נתתי לך שטר של מאה והחזרת לי רק עשרים. לדקור אותך עכשיו או אח"כ?

אם מצמצת ג'ון זורן הוציא אלבום חדש. זה לא חדש ובאותה מידה זה גם לא חדש שרק חלק קטן מהתפוקה בעצומה הזו אכן שווה משהו, אבל בערך פעם בשנה הוא מוציא משהו מעניין ופעם בכמה שנים הוא מוציא משהו פשוט מכרסם גבינים. בעשור האחרון רוב האלבומים המנשנשים היו מסדרת המוזיקה לסרטים, ושני החדשים נמנים עליהם. מספר 22 בסדרה נקרא הסעודה האחרונה והוא נכתב לסרט נסיוני צרפתי. הוא שונה מאד מרוב מוזיקת הסרטים שלו ולראשונה הוא לא מנגן בסקסמופון וחובר לאדון בפטיסטה על הנקישות. את קידמת הבמה תופס הרכב ווקאלי והוא פשוט אימתני עד כדי לוחמה פסיכולוגית לטשטוש חושי האויב.

נשאר באותה שכונה, ועוזה תספר לכם שיש שני קטעים של מר באנגל מאלבומם השני (דיסקו וולנטה) שהוקלטו יחד עם השאר אולם ראו אור יום רק על גבי קלטת נידחת אי שם איפשהו. הנה הם מגיעים להם במלוא תפארתם לבלוגוספירה. מדוע אנו בונים ספינה כה גדולה הם הרכב המשלב קברט וצועני בקרקס פרעושים המגשר בין פליני לברטון, מעין ביירות מתוחכם ומשוכלל.

אני שונא דאב. גם רגאיי. גם דאנסהול, רגאמאפין וכל הדברים האלה. נדירים עד כדי כאב ראש המקרים בהם זה יוצא בסדר (בוב מארלי, אסווד ודר פלאן הם המקרים היחידים המוכרים לי). אבל אז מגיע פתאום ג'ה וובל. אותו ג'ה שביסס ב-PIL, אותו אחד שעשה תפנית חדה לעולם האמביינט. הוא החליט להשיא את הבלתי-מושאים: דאב ומוזיקה סינית מסורתית. בעוונותי הרבים גיליתי רק באיחור ממש לא אופנתי את טרי קלייה (אפילו האו"ם כבר נתן לו פרס אז כך שאני ממש לא בעניינים) והשנה יוצא לו אלבום חדש. אני שמעתי את what color is love מ-1973 וגיליתי שילוב פאנקי בין ניק דרייק לנינה סימון עם קונפטי של ברי ווייט. ככה סתם באמצע היום.

עוזה מאחלת הצלחה לטווסי החצות במסעם ל-SXSW בסוף החודש ומבקשת פעם נוספת מגיישהנו להזדרז לאולפן ההקלטות.

