כת למיטיבי לכת

אח, הקארמה הקוסמית. רק היללתי את מעללי החיפחופ התחתוני והנה נחת על אפרכסותיה הכתומות של עוזה אלבום נוסף שכזה, עם טוויסט. לא רק תחתוני, אלא כזה שקורץ במעיכת עפעפיים אגרסיבית למיינסטרים בהפוכה. ללא יכול יש הוקים קטלניים שדוחפים קדימה מילים חכמות ביותר שרצות מהנמוך לגבוה ומכניסות לכולם בלי יוצא מן הכלל. ויש גם אורחים עם כבוד (ראו קליפ).

אבל זה לא הסוף, שכן שיתוף הפעולה בין העריק מספר אחד לבין אסיד מספק גם הוא כמה רגעים איכותיים. אז הנה הם שוטחים את משנתם ומלכלכים על אחרים ויוצרים אוירה ממש לא נעימה שבגינה כדאי לכולכם להפסיק במיידי להיות חברים שלהם. זה הדבר הנכון לעשות

שיני הים הם הרכב בריטי אינסטרומנטלי שעושה פוסט-פסיכודליה (דהיינו שילוב של פסיכודליה ופוסט רוק, המצאתי הרגע). מזכירים מאד את התקופה המוקדמת של פינק פלויד, אחרי סיד בארט. איפי חדש בימים אלו (הקליפ משנה שעברה)

מרה לי מילר משתמשת בבוסקה בראון ככיסוי הלהקתי (והמאד נפוטיסטי) לתפוקה המוזיקלית שלה. כפי שיעיד הוידאו, הלהקה קמה ונופלת על הגברת מילר שמחזיקה את עצמה והסינגר-סונגרייטר שלה בקלילות עם או בלי להקה. היא נשמעת כמו גרסא רגועה ומפוכחת של שנון רייט המעולה. זה אחד הקטעים האהובים עלי מהחדש שיצא בתחילת החודש

בתחילת שנות השבעים החליט אורנט קולמן, אביו של הפרי ג'ז, לנסות את כוחו ב"זרם השלישי", אסכולה צעירה ששמה לה למטרה לחבר בין מוזיקה קלאסית (מודרנית כמובן) לבין ג'ז. הרבה קשיים נערמו בדרך אך ב-1972 הוא הוציא את שמי אמריקה, פרויקט עם הסימפונית של לונדון שעלה לו בדם רב, אך התוצאה הסופית שווה כל רגע.

אט-אט ארסנל הטיעונים של המצדדים בייחודו הביולוגי הגורף של האדם מהחיה הולך ומתפוגג לו. עם האצת חקר הקוגניציה בקרב בעלי-חיים אנו למדים חדשות לבקרים על כך שחיות שונות ומשונות מסוגלות לעשות דברים שאנו משוכנעים בבטחון שלם (וכותבים ספרים רבים על כך) שרק בני-אדם יכולים לעשות. ברוב המקרים השערות אלו הן מצוצות מהאצבע ולא עומדות במבחן ההגיון האבולוציוני הבסיסי ביותר ורק המעטות שבהן מחזיקות מים. מחקר חדש דנדש מנפץ עוד מיתוס, הפעם הטענה לפיה רק בני-אדם חולקים מזון באופן וולנטרי. צמד חוקרים חקר בפעם הראשונה התנהגות זו בקרב בונובו, מי שמוערך כסובלני מבין ארבעת קופי-העל. הם שמו שני קופים ללא קשר משפחתי בשני חדרים נפרדים ונתנו לאחד מהם אוכל. לקוף היתה האפשרות לצרוך הכל לבד או לגשת לחדר הסמוך ולשחרר את הקוף השני ולחלוק עמו פת לחם. אתם יכולים לנחש בעצמכם מה קרה.

