לאופניק קוראים אוסקר, והשנה הוכיחו זאת היטב

אם לא די בכך שהאוסקר השנה התהדר במועמדויות מחפירות, באו הזכיות והשתינו חטא על פשע על עוון ובזדון. המונים טוענים כי 2008 היתה שנה רעה לקולנוע ומיד משווים ל-2007, אבל הם מפספסים נקודה חשובה. להבדיל ממוזיקה, הפקה של סרט הינה תהליך ארוך מאד שעשוי להיות רב-שנים (ואני לא משווה למקרים כמו דמוקרטיה סינית או פרינס בשנות התשעים, כי אלו יוצאי-דופן המעידים על הכלל) כך שתאריך היציאה הסופי לא קשור לכלום. באותה מידה הסרטים הללו יכלו לצאת באיחור או הקדמה של שנה. לבחון סרטים ברזולוציה של שנה בודדת זו פשוט דרך לא נכונה ומעוותת מציאות.

אני בהחלט מסכים עם העובדה שהאוסקר השנה הצליח להציג אסופת סרטים והופעות שהם במקרה הטוב סבירים ובמקרה הרע פשוט מחרידים (ראו זוכות פרסי המשחק). בלי להכנס לניתוח למי מגיע מה ולמה, אני מציע, בתור חוויה מתקנת, רשימה קצרצרה של סרטים שלא הופצו בארץ (וגם לא יופצו) שעשו לי נעים בגב.

שני סרטים "זרים" עשו את העבודה: Chugyeogja (Chaser) הקוריאני, שממשיך מסורת של סרטי נקמה ריאליסטים, כבדים ולופתים שבמאים מהמדינה הזו משחררים בקצב מטורף (ראו הטרילוגיה המפעימה של צ'ן ווק-פארק) ו-Tres días (Before the fall) הספרדי עם תסריט מבריק, צילום לא פחות מגאוני וסרט שהיה נושק לשלמות אלמלא סיום צולע. על התפר שבין "זר" לאמריקאי יושבים שני סרטים עצמאיים שייבאו סגנונות בימוי אירופאים לאמריקה ועשו זאת במיומנות:Rachel getting married מוצא את ג'ונת'ן דמי (כן, זוכה האוסקר על שתיקת הכבשים) עושה מעשה דוגמה, לוקח את המצלמה לכתף ומתעד אירוע משפחתי. אני צריך לראות אותו שוב, אבל כנראה הסרט שהכי אהבתי השנה מבין הדרמות, לא מעט בזכות משחק אדיר של כל הצוות ועבודת צילום מעולה.Wendy and Lucy הוא כבר סרט אינדי לחלוטין והוא מכניס את האחים דרדן עמוק לתוך החצר האחורית של הקולנוע האמריקאי בתצוגת יחיד של מישל וויליאמס (אולי מתנת הפרידה שלה מחברה זוכה אוסקר המשנה הטרי). אם כבר מדברים על קאמבק, בוא נדבר קצת על שניים מהשמותת הכי ראויים לו: סטיבן דורף וואל קילמר. דורף יודע לעשות סרטי אקשן (בלייד!!!!) וקילמר הזיקית יכול לעשות הכל, אבל רצה הגורל ושניהם נפלטו בבושת פנים מהוליווד, רק בכדי להפגש ולעבוד פעמיים השנה. פעם אחת היתה פויה, אבל ב-Felon הם חוברים לדרמת בית-כלא לפנים שמן הסתם תמצא את עצמה בשעות הזויות בהוט אקשן. על Cadillac records כבר כתבתי שהוא סרט המוזיקה הכי טוב שיצא מאז hustle and flow, שניהם – באופן מאד לא מפתיע - מתעדים מוזיקה שחורה. ולקינוח, ג'וש ברולין היה מועמד השנה, אבל על התפקיד הלא נכון, כי הוא גילם את ג'ורג' בוש ב-W. באופן שהיה צריך להביא לו את פרס השחקן במקום להופעה הפתטית של שון פן בתור הומו. ביקורת אחת כבר נכתבה בארץ על הסרט, אבל כאילו מחברה ראה סרט אחר לגמרי מזה שאני ראיתי.