רצח על רקע הבדלי מנטליות, זה קביל?

לרגל ראש השנה החותם את העשור, הנה השיר הטוב ביותר שנכתב על אדמת כנען במהלכו. הרבה השתנה בשש השנים שעברו מאז עבור כל חברי הפלסטיק.

הפלא ופלא, בנשימתה האחרונה של שנה עברית זו פתאום נוחתים דברים מקומים איכותיים: שתי ההחתמות של צדיק ב-972 זוכות לריליסים בחודש הסליחות. פיסוק רחב, שהם מעין הכלאה בין הבילויים לערן צור וסליז גינסבורג והכל תחת קיתונות של ג'ז, פרוגרסיב ואקספרימנטל. מייגע בשמיעה רציפה, אולם מצחיק ו-וולגרי בטירוף.

בצד השני נמצאים תפילאלת שנותנים סופסוף כבוד למוזיקה יהודית (ניגונים חסידיים, פיוטים) בלי להזנות אותה בבון טון שהפך כה אופנתי בארץ בשנים האחרונות. הם לוקחים את זה למחוזות הפרי ג'ז ומראים איך משלבים באמת בין מזרח למערב. ולקינוח, ואת זה עוזה ממש לא צריכה לספר לכם כי שמעתם את זה במיליון מקומות אחרים, שני הקטעים הפותחים את אלבום הבכורה של אביב גדג' הם שופרא דשופרא.

להווה ידוע שאדון באנגל הוא אחד האהובים על עוזה. פחות ידועה העובדה שגם מקור ההשפעה העיקרי של באנגל, דהיינו אוינגו בוינגו, גם הם מוזמנים לחלוק קערית שמנת עם עוזה. כבר כמה פעמים לינקקתי לכם להקות שניסו לחקות את באנגל אבל הנה הרכב שבדי שמדלג על האדון ומגיע ישר לפתחו של דני אלפמן. דיאבלו סווינג אורקסטרה הם שילוב פשוט ביזארי של קברט פוסי-מטאל שפיספס את ההופעה בסן רמו באמצע שנות השבעים ורק על היוזמה מגיעות לו חצי טריליון נקודות. הביצוע אמנם מחוויר לעומת הכוונה ומעורר רצון עז שאלפמן עצמו יכנס לאולפן, יתן לחנים ראויים ויסדר הפקה, אבל לפחות האלבום השני שיוצא בימים אלו מציג שיפור ניכר לעומת החרפה לה הם קראו אלבום בכורה.

הידעתם שכשאתם עוצמים עיניים אזור המוח הנקרא אמיגדלה נכנס לפעולה מוגברת? אז מסתבר כעת שעצימת עיניים בזמן האזנה למוזיקה מעצימה את התחושות אותן מעבירה המוזיקה, בדיוק כמו סמים. למה ומדוע, היות והאמיגדלה משחק תפקיד מרכזי בניהול רגשות. מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב העביר 15 נבדקים סדרת הדמאות MRI תוך כדי האזנה למוזיקה מותחת או לרעש נייטרלי, פעם עם עיניים פתוחות ופעם כשהן סגורות. הממצאים מעידים כי שיא הפעילות המוחית נצפה כאשר עיני הנבדקים היו סגורות, ממצאים שגובו גם בדיווחיהם של הנבדקים אודות תחושותיהם הסובייקטיביות במהלך הניסוי.

Lerner Y et al. 2009. Eyes wide shut: amygdala mediates eyes-closed effect on emotional experience with music. PLoS One. 4 (7): e6230

בגיל 47 השחקן והקומיקאי אדי איזרד קם יום אחד והחליט לרוץ 43 מרתונים ב-52 יום!! קם, ועשה. ועכשיו הוא הודיע שהיעד הבא הוא דאונינג 10. עם נחישות שכזו די ברור מי יהיה ראש ממשלת בריטניה בעוד 15 שנה.

