the better i feed her, the bigger the figure

שמחה וששון: כל כך נדיר שבארץ מעלים הפקה של אופרה מודרנית והנה רועש עלינו פברואר עם לא פחות משלוש כאלו. במסגרת פסטיבל קונטמפו תועלנה שתיים: הראשונה היא בבכורה כך שאין לי כלום להגיד אודותיה, והשניה היא מהיצירות האחרונות בהחלט של פאוסטו רומיטלי טרם החזיר נשמתו לבוראת. ללא ספק חוויה מוזיקלית חריגה מאד בנוף המקומי, אז הא לכם לינק להורדה למען תתרשמו ותלכו לראות (שזה כמו לקנות את הדיסק אז יוצא סבבה). אינדקס המתכות יועלה במוזיאון ב-26 בפברואר ויומיים בלבד לפני תוכלו לראות את אופרה בגרוש של וויל/ברכט. על זה כבר אין צורך להכביר מילים. שבוע מוזיקלי לפנים ממתין לנו. לו רק הופעות המוזיקה הפופולרית המובאות לארץ היו באותה רמה.

ומנושא לנושא באותו נושא: התמונה המלווה את הפוסט הזה מיוחדת במינה. המלחין ההולנדי יוריאן אנדריסן (נכד לשושלת מלחינים מפוארת) החליט שהוא במשך חמש שנים משרטט את דיוקנה של אשתו. נשמע פשוט, לא? לא אם השרטוט מורכב כולו מהפרטיטורה ליצירה עצמה. בחנו את התמונה מקרוב ותראו.

לעומת כושרם הפנומנלי להיות מגעילים ודוחים, הצרפתים לעתים רחוקות יודעים גם לעשות מוזיקה. תשאלו את המפיק של דאפט פאנק וג'אסטיס, שמוכן להשבע שנער טהיטי ומשפחת דקל הם הדבר החם הבא וכי מרכולת הסאנשיין פופ שלהם תחטף כלחמניות. לאור העובדה שהאלבום יצא במאי 2008 ייתכן והוא טועה ומדובר בזלזל שצנח. נורמהכתבו להם ספר בשבדית ויצא להם שילוב פוסט-רוק-אינדי נחמד וטעים מאד, במיוחד בקטעים כמו empty hand או waste. פוסט-רוק יותר "קלאסי", דהיינו הרבה יותר אמביינטי ונמתח תמצאו בשיתוף הפעולה בין פורטו רויאל לבין חל"ת היוונים. ועדיין באותה שכונה, אם כי בכיוון אחר, נמצא את רנפרו שמנסים לשלב IDM, גליץ' פוסט ופופ. מצליח? לא תמיד, אבל ראוי להאזנה. רגע, רגע, לא סיימנו פה, גליץ' חדר-שינה עם הפקה אובר-מינימלית שיגרום לכם להיות משוכנעים שאתם ישנים עם צרצרים ששרים מנדלסון ביוניסון (הא, הא! חרזתי!) הוא מנת חלקם של ישן בצדפות.

ברלין תמיד היתה בירת התרבות הגרמנית וגם כיום עדיין פועל בה כוח יצירתי מפעים. הבעיה היא שהעיר הענקית הזו מוצפת בצונאמי של חקיינים ופוזאיסטים, מטונפת בוואנביז והיפסטרים שמסתירים את קומץ האמנים המוכשרים שבה. בינתיים, מרכז תרבותי אחר, תוסס ומעניין אחר קם בדמותה של קלן. החדשות בשש באים מהעיר הדרומית ואמנם הם רחוקים מלהפילני מערסלי, אך הם דוגמא טובה למה שקורה שם.

וממש לקינוח, שני יוצרים שלא צריכים שאטרים להם הקדמות: מדליב הגאון חוזר עם האלבום המי יודע כמה שלו בשנה אחת והפעם הוא יורד דרומה לברזיל, מחטט בקרביים של המוזיקה המקומית וחוזר עם קרוב לשבעים דקות של מיקס שרק הוא יודע לייצר. עדין ביותר עם האלקטרוניקה, הוא נותן לצלילים המקומיים לעשות את העבודה. עדיין באלקטרוניקה, פרויקט ברודווי סופסוף שבים אלינו עם אלבום חדש!