על עוצמת הקול של דגים ודו-חיים (צרפתים, כמובן)

במאמר המופיע בכתב העת המדעי היוקרתי Science טוענים חוקרים כי הבסיס הנוירולוגי ליכולת הווקאלית קיים בדגים. מיני ציפורים ודו-חיים רבים עושים שימוש בקולם בכדי להעביר סוגים שונים של מידע, אולם השימוש באמצעי תקשורת ווקאלית גם במים הוא תגלית חדשה שמרחיבה את התהליך ההיסטורי-אבולוציוני של היכולת לייצר קול. דגים מסוימים מסוגלים לייצר קול על ידי שימוש בשלפוחית השחיה שלהם (איבר ציפה/נשימה) והשרירים המפעילים בכדי להפוך את השלפוחית למעין תיבת תהודה המעצימה קול. מיני דגים אלו שייכים למחלקות מגוונות מאד, כך שהיפותזה הגיונית היא שיכולת הווקאליזציה הופיעה עוד אצל האב המשותף של מחלקות אלו. חוקרים אמריקאים עקבו אחר תהליך ההתפתחות והסידור המרחבי של תאי עצב במוחם של דגיגונים משלושה מיני דגים שונים ממשפחת הבטרקואידים: opsanus beta, Ospanus tau ו-Porichtys notatus. זה האחרון מייצר קולות בעוצמה אדירה ומחרישת אוזניים המושכים אליו נקבות. ידוע גם, כי במהלך ההרעשה הזו שרירי השלפוחית נעים במהירות אדירה של עד 200 פעמים בשניה. החוקרים מדווחים כי הנוירונים של ה-O. tau מרוכזים בחלק האחורי ביותר של המוח האחורי, מיקום זהה לזה הנמצא בחולייתנים יבשתיים

השוואת מנגנונים הדגים למנגנונים של חולייתנים העידה כי הרשת העצבית המעורבת בייצור קול המוכרת בקרב חולייתנים קיימת באורגניזמים שלא ראו יבשה מימיהם. לאור העובדה שלקול יש גם תפקיד ברור בהתנהגות הדג, עולה השאלה האם גם תקשורת, הבנת מידע ולימודו עברו גם הם אבולוציה עוד משלבים היסטוריים מוקדמים אלו.

Bass AH et al. (2008). Evolutionary origins for social vocalization in a vertebrate hindbrain–spinal compartment. Science. 321 (5887): 417-421

המעבר לגרסא אלקטרונית לא עושה טוב לאיכות המחקר, כך טוען מאמר חדש המופיע ב-Science. למרות הגברת הנגישות לספרות מחקרית והפוטנציאל האינסופי הטמון במנועי חיפוש אקדמיים, מראה המחקר כי מאמרים שפורסמו מאז שכתבי עת הפכו לזמינים ברשת מכילים כמות נמוכה יותר של מראי-מקום ואלו נוטים להיות מוגבלים מאד הן מבחינת פרק הזמן אותו הם מכסים והן מבחינת מגוון כתבי העת המצוטטים. כותב המאמר טוען כי הסיבה לכך נעוצה במאפייני הקריאה הממוחשבת: מעקב סמי-פסיבי אחר היפרטקסטים כתחליף לחיפוש אקטיבי. החוקר מזהיר, כי מגמה זו עלולה לגרום להתקבעותן של פרדיגמות וזאת על בסיס מידע מוגבל יותר מבעבר.

Evans JA (2008). Electronic Publication and the Narrowing of Science and Scholarship. Science. 321 (5887): 395-399

חוקרים צרפתיים טוענים כי מוזיקה חזקה במקומות בילוי מעודדות שתיה מוגברת בפרק זמן קצר. במאמר המופיע בכתב העת המשמים Alcoholism: Clinical & Experimental Research מציגים החוקרים מידע קודם לפיו במקום בו מושמעת מוזיקה מבלים נוהגים לשתות יותר לעומת מקומות חפים ממוזיקה וכי מוזיקה מהירה מגבירה את קצב השתיה. איך החוקרים הגיעו למסקנה? יצאו להם הצפרדעונים לשני ברים בעיר בינונית בארץ האל-מקלחת במשך שלושה סופי שבוע רצופים. הם צפו בחשאי בארבעים זכרים (טווח גילאים 18 עד 25) שהזמינו שיכר מהחבית (מידה של 240 מ"ל, צרפתים – מה לעשות). במקביל, קיבלו החוקרים מבעל הבית התר לשחק עם הווליום במקום והם הגדירו שתי רמות עוצמה: נורמלית (72 דציבל) וגבוהה (88 דציבלים). החוקרים השוו בין נבדקים ששתו תחת מוזיקה בעוצמה גבוהה לבין אלו שנצפו תחת עוצמה נורמלית ומדווחים כי מוזיקה חזקה הובילה לשתיה מוגברת בחלון זמן קצר יותר (3.4 כוסות בירה בפחות מתריסר דקות לעומת 2.6 כוסות בירה ב-14.5 דקות). החוקרים גם הפגינו בקיאות מרשימה בחיי הלילה: אחד מההסברים שלהם היה שהמוזיקה היתה חזקה מכדי לדבר ולכם נבדקיהם נסו על נפשם. זה כמובן מסביר למה הם עזבו מוקדם אבל לא למה הם שתו יותר. ההסבר שלי נשען על נתון אליו לא התייחסו החוקרים: המוזיקה עצמה היתה מזעזעת - להיטים (או בעגה המקצועית: טופ-40) ועם מוזיקה כזו גם אני הייתי שותה עצמי לדעת.

Guéguen N et al. (2008). Sound level of environmental music and drinking behavior: A field experiment with beer drinkers. Alcoholism: Clinical & Experimental Research.