סינקדוכה הינה כלי ספרותי, אמצעי המשרת מטרה. נראה כי צ'רלי קאופמן בחר במילה זו לכותרת סרטו האחרון מסיבות שאמורות לתת עומק נוסף לעלילה (אם אפשר לקרוא לה כך) אולם, לדעתי, זו התבררה כבחירה אומללה. קו מנחה בכל תסריטיו של קאופמן הוא עלילה אגבית (ההופכת לרזה יותר יותר עם כל סרט) המפנה מקום לצורה ולשימוש (שהופך מופרז) בתעלולים ושיטות כתיבה. אין בכך כל פסול: היצירה הספרותית הנחשבת לרומן הטוב ביותר של כל הזמנים עושה זאת, רק ששם ג'ויס זונח עלילה לכאורה ראשית לטובת שרשרת עלילות משנה קטנות שנושאות עמן מה שניתן לקרוא לו תובנות אנושיות. הסיפור של סינקדוכה הוא רזה עד כדי כחשון. גם זה בסדר, אלמלא קאופמן לא היה דוחק בצופה להביט אל עבר הסיפור: הוא זונח קונספטים של זמן, גוף, מקום וממש כופה על הצופה – בצר ובכואב לו – לחפש עוגן כלשהו. העוגן היחידי שנותר הוא הסיפור ואז מתברר כי זה נעדר וכאשר לבסוף מצליח להתבהר צל צלו של סיפור, הוא לא טומן בחובו כל תובנת עומק או חותם. אז מה הוא עושה פה בעצם? הוא זורק כלים מקובלים ומוכרים (זמן, מקום וגוף) ומציע תחתם אך ורק סימבוליקה. אם זו הבשורה אז תודה לא, קונצים של סימבוליקה ברגמן עושה טוב עשרות מונים; סוריאליזם ומשחקי זמן בוניואל יכול ללמד אותו תוך כדי שינה טרופה ומינימליזם לירי (ואני מאמין שהוא מחפש ליריות אם כי הוא מנסה להתנער ממנה) יש לנו בדלפק טרנס מליק וזאת בלי לציין בכלל את ההעתקות (כן, העתקות ולא השפעות) הנשפכות מפליני, גודאר ורנה. למעשה, הסרט הוא התחבטות נרקסיסיטית ספיראלית (ספיראלית ולא מעגלית בכדי שניתן יהיה להכביד עוד ועוד בסימבוליקה שאינה מובילה לשום מקום) מודעת לעצמה. ברוב המקרים מודעות עצמית מוסיפה קלילות ליצירה תוך כדי קריצה למבקרים. כאן הנרקיסיזם הוא מהות הכל: זהו סרט שני שבו קאופמן מראה שהוא לא מסוגל בכלל לדמיין קיום שאינו שלו, מעין נכות חברותית מעציבה שהיא בעצם מקור הכבדות של הסרט. יש שיגידו שזוהי מהותו של כל אמן, הנבירה האוגצנטרית הזו בקרבים של עצמך. אולי, אבל יש במאים מוכשרים עד אין קץ שאולי כשרונם נובע - בין ביתר - מיכולתם להתסיר זאת. אני כל הזמן חשבתי כמה אומלל, בודד וחסר יכולת לתקשר צריך להיות בנאדם בכדי להציג כזה גוף יצירה. על זה מלביש קאופמן גם את הבעיטה בכל כפתורי הרגש שפון טריר המאוחר הטיס לדרגת אומנות וזאת רק בכדי להלביש גרם בשר על כמה סצינות בודדות שאמורות להחזיק את הצופה במתח ועם רמת ענין מינימלית בכדי שצלח את הסרט ויגיע לקיצו המיוחל. אם כל הסרט מסתכם במונולוג המשודר לאוזנו של הגיבור בסיומו ניתן היה לתמצת זאת בסרט קצר של 15 דקות. יופי של משחק (קת'רין קינר מדהימה אותי כל פעם מחדש), יופי של עיצוב וזהו. אין לי שום בעיה שיוצרים ישחקו עם האופן המקובל של הגשה ויעשו שימוש בתכסיסים בכדי ליצור ענין, אבל גודש שלא מוביל לשום מקום הוא מעשה רמיה וגזל זמן. קאופמן רחוק עשרות שנים מלהיות הראשון שמותח את גבולות הצורה אבל הוא לבטח בין הראשונים שזונחים לחלוטין את התוכן. בשורה התחתונה עסקינן ב-storytelling: תספר את הסיפור איך שאתה רק רוצה, אבל אם אין לך סיפור, אז תעוף לי מהפנים. זה כמו בדיחה חסרת פאנצ'ליין המסופרת על ידי האדם הדכאוני ביותר בעולם. אני רק מקווה שהמטפל/ת של קאופמן, זה שצריך לסבול את ההגיגים המתייסרים שלו בין סרט אחד למשנהו, מצא דרכים יצירתיות להתמודד עם מה שבעליל הוא אישיות משעממת עד זרא. מה קרה לבנאדם שכתב את ג'ון מלקוביץ'?