פרס למנחש הקשר בין התמונה לטקסט

סקרלט ג'והנסון היא זמרת גרועה עם קול קטן וחסר צבע. כמוה יש מיליון זמרים וזמרות אחרים, גם כאלו שזכו להקליט ולהוציא אלבומים. מה שחסר לגב' ג'והנסון הוא מודעות עצמית וקצת ענווה. הבחורה, שטום וייטס יכול להיות סבא שלה מגיעה אלינו טריה מהזוועתון הקולנועי הנקרא נערת בולין האחרת שכל מטרתו היתה ליצור מתח מיני מפוברק בין שתיים מהכוכבניות ההוליוודיות של השנים האחרונות. היא כנראה משוכנעת שהעולם משתוקק לשמוע אותה פוצחת בשירה. עד כאן מגניב ולא חריג. אבל כאשר היא מחליטה לעשות אלבום שלם של גרסאות כיסוי לטום וויטס האגדי ועוד לגייס אייקון כמו דייויד בואי נהיר לכל כי מדובר פה בתעלול יחצ"ני מהזולים שידענו. ג'והנסון לא מסוגלת להחזיק אף שיר, לא רק מבחינה ווקאלית אלא גם מבחינת הגשה, שהיא הייחוד של וויטס. בכדי לפצות, רוכבת ג'והנסון על טרנד אחר של זמננו והוא חזרתו האומללה של השו-גייזינג. עיבודי אייטיז אווריריים, פסאודו-אטמוספריים לא מתאימים בכלל לשירים של וויטס. כל שניה באלבום זועקת "אין לי מושג מה אני עושה. הייתי בטוחה שטום וויטס עושה worship country".

קורפוס היצירה של וויטס הוא מהמורכבים שהמוזיקה הקלה ידעה וסיפור התפתחותו כמספר סיפורים, טרובאדור מודרני וגאון מוזיקלי יכול לפרנס סרטים ומחקרים רבים. יחד עם זאת, ג'והנסון ומכונת השיווק המשומנת שמאחוריה הצליחו באופן מופרך ובלתי נתפס לקמט ולקפל את העשייה המופלאה הזו לכדי מוצר פופ רדוד ונבוב שלא מצליח לייצר כל אמירה (במקסימום) או רגש (במינימום). קשקושי הפקה של קלידי אייטיז א-לא מורודר ולחישות פתייניות אולי יקסמו לחנונים שיושבים מול המחשב כשמולם מרצדות תמונות סוגסטיביות של הסקרלטינה או למגניבים-בעיני-עצמם שחושבים שמדובר בדאחקה הפוך-על-הפוך שתשעשע את כל יושבי הבר השכונתי שלהם. בשורה התחתונה, מדובר בעלבון בוטה, יריקה בעין של אייקון תרבות אמיתי, הרדדה ומסחור של אי נדיר של איכות. איך אותה תרבות מייצרת גם את וויטס וגם את נשאית הסטרפטוקוקוס לבית גו'הנסון נשגב מבינתי.

ואם אתם חולקים על דעתי, הטו שוב אוזן לאינוסם של town with no cheer ו-I don’t wanna grow up, שירי מופת במקור.