אני עדיין זקוק לקצת זמן להתבשל בכדי להגיע למסקנה לגבי דעתי אודות ה"חדש" של ריצ'רד קלי (דוני דארקו), הן בגלל שהסרט עצמו בעייתי והן בגלל שהוא מגיע אלינו בתזמון מוזר מאד, אחרי ארץ קשוחה, זה יגמר בדם ופראנויד פארק. משהו מוזר מאד עובר על הקולנוע האמריקאי בזמן האחרון (ואני לא מדבר על ההתייפיפות והעיסוק בנושאים פסאודו-חברתיים לניקוי המצפון ההוליוודי שהיו ב-Rendition או Blood Diamond) וזה כמובן משקף תמורות בחברה האמריקאית עצמה. זה לא מפתיע אותי ששניים מהסרטים כאן לא הגיעו כלל למסכים בארץ (למרות שיש דיבורים על כך שפראנויד פארק כן נרכש). אולי בפוסט עתידי ארחיב בנושא, אבל הדבר החשוב כרגע הוא סצנת הפתיחה של ST: מדובר בסצינה מהפנטת, פשוטה, מדויקת, קצרה ואימתנית. אם לא הייתי יודע אחרת היתי חותם שגאס ואן סאנט עשה בה הומאז' ל-T2. חבל רק שהמשך הסרט לא היה כזה.
משפט קטן לסיום: חובה לראות את דוני דארקו לפני ST, הן בגלל שדארקו טוב יותר והן בגלל שהוא חיוני להבנה מלאה יותר של ST.
משפט קטן לסיום: חובה לראות את דוני דארקו לפני ST, הן בגלל שדארקו טוב יותר והן בגלל שהוא חיוני להבנה מלאה יותר של ST.
Southland Tales הוא לא יותר מערימה של קקה, ואת זה אני אומר כמי שכמעט קיעקע על זרועו 28:06:42:12. מדובר בסינדרום ידוע ומוכר של "הסרט השני", ואני מאמין שקלי ירים את עצמו מהקרשים המנותצים האלו ויעשה לנו שוב נעים. ויפה שעה אחת קודם!
ReplyDeleteכמו במקרים רבים, גם יצירות מחורבנות מעידות הרבה על היוצר ועל האוריה בהן הן נוצרו. בעוד דוני דארקו מאפיל אלפי מונים על הנוכחי, southland כל כל הרבה יותר טעון בדברים שהוא אומר על המצב של החברה האמריקאית, שהוא אפילו יכול לאפשר לעצמו להיות ערמת שפכים
ReplyDelete