כשסופסוף יצא בארץ אזור 9 (עוד כחודש, ללא דחיות) אני ארוץ לראותו על המסך הגדול רק בכדי לקבוע סופית האם מדובר בסרט המד"ב הטוב ביותר מאז המטריקס. כל הדברים הטובים ששמעתם על הסרט פשוט נכונים והפתיחה שלו היא אחת הטובות הזכורות לי. מענין כמה השוואות מקומיות הסרט הזה יגרור בארץ. הסרט אינו חף מבעיות, אבל הלוואי וקורטוב מסרטי האקשן/מד"ב היו מסוגל להגיע לקרסוליו.

ואני חייב לסיים בקצת גיישה, אז הנה

מספרים זה מעולה!

אין שום צורך להתמהמה ולהמתין שיצטברו מספיק אלבומים חדשים בכדי ליצור את הפוסט הנוכחי: תהלוכת הלב השחור משחררים את אלבומם הששי! אין צורך להכביר מילים אודות אחד ההרכבים האמריקאים היחידים שהם היום באנקר מוחלט באוזני. טרם הספקתי להקשיב לאלבום במלואו אבל רק אומר שהוידאו כאן והסינגל ששוחרר ראשון הם לא הדברים הכי טובים בו. זהו האלבום שעוזה ציפתה לו בקוצר רוח שלוש שנים והנה הוא הגיע לגאול את עור התוף האומלל שלה אחרי העלבונות ששנה זו הטיחה בה. מי שמכיר אמור לצאת במחולות כעת ומי שלא מכיר, אז זו העת ובעיקר הזמן לרוץ ורכוש בעיניים עצומות לרווחה את אלבומם השני שהוא לא פחות מאחד האלבומים הטובים ביותר שנוצרו בעשרים השנים האחרונות.

אז מה אם שיני התנין אינן ישרות?

לשנון רייט המופלאה יש אלבום חדש. יש לי חיבה עזה כשוורצנגר לסינגר/סונגרייטריות המחלקת את הנשים הללו באופן חד כתער לאלו שהן מצוינות עד אימה ואלו שהן תאונה מצערת ואומללה שבטעות נדפסה עלי ויניל. מעטות נופלות לקטגוריה הראשונה והגברת רייט היא ללא ספק אחת מהבולטות שבהן. יש לה את כל מה שצריך: קול ייחודי שניתן לזהותו מהתו הראשון, עבור במלודיות משובחות וכלה בורסטיליות מרשימה. בעיקר היא ניחנה בערך המוסף שהופך כל אחת מהקבוצה הראשונה לבונבוניירה המוזיקלית שהיא: היא לא סינגר/סונגרייטרית במובן הקלאסי. הנה דוגמא למה שהיא יודעת לעשות, כאן בשת"פ עם יאן טירסן

ההרכב הלונדוני המקהלה החייתית לוקח את הג'אראג' כמה צעדים פשוטים אך מעניינים קדימה, אחורה ולצדדים. לא כל הקטעים (הבודדים שיצאו) שומרים על רמה אחידה, אבל מה שעובד עובד.

ואם כבר אנגליה אז יאללה מנצ'סטר, משם מגיע ההרכב אני הטייס האוטומטי שלך, שנראה לי שההגדרה הטובה ביותר עבורו תהיה נאו-קנטרברי מחושמל (פלצני דיו?).

והנה פיסת אלקטרו משמח מאמנות נגד מדע:

ואתם חשבתם שאי אפשר לשלב בין האדון באנגל לבין רדיוהד.... תכירו את נשיקה*2 הבאים אלינו מהתפוח הגדול

ולאנונימי מגיע קצת פוסט-רוק שבדי צונן וטרי מחצה את הטרכימברו

ואם כבר בשבדיה אז אולי גם תעיפו מבט במותחן היעיל ומענין שמגיע גם הוא עמוק מערבות השלג של השבדיות. את פירוש שמו של הסרט (גברים ששונאים נשים) תבינו די מהר (אין ממש טריילר עם כתוביות)

תשלומין זו עבירה פלילית?

מי שמחפש עוד הוכחות מדוע מת'יו הרברט הוא מגדולי המוזיקאים שעובדים היום טוב יעשה אם יפנה פעמיו לעבר הבלוג החדש שלו, בו הוא מתעד את תהליך הקלטת הקולות לאלבום חדש שיצא בשנה הבאה. האלבום יורכב כולו מהצלילים אותם מפיק חזיר במהלך חייו והאדון הרברט הוא כעת אב גאה לחזיר ינוקא. הנה וידאו קצר שיסביר ביתר פירוט כמה פנומנלי היוצר הזה:

ככה עושים קליפ

אומניבור (או בשמם שטרם הוחלף Deathqunt) טוענים שהם גורמים לאקוסטיק ליידילנד להשמע כמו ג'מירוקוואי. זו אמירה הגובלת בהפרשות שוורים, אבל נותנת לכם כיוון ברור. ג'ז בלגאנאז' שיונק את זורן את לשד עצמותיו. הקליפ בהתאם.

הרעיון העומד בבסיסו של האלבום החדש של ספארקס הוא לא פחות מגאוני: מחזמר אודות מעבר בדיוני של אינגמר ברגמן להוליווד. העבודה הוזמנה על ידי רדיו שבדיה והוצגה לראשונה החודש בשטוקהולם, במקביל ליציאת הדיסק בגרסתו השבדית (גרסא אנגלית תופיע בהמשך). הביצוע בפועל מאכזב עד כדי תסכול, לבטח לאור יכולותיהם המוכחות של צמד האחים מל בכתיבת ועיבוד שירי פופ אדירים. הטקסטים בקטעים מסוימים מצוינים (ע"ע The studio commissary) אבל המוזיקה, נו המוזיקה... צמד קטעים ראוי ותו לא. הנה:

בלק ג'ו לואיס עושה פאנק כל כך אולד סקול שלא יכול להיות שג'יימס בראון הוא לא הסנדק שלו אישית. מטען כבד ביותר כזה של סול ופאנק ממסד ועד טפחות לא נראה במחוזותינו זמן רב ולאדון לואיס יש נוכחות שיכולה להתמודד רק עם זו של דנקו גו'נס. חבל רק שהוא מגובה בלהקה אנמית עם כריזמה של שופין. וידאו (הוא לא מאפשר הטמעה המנייק)

כמו כל דבר בעולם החי, אנחנו האחרונים להמציא משהו. היום נדבר קצת על ריגול תעשייתי. ישנם שני מיני טרמיטים שלא ממש מחבבים האחד את רעהו יתר על המידה. מחקר אוסטרלי חדש מראה כי Cryptotermes secundus מצותת ליריבו האכזרי Coptotermes acinaciformis במטרה ללמוד את תנועותיו ולהמנע ממפגש לא נעים עימו. שני המינים זוללים את אותו מין של עץ, אולם בעוד הראשון מתהדר במושבה קטנה של כמאתיים פרטים, הרי שמשובות של השני יכולות להגיע לכמיליון פרטים, מתוכם כמה אלפים הם לוחמים ללא חת ומין זה יכול לזלול כמה עצים סימולטנית. נמלים במושבות טרמיטים עושות שימוש בתנודות העוברות דרך העץ במטרה לתקשר האחת עם השניה ולהעביר מידע אודות טיב העץ וגודלו. המחקר החדש גילה כי C. secundus יודע להבחין בין ויברציות שלו לבין אלו של יריבו (כולל הקלטות שלהן) וכך יודע מתי להתרחק ולאן בכדי לא להיות מותקף.

Evans TA et al. 2009. Termites eavesdrop to avoid competitors. Proceedings of the Royal Society B – Biological Sciences. 10.1098/rspb.2009.1147

אמילי וולס הופיעה בארץ זה מכבר אבל עדיין לא מספיק מכירים אותה את הכינור שלה ואת הלופר הכל-יכול שלה. תחשבו על פיינל פנטסי פוגש את מעצמות האינדי-פופ הסקנדינבי ותקבלו מושג די טוב על מה היא עושה. ובשביל שלא תצטרכו רק לדמיין:

בשקט בשקט, הרחק מעיני הציבור מתנהל עכשיו באירופה מהלך משפטי שעשוי לעצב בצורה דרמטית את עמדתו הרשמית של האיחוד לגבי גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל. את פירוט הסיפור תוכלו לקרוא בסיקור של גוש שלום (שמשום מה הם היחידים להתייחס לזה) ורק אעדכן כי כעת הגיע הנושא לדיון בבית הדין ECJ בלוקסמבורג שהוא הערכאה הגבוהה ביותר לדיון בחוקי האיחוד.

יבורך המטאל!

נוליווד היא תעשית הסרטים הניגרית הפורה והתוצרת שם היא.... קצת שונה מזו שהורגלנו אליה מהוליווד או בוליווד. פיטר הוגו תיעד שחקנים נוליוודים במהלך צילומי סרטים ונראה לי שאפשר לקבל רושם טוב אודות תוכנם ואופיים של סרטים אלו. זומבים נראים הרבה יותר טוב בשחור.

וזה הגאראג' היעיל להפליא של ההרפתקה של לוקי הבריטים:

אתמול סיימתי סופסוף לצפות ברציחות קטנות, הפיצ'ר הראשון של השחקן אלן ארקין מ-1971. זהו עיבוד למחזה של ג'ולס פייפר והוא מסווג כקומדיה. הסרט אכן מצחיק מאד אבל על ידי השמטה קטנה של האות "ח" אנו מגיעים מקומדיה לסאטירה – סאטירה חריפה מאד, שכמעט לא מובן איך היא נכתבה על ידי אמריקאי ולא על ידי צ'כי או רוסי. כשהיא יצאה עלי במות בשלהי שנות השישים היא ירדה אחרי שבוע כך שכנראה אפילו ההיפים והליברלים המאכלסים את ניו יורק לא יכלו להתמודד איתו. הסרט ממתרחש בניו יורק ועוקב אחר מערכת יחסים בלתי אפשרית (ללא לכאורה) בין צלם (אלפרד צ'יימברליין, אליוט גולד המעולה), שהניהיליזם שלו נדמה כאוטיזם יותר ממשנה סדורה, לבין אשה שכל מטרתה בחיים היא לשנות את צ'יימברלין תחת המסווה של הרצון לגרום לו להרגיש רגש אמיתי. שני שליש הסרט עוקבים אחר קורותיהם ובדרך מגחיכים כל דבר וכל אחד – הן את הלו התומכים בממסד והן את אלו המתנגדים לו. זהו הקטע הקומי של הסרט. ואז מגיעה תפנית כה חדה, מעין דאוס אקס מכינה פוסט מודרני שיכול למצוא את מקומו רק במציאות כה הזויה כמו זו המתוארת בסרט, שהופכת את הסרט על פניו, מזריקה כמויות בלתי נתפשות של שחור לקומדיה ומראה את הסיטרא אחרא באותה מידה של בהירות וחדות. צ'יימברלין הקדים את ג'וני מעירום של מייק לי ב-25 שנה והוא למעשה הנגטיב שלו: שניהם ניהיליסטים מוחלטים עם אופי כה הפוך האחד מהשני עד כי אחד מהם לא יכול להיות באמת ניהיליסט, אחד מהם פשוט חולה ונעדר כישורים חברותיים בסיסיים. מי מהם החולה ומי מהם צודק זו כבר שאלה של פרשנות. אני ממליץ בחום לראות את שני הסרטים האלו בזה אחר זה. לא תסתכלו על העולם באותו אופן לאחר מכן, בוודאות. אני סר עכשיו לצפות בסרט עם רצועת הפרשנויות, כי זה פשוט הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. אני יכול לכתוב עליו עוד רבות אבל חבל על המוטוריקה העדינה על המקלדת. לכו לראות וזהו.

הנה קטע מייצג מרציחות קטנות:

והנה קטע מייצג מעירום (ועכשיו, אחרי חיפוש קטע להטמעה, אני חושב שאני מעדיף את צ'יימברליין):