות את כל הפעילות המתרחשת ב-PFC ולהבינה. ברור לחלוטין שהסביבה בה ילדים גדלים, החינוך לו הם זוכים והגירויים להם הם נחשפים משנים את האופן בו מוחם עובד. על כל צעד שאנחנו לוקחים לתוך המוח אנחנו מתרחקים מהבנתו אז מה לעזאזל הם ניסו לעשות שם? נסיון אצילי לשפר את חייהם של ילדים עניים שרק משחק לידיהם של דטרמיניסטים הטוענים כי הכל בגנים? ילדים עניים לא יכולים לקבל מספיק גירויי התפתחותי? רק ילדים עשירים שלא עושים כלום חוץ מלשחק בפלייסטיישן או לבהות בטלביזיה כן מקבלים גירוי קוגניטיבי ראוי?

מאמרים כאלו ראויים לגינוי ודחייה אוטומטית מהספרות המדעית אבל בגלל שמדענים היום מוטרדים מהשלכות חברתיות של ממצאיהם ביחס הפוך לאופן בו הם טרודים בהשגת מימון למחקרי הפיגולים שלהם כנראה שזו מנת חלקנו לעתיד הנראה לעין. פאק, כמה שאמריקאים מטומטמים.

מדענים שבדיים הצליחו לגרום לנבדקים לחוש כאילו הם בגוף אחר. במאמר המופיע בכתב העת החינמי PLoS One מתארים החוקרים את ניסוייהם. בראשון הם הרכיבו על ראשה של בובה שתי מצלמות שחוברו לשני מסכים שהונחו אל מול עיני הנבדקים באופן שכל שדה הראיה שלהם הורכב מתצוגת מסכים אלו. כאשר הנבדקים הטו את ראשם גם המצלמות הופנו לאותו כיוון כך שנוצרה התחושה בקרב הנבדק כי הוא רואה את מה שהבובה רואה. בשלב מסוים הנסיינים נגעו הן בבטן הנבדק והן בבטן הבובה אל מול המצלמות, כך שהנבדקים חשו את המגע על גופם שלהם וראו אותה על גוף הבובה. בניסוי השני נעשה שימוש באותה פרוצדורה, הפעם נבדקים חיים החליפו את תפקידה של הבובה. גירוי המגע נעשה כאשר הנבדקים התבקשו ללחוץ האחד את ידו של השני. בניסוי שלישי הדגימו החוקרים את עוצמת התחושה כאשר הם הראו שתגובות הנבדקים היו חזקות יותר במצב בו סכין הוצמדה לזרוע של הנבדק עם המצלמה ולא לזרוע של הנבדק עצמו. ניסויים נוספים הראו כי האשליה הזו מתקבלת גם עבור זוויגים שונים (גבר ואשה) אולם היא לא מתקבלת עבור חי-דומם במקרה של עצמים כמו קוביה או כסא.

החוקרים טוענים כי ניסויים אלו מעידים עד כמה קל להתל במוח ולגרום לו להאמין כי הוא מנהל גוף אחר ועד כמה נזילה היא ההגדרה של העצמי הפיזיקלי.

Petkova VI, Ehrsson HH. 2008. If I were you: Perceptual illusion of body swapping. PLoS One. 3 (12): e3832

כולנו מקום 21

הייתכן? האם זה אפשרי? דאב שלא מעליב את מאזיניו? אני יודע שיש בעיר נחיל עצום של חובבי דאב, אבל עבורי זה אחד הז'אנרים המחליאים ביותר שיש. לא שאין דברים טובים (רק תקשיבו למה שדאאו עושים עם הרידים הנכון), אבל הרוב הוא פשוט מדמנה מוזיקלית. והנה מגיעים דאב גבריאל ומראים שאפשר אחרת. הם מחממים את מיט ביט מניפסטו בניטינג פקטורי. צריך להוסיף עוד? אולי שיו מג'סטי ומייקל סטייפ משת"פים ויש לחבר'ה טקסטים פוליטיים?

