אם הקיבה שלי הייתה אמורה לעכל את זה סביר להניח שכבר מזמן היתי טורף את זה

פתאום באמצע היום, סתם משום מקום, יש לנו מוזיקה מעניינת. לא שהאמירה הזו חלה באופן גורף ומציינת תופעה סוחפת, אבל לפתע נחתו על אוזני בזה אחר זה אלבומים מסקרנים וטובים. על חלקם כתבתי בשני הפוסטים האחרונים (שעצם פרסומם יום אחר יום הוא סימן לשינוי המבורך) והנה עוד קצת מהאיכות שהגיעה לחופיה של ממלכת עוזה.

דייויד טיבט, האיש והאגדה, לזרוס מודרני של עולם המוזיקה, חוזר באלבום חדש של current 93. באמת שקצרה היריעה מלתאר הן את האדם והן את תרומתו האדירה למוזיקה הבריטית והעולמית. די שאומר שגותיקה לא הייתה קיימת ללא טיבט והאייטיז היו נראים שונה לחלוטין ממה שהם התפתחו להיות בהעדר האלבומים הראשונים והמדהימים של current וללא שיתוף הפעולה הפורה ופורץ הגבולות בין טיבט לסטייפלטון. בחדש ממשיך טיבט להפתיע והוא מגייס שמות כמו ריקי לי ג'ונס לצד Andrew W.K.. רק אצלו זה יכול לעבוד...

יומו של הכלב כל כך הפתיעו אותי בשני הקטעים הפתוחים את אלבומם החדש שהייתי חייב להגיד, וואלה, זה נשמע כמו משהו עם פוטנציאל להתפתח ללהקה עם פוטנציאל Piano magic-י לא מבוטל. שילוב של בחור ובחורה שעושים פופ ורוק תוך כדי שילוב הטוב משני העולמות, והכול במעין מינוריות צנועה וקסומה. הם ללא כחל ושרק עדיין רחוקים שנות אור מקסם הפסנתר, אבל הפוטנציאל שם, רק צריך לשייך וללטש (ומעבר ללונדון הגשומה לא יזיק). ללא ספק אחת ההפתעות של השנה עד כה עבורי. ואם כבר בהפתעות עסקינן, מה עם דאון טמפו טורקי? זו אכן סופריזה, והאדון אזט מספק ממנה במנות גדושות. עם אלבום מלא אחד באמתחתו הוא מוסיף לרשימה אי.פי. מיקסטייפ קצרצר שהפיל אותי ברצפה (והוא חינמי להורדה!). מקבתי העולם התחתון הם הרכב פיני. אני בקלות וללא מצמוץ יכול להצהיר קבל עם ועדה שאני שונא מוזיקה פינית. יש להם פופ ומטאל בכמויות מסחריות והכל, ללא יוצא מן הכלל, שווה לעכוזו של בבון שבזה הרגע נודה מהשבט. המקבתים, לעומת זאת, הם לא מוצר יצוא, ובארצם הם קאלט היסטרי. אלבומים רבים באמתחתם והם עושים בהם שילוב של מוזיקה אתנית (שנשמעת בעליל מזרח אירופאית) עם ג'קז, רוק ואקספרימנטל. זה החזיר אותי אחורה לשנות השבעים להרכבים כמו Plastic people of the universe, arbit och fritid ושלל הרכבי פרוג סקנדינביים. החדש שלהם מראה שלמרות מעמדם הרם בלפלנד ודיסקוגרפיה עשירה הם לא איבדו מחדותם והם עדיין מספקים אתנו-ארט (?) נשכני.

לסר ריצ'רד בישופ, הגיטריסט של נערות עיר השמש, יש שורשים במזרח התיכון. הוא משקה ומשקה ואז מוציא אלבומי סולו בהם הוא נותן מקום ליצירות שלו ולקלאסיקות של הקאנון הערבי (עבד אל-ווהאב). במאי יוצא אלבום חדש, התשיעי במספר. הגביעים, הרכב הפוסט-רוק האובר איכותי מארה"ב משיק DVD ראשון בהיסטוריה שלו ואנו מרוויחים דיסק ובו הרבה חומר מהופעות חיות. Doll and the kicks הם הרכב שמשלב סקא, רוק ופופ, שילוב שאמור לשלוח אותי במרוצת צווחנית לחצי השני של הכדור (מישהו אמר No doubt?), אבל הם לא צעקניים, הם מראים שהם מכירים את ההיסטוריה ובסך הכל מצליחים לא להכעיס או לבייש. אם השילוב הנ"ל עושה לכם את זה, אז יש הנהון הסכמה מצידה של עוזה. גם מוריסי מסכים ולכן הם המחממים הרשמיים של הקיץ שלו.

את ה-Aprons למדתי להכיר רק בשבוע שלפני אינדי-נגב האחרון. מאז ראיתי עוד שתי הופעות ונשבתי בקסמן. כל זה לא הכין אותי כלל לאיכות המפעימה וה..(רציתי לכתוב גועשת, אבל זה פועל שלא קשור כלל למוזיקה העדינה שלהן).. והמפתיעה שציפתה לי באולפן ההקלטות. הפתעה, היות ובסיועו של אדון מפיק דני אברג'ל הן הצליחו לעשות מעשה נדיר: להפוך משהו מינורי למשהו מינורי-פורטה. הפקה עתירת כלים שלוקחת את הלחנים הענוגים והמלנכוליים ואת המילים הכבדות והמדכאות ודוחפת אותם קדימה מבלי לאבד כלום מהאותנטיות המקורית. זה כמו לעשות Bold לטקסט שהרגע כתבת. מאז יהודה לדג'לי אף מוזיקה "רגועה" לא הצליחה לדגדג לי את בלוטות הטעם בארץ והנה טליה וחוה, צמד הסינריות, הפילו אותי לקרשים עם אלבום שברגע שיצא מן הראוי שישב בכל מערכת המכבדת את עצמה. ברגע שגם השני של גיישהנו יצא, תהיה לנו שנת אינדי עברי באנגלית ממוטטת הרים.

חנות התקליטים (המקוונת והמוחשית כאחד) השבדית dotshop הודיעה היום על סגירת שעריה. לכשעצמה זו ידיעה מעציבה שכן החנות הזו שירתה קהל נאמן של שוחרי מוזיקת שוליים מכל צבעי הקשת. הבעיה נעוצה בעובדה שהקהל כנראה לא כל כך נאמן. במכתב לרשימת התפוצה שלהם, בעלי החנות בחרו להאשים את תופעת שיתוף הקבצים בירידה החדה במכירות ויצאו במונולוג ארוך אודות הצורך בחקיקה מהירה ואכיפה קשוחה של חוקי זכויות יוצרים. הסוגיה הזו סבוכה להפליא אבל העובדה העומדת בעינה היא שחנויות מקוונות ואמיתיות רבות אינן פושטות את הרגל. בכל מקרה, ידיעה לא משמחת.