Hare B & Kwetuenda S. 2010. Bonobos voluntarily share their own food with others. Current Biology. 20 (5): R230-R231

מחקר אמריקאי חדש יצא להשוות בין סוגי השיחות אותן מנהלים אנשים שמחים ואנשים שאינם שמחים. במשך ארבעה ימים הנבדקים ענדו מכשיר (בו עשו החוקרים כבר שימוש מחקרי ענף בעבר) המקליט קולות כל 12 דקות למשך חצי דקה. לשלל ההקלטות הללו האזינו החוקרים וסיווגו את השיחות לשיחות בטלות (סמול טוק) או לשיחות בעלות תוכן ממשי. במקביל הנבדקים מילאו שאלון שנועד לאבחן את אישיותם ומצב רוחם. החוקרים מדווחים כי האנשים השמחים ביותר מבלים 70 אחוזים יותר מהיממה בפטפוט עם אנשים אחרים ועשרים אחוזים פחות לבד לעומת הנבדקים בעצובים ביותר. יתרה מזאת, השמחים ניהלו פי שתיים יותר שיחות בעלות תוכן ושליש פחות שיחות סרק. מכאן מסיקים החוקרים כי חיים שמחים הם חיים בחברותא המעניקה תוכן אינטלקטואלי למלל אותו היא מייצרת.

Mehl MR et al. 2010. Eavesdropping on happiness: well-being is related to having less small talk and more substantive conversations. Psychological Science. (in press)

עוזה מתעבת פרסומאים. תקינות פוליטית היא ממנה והלאה ולכן בעליצות היא מגרגרת שמחיקתם של אלו מעל פני האדמה לא תגרום לאף אחד להזיל דמעה. במאמר העתיד להתפרסם בכתב העת הזניחJournal of Current Issues and Research in Advertising טוענים שנים עם כינור גדול כי ככל שהדיווחים החדשותיים מאזורי מלחמה גרפיים וקשים יותר כך צונחת הסבירות של צופים לזכור את הפרסומות ששודרו מיד לאחר מכן. הצמד הציג בפני כ-400 סטודנטים דיווחים חדשותיים בני חמש דקות מהמלחמה בעראק, לאחר מכן שתי פרסומות בנות חצי דקה ושוב חמש דקות של חדשות. את עוצמת הדיווחים תלו החוקרים בכמות הפיצוצים, הפצועים והגופות שנראו על גבי המסך. נבדקים שתמכו במלחמה זכרו את הפרסומות שהוקרנו לאחד דיווחים "רכים" בעוד שכל הנבדקים, ללא קשר לעמדה פוליטית, התקשו לזכור לאחר דיווחים קשים. הצמד, כמובן, לא מסתפק במלחמות, וטוען כי יש לבדוק בכלל את הסוגיה של תכנים מקטבים (דוגמת הפלות, התאבדויות וכו') ופרסומות, בכדי שניתן יהיה להבהיר למפרסמים שאין מה לחשוש מרכישת זמן אויר אחרי חדשות, כי הכל תלוי בעמדות פוליטיות. אכן, תמונות קשות... איזו דוגמא מאלפת לקפיטליזם מטורף כל כך שהוא כבר נוגס בישבנו הוא: מצד אחד הם מתחילים את המלחמות, מצד אחר הם חייבים להביא דיווחים פלסטיים יותר ויותר בכדי לעמוד בתחרות הרב-ערוצית ומצד שלישי הם חייבים להמשיך למכור, למכור ולמכור. כל כך הרבה קונפליקטים מונעים מהצרכנים להושיט יד לכיס העמוק. מה נעשה? אולי פשוט נכריח את כל הנטבחים להיות פוטוגניים מאד (יש לי מועמדים טובים, מי שמעונין) וללבוש חולצות עם לוגואים נבחרים? אפשר גם לבקש מנורה אפרון להנדס סצינות טבח והרס קלילות ליד קניונים ולהעניק למשפחות הנרצחים על המקום תווי קניה בתמורה לאספקת הניצבים הברוכה. טוב שיש את מי לפלח: את שוק הצרכנים מצד אחד ואת העראקים גופא מצד שני.