ההיפנוסקל החדש הוא בית ספר מתקדם לתורת הברייקור. הבחור אמנם מגיע מבלגיה אבל הוא יודע ברייקור מהו: שלד ספידקור אימתני שמנפח את כלי-הדם במוח ועליו מולבש מכל הבא ליד - ספוקן וורד, היפהופ, אבסטרקט, נויז, אינדסטריאל ומה לא. לחץ תוך-גוגלתי שיביס את החסונה שבצוללות מובטח למאזינים.

קומון החדש הוא אלבום החיפופ של טייקוני הז'אנר היחיד שהצליח לעשות לי את זה השנה. הוא חובר לנפטונז שמדביקים לו צליל אלקטרואייטיזי במיטב המסורת של ג'ורג'יו מורודר והוא זוכה לביקורים מצדם של קניה ווסט, סנטוגולד, ומרטינה טופלי-ברד.

וקצת מדע למתגעגעים:

והנה, בתקווה שסופסוף מולך הגנטיקה ישבר ואנשים יפסיקו לחשוב שיש דבר כזה שנקרא דטרמיניזם גנטי: במאמר המופיע בכתב העת היוקרתי עד אימה Science מדווחים חוקרים אמריקאים כי הם מצאו מנגנון הורשה נפרד מהרמה הגנטית. שנים ארוכות מאד, חוקרים מעטים מנסים לשכנע את המיינסטרים כי גנים אינם גורמי התורשה היחידים וכי יש לשקול מעבר אינפורמציה תורשתית גם ברמה התאית (ממברנות, חלבונים, תיוג כרומוזומים ועוד), תופעה הנקראת אפיגנטיקה: הורשה מעל לרמת הגן. הרבה אנשים לא מוכנים לקנות את סחורה הזו, והסיבה אינה מדעית, אלא כלכלית וחברתית. כל עוד אנשים יאמינו שסיפור התורשה וההתפתחות הוא פשוט ויש בו מעט שחקנים, הרי שסוד החיים הופך לבעיה נגישה ופתירה. מאד קוסם לחשוב שיש גן לכל דבר וכי ברגע שנמפה את כל הגנים ואת כל התכונות והמחלות נוכל לשרטט מפה של יחסים חד-חד-ערכיים שיהוו בסיס לשיפור חיינו. נוכל למצוא תרופה לכל מחלה, נוכל לתכנן ילדים מושלמים ועוד ועוד חזונות נשגבים של עולמות חדשים ומופלאים. גם כסף גדול יש כאן, שכן אם זהו הגביע הקדוש הרי שחברות תרופות ומעבדות גנטיקה יכולות להבטיח כי הן אלו שיפתחו את התרופה וגילו את מסתרי הגנים. אם משתנים נוספים נכנסים למערכת, הרי שכל מחקרם נעשה לשווא. אבל, מה לעשות, והמציאות הביולוגית מורכבת במאות סדרי גודל מהחשיבה הרדוקציוניסטית המערבית (אמריקאית בעיקר) ורבבות האלמנטים ברמת התא, הרקמה, האיבר, הפרט, ההתנהגות והחברה משחקים גם הם תפקיד מכריע בתהליך הבלתי-ניתן-לכימות ולתפיסה שנקרא התפתחות.

במאמר החדש, יצאו החוקרים לבדוק מנגנון אפיגנטי מוכר היטב הנקרא סימונים אפיגנטיים. הסימון הנחקר ביותר הוא מתילציה של כרומטין, תהליך אשר חושף או מסתיר חלקים מהדנא וכך הופך אותו לזמין לשכפול ושעתוק. תהליך זה משפיע על זמינותם של גנים שונים בזמנים שונים. זהו תהליך אפיגנטי שכן קומפלקס חלבוני מצמיד לכרומטין (המארז בו עטוף הדנא ב"שגרה", כאשר לא מייצרים עותקים חדשים ממנו לשם ייצור חלבונים) קבוצה כימית הנקראת מתיל. מאפייני המתילציה הם מידע אפיגנטי אשר עובר בתורשה מדור לדור ולכן רק הקוד הגנטי עצמו (הסידור הלינארי של חומצות האמינו) אינו מספיק בכדי לדעת מה יהיה התוצר ההתפתחותי הסופי, שכן רצף זה אינו מספק כל מידע אודות מתילציה עתידית. מחקרים עברו הראו כי מולקולות רנא זעירות (miRNA) מעורבות בפעילותו של הקומפלקס החלבוני שמבצע את המתילציה לכרומטין והם משמשים מעין גששים שמסמנים את הנקודה בה המתילציה אמורה להתרחש. המחקר החדש מגלה כי בתוך ה-miRNA יש תת-משפחה הנקראת piRNA שהיא בעצמה נושאת מידע תורשתי, במקרה המדווח, כושר הפריון מהאם לצאצאיה בזבוב הפירות. piRNA נמצאים רק בתאים של אברי הרבייה ותפקידם המוכר עד כה הוא מניעת פעילותם של טרנפוזונים (גנים קופצים העלולים לגרום נזק חמור מאד לדנא). צוות החוקרים יצא לבדוק האם piRNA מעורבים בתהליך הנקרא דיסגנזה היברידית: תופעה בה הזיווג בין זבובות מעבדה לבין זבובי בר זכרים מוליד צאצאים עקרים בעוד הזיווג בין זכרי מעבדה ונקבות בר מוליד צאצאים בריאים ותקינים

החוקרים מדווחים כי כאשר הם השתילו piRNA בעוברי זבובים, אלו מנעו את ביטויים של רצפים בדנא אשר מקודדים לייצורם של חלבונים המעודדים עקרות. בכך, האם מנסה להבטיח כי צאצאיה יהיו פוריים. ההבדל הגנטי בין זבובי המעבדה לזבובי הבר הוא טרנספוזון בודד שחסר ממטענם הגנטי של המעבדתיים.

Brennecke J et al. 2008. An epigenetic role for maternally inherited piRNAs in transposon silencing. Science. 322 (5906): 1387-1392

במהלך האולימפיאדה כבר כתבתי כמה מגוחכים הם שיאי העולם ה-100 וב-200 מטר של אוסיין בולט. הנה מגיע לו מחקר חדש המתפרסם בכתב העת The Journal of Experimental Biology שטוען כי גבול המהירות האנושי עומד על 9.48. לפני מחקר זה הערך עמד על 9.65 וכנראה שהפיזיולוגים נבהלו שהנה מביסים את תחזיותיהם. אץ לו רץ לו חוקר אמריקאי לעשות סדר בדברים ובכדי להשיג מאמר הוא כלל גם סוסים וכלבים בבדיקה שלו, רק למקרה שענף ההימורים יפנה בקריאה נרגשת. החוקר אסף נתונים אחורה בזמן ככל שידו השיגה והוא ביקש לראות האם, לפי רישומים אלו, ביצועיו של אחד משלושת המינים הגיע לשיא, התייצב ולא השתפר. הוא טוען כי סוסים וכלבים אכן הגיעו לשיא מהירותם, שכן מאז שנות השבעים לא נשברו שיאי מהירות בקרב מינים אלו. החוקר ביצע כל מיני חישובים בעייתיים מתודולוגית בהם הוא שיקלל ביצועי אתלטים וגידול באוכלוסיה והגיע למסקנה כי דווקא בקרב בני אדם יש מקום לשיופר ושיפור זה יעמיד את הגברים על 9.48 ואת הנשים על 10.19. מה היה קורה לו הוא היה עושה את המחקר לפני מייקל ג'ונסון ששבר שיא עולם בן כמעט שלושים שנה? מה הקשר בין גידול אוכלוסיה לקבוצת אתלטים שכולה נשענת על חומרים מעצימי ביצועים? מה בנוגע למגבלות פיזיולוגיות (חיכוך מפרקים, טווח תנועה, התחממות גוף, עומס על השלד)? הקיצור: עוד דוגמא למחקר שעושים בקשל, שווה שקל אבל מגיע להתפרסם בכתב עת טוב.

Denny MW. 2008. Limits to running speed in dogs, horses and humans. Journal of Experimental Biology. 211: 3836-3849

אנשים קטנים יוצרים ביורוקרטים גדולים

מחקרים פסיכולוגיים רבים מעידים כי בני אדם נוטים לחשוב במונחים של ציר (או סרגל) שלאורכו פרוש כל טווח הגדלים של גירוי נתון. כך לדוגמא ציר המספרים או האלפבית (החלוקה של "המפה הפוליטית" אינה רלבנטית שכן מקורה במהפכה הצרפתית ולא בתפיסה המרחבית התפיסתית/קוגניטיבית שלנו). האם ז'אנרים מוזיקליים ניתנים לסידור שכזה? ידוע כי מוזיקה נופלת גם היא תחת החושים הסינתסתזיים כך שיש אנשים שמגישים צלילים כמתוקים או צבעוניים. פתאום חבתי היום האם גם סוגות מוזיקליות ישובות לאנשים שונים במקומות שונים על גבי ציר. האם מטאל יושב לכם בצד שמאל בעוד בלוז בקצה הימני המרוחק ביותר? האם אתם בכלל מדמיינים ציר/ספירלה/משוריבול כמישהו מבקש מכם לתאר את התפתחותו של ז'אנר מוזילי? בזמן שאתם הופכים בסוגיה הרת גורל זו, אולי תקשיבו גם לדברים הבאים...

אליס ראסל עסוקה מאד השנה, ואנחנו מרוויחים: עד השנה היא שיחררה שלושה אלבומים בינוניים אבל ב-2008 הגיח לו שת"פ עם מרקוף הרחפן הצרפתי והנה היא משחררת אלבום סולו רביעי שמראה לביונסה איך עושים סול מודרני (ותודה לאגזוזני הארץ). אה, והיא לבנה. בהיותה בריטית, לגברת יש מחויבות למסורת הנורת'רן סול של האי, אבל היא מדביקה שם קצב ובסים שמבעבעים מתחת לעור ומשגרים את הגוף לפרכוסי תופת. לפעמים דברים טובים מחייבים הבשלה.

לאנסמבל הג'ז האפל מהקילימנג'רו יש תוכניות גדולות לזמן הקרוב: אוטוטו אי.פי חדש ולאחריו אלבום מלא ב-2009 בלייבל האהוב עלי, אד נויזיאם. למי שלא מכיר, עסקינן בהרכב כלי שמהדס לו בבטחה וביד אמונה על כל הטווח שבין פוסט-רוק לאמביינט, פרי ג'ז, אלקטרוניקה ופרצי הארדקור. שמיעה לא פשוטה אך מתגמלת ביותר.

היידי אלווה מגיעה אלינו מסידני ולמרות ששם קיץ עכשיו היא מגישה לנו מטעמי חורף, אבל דורשת מאמץ ולא עושה חיים קלים: סינגר-סונגרייטר שלא חושש מטבילת גפיים בגיגית הניסיוני. הליקס כפול מראים שגם באנגליה אפשר לעשות חיפחופ חכם, עם שילוב של קראנק, טו-סטפ, ג'אנגל ואבסטרקט. מעין גרסת שנות האלפיים ל-4hero. מומוס אוטוטו בן חמישים, אבל אחת הדמויות האקצנטריות ביותר במוזיקה לא יודעת מנוח והוא מוכיח כי הוא מכיר מוזיקה קדימה ואחורה ואת החדש שלו הוא מוציא בשת"פ עם ברייקוריסט. כמו תמיד, מומוס רחוק מאד מלהיות לכ-ו-ל-ם והפרשנות שלו לפופ עשויה להבהיל לא מעט אנשים. עוד אלבום מחווה לקיור יגיע לחופינו בסוף ינואר 2009 והפעם הוא מתהדר בשמות מפוארים יותר (כולל פרנק בלאק, מתנת הנישואין וטניה דונלי) אבל עדיין משעמם. דסאלבו הם קובץ משוגעים מגלזגו שהחליטו לרקוח יחדיו את באנגל ומשוגע ומכוונים להשיג לא מעט shock value (מבט אחד בסולן עטוי הויניל וה-mouth gag) יבהיר בדיוק מול מה אנו עומדים. לא מומלץ לנשים מיניקות ולסובלים מתרומבוזיס. ה-living end הם להקת הפאנק הבכירה של אוסטרליה ובסוף האלף שעבר הם הוציאו אלבום מופת בז'אנר. מאז מים רבים זרמו באוקיינוס המבודד את האי והאלבום החדש שלהם לא מגיע לרמת ההוא המופלא, אבל גם הביא להם את תואר אלבום הרוק של השנה שם